יוג'ין לנסריי
 |
יבגני יבגנייביץ' לנסריי (ברוסית: Евгений Евгеньевич Лансере; באנגלית: Eugene Lanceray : 23 באוגוסט 1875 - 13 בספטמבר 1946), נכתב לעיתים קרובות גם יוג'ין לנסריי, היה גרפיקאי רוסי, צייר, פסל, פציפיסט, ומאייר מקושר לקבוצת "מיר איסקוסטווה" ("אמנות העולם"). [1]
ראשית חייו
לנסריי נולד בפבלובסק, רוסיה, פרבר של סנט פטרסבורג.[2] הוא בא ממשפחה אמנותית רוסית בולטת ממוצא צרפתי. אביו, יוג'ין אלכסנדרוביץ' לנסריי, היה פסל. סבו ניקולס בנואה, ודודו לאון בנואה, היו אדריכלים מפורסמים. דוד אחר, אלכסנדר בנואה, היה אמן מוערך, מבקר אמנות, והיסטוריון שימור. סבא רבא שלו היה המלחין הרוסי יליד ונציה קטרינו קאבוס. אחותו, זינאידה סרבריאקובה, הייתה ציירת, ואילו אחיו ניקולאי היה אדריכל. בת דודתו, נדיה בנואה, הייתה אמו של פיטר יוסטינוב.
אביו יוג'ין לנסריי, שהיה גם אמן, מת בגיל צעיר, בן ארבעים, כשבנו היה בן אחת עשרה. עם זאת, הדוגמה של אביו, זיכרונות מכל מה שהיה קשור לחייו וליצירתו השפיעו על אישיותו לעתיד. כפי שהוא העיד על כך בבגרותו.
האמן בילה את ילדותו באוקראינה, באחוזה קטנה של אביו. לאחר מותו של אביו, עברה אמו עם ילדיה לסנט פטרסבורג, לבית אביו, המכונה בחוגי האמנות "בית בנואה ליד ניקולה מורסקוי" (ברוסית: Дом Бенуа у Николы Морского).
לנסריי לקח את שיעוריו הראשונים בבית הספר לציור של החברה האימפריאלית לעידוד האמנויות בסנט פטרסבורג בין השנים 1892 ל-1896. לאחר מכן נסע לפריז, שם המשיך את לימודיו באקדמיה קולרוסי ובאקדמיה ז'וליאן בין השנים 1896 ל-1899.[2]
קריירה לפני המהפכה
לאחר שחזר מצרפת לרוסיה, הצטרף לנסריי ל"מיר איסקוסטווה", תנועת אמנות רוסית משפיעה בהשראת כתב עת אמנותי בעל אותו שם, שנוסד ב-1899 בסנט פטרסבורג. [3] חברים בולטים נוספים בקבוצה כללו את דודו של לנסריי אלכסנדר בנואה, קונסטנטין סומוב, וולטר נובל, לאון באקסט ודמיטרי פילוסופוב.
כמו חברים אחרים במיר איסקוסטווה, הוא היה מוקסם מ"האבק הנוצץ" של אמנות הרוקוקו, ולעיתים קרובות פנה להיסטוריה ולאמנות הרוסית של המאה ה-18 כדי לקבל השראה. [4] יוג'ין לנסריי היה צעיר יותר מהמאסטרים של מיר איסקוסטווה ובתחילה פעל כתלמידם. השיטה היצירתית והשקפות האסתטיות שלו התפתחו תחת השפעתו והדרכתו של אלכסנדר בנואה, אם כי, לפי כמה היבטים של כישרונו, ייתכן שלנסריי עלה על המורה שלו. עבודותיו המשמעותיות הראשונות בתחום ציור והגרפיקה נוצרו בסוף 1890 - תחילת המאה ה-20. עיקר האינטרסים היצירתיים של האמן הופנו באותה תקופה לנוף ה"היסטורי", בעיקר האדריכלי.
ציור הקיר המהולל ביותר של לנסריי ממוקם בתקרת תחנת הרכבת מוסקבה קזנסקי (1933–1934). מלבד מקומה וקנה המידה שלה, המאפיין הייחודי של עבודה זו הוא שהיא נעשתה באמצעות צבע טמפרה, האהוב כל כך על האמן. אבל הוא עבד עם מדיות שונות, ותחום פעילותו כלל לא רק אמנות ציורי קיר אלא גם אמנות יפה, גרפיקה, איור ותפאורה תיאטרלית. לראשונה, לנסריי החל לעבוד בתיאטרון בתחילת שנות ה-1900, כשהוא מחווה את התשוקה לציור תיאטרון, שאפיינה כמעט את כל נציגי הדור המבוגר של קבוצת מיר איסקוסטבה.
החיים שאחרי המהפכה
לנסריי היה החבר הבולט היחיד במיר איסקוסטווה שנשאר ברוסיה לאחר המהפכה של 1917. בהיותו נציג של הציור המסורתי (לא של תנועת האוונגרד) ושל הבורגנות, לא היה לו ביקוש רב בממשלה הסובייטית החדשה במשך זמן רב. גם אחותו מצאה את הגישה המהפכנית זרה לאמנותה, וב-1924 היא ברחה לפריז. [5]
לנסריי עצמו שנא את המשטר הסובייטי החדש שהיה צריך לחיות בו לאחר 1917. זה התייחס להבנתו שלו את דרכה ההיסטורית של רוסיה והדיכויים האדירים כלפי קרוביו וחבריו הקרובים (חלקם היגרו וחלקם נהרגו) . בפברואר 1932 הוא השאיר פתק ביומניו: 'יש התרוששות מדהימה של הציבור. זוהי מטרת הממשלה להביא את כולם למצב של עוני, שכן קל יותר לנהל את העניים והרעבים'. [6]
לנסריי עזב את סנט פטרסבורג ב-1917 ובילה שלוש שנים בדאגסטן.
הוא התאהב בנושאים מזרחיים. התעניינותו גברה במהלך מסעות שנעשו בתחילת שנות ה-20 ליפן ואנקרה, טורקיה. בשנת 1920, הוא עבר לטיבליסי, ג'ורג'יה. במהלך שהותו בג'ורג'יה, הוא הרצה באקדמיה הממלכתית לאמנויות של טביליסי (1922–1934) ואייר את הנובלות הקווקזיות של ליאו טולסטוי.[2]
לנסריי עזב את גורגיה ב-1934, והתיישב במוסקבה, שם עסק בקישוט תחנת הרכבת קזנסקי במוסקבה ומלון מוסקבה. באותה תקופה עבד לנסריי גם כמעצב תיאטרלי .[7]
שלוש שנים לפני מותו, הוא זכה בפרס סטלין, ובשנת 1945 הוענק לו התואר אמן העם. הוא מת במוסקבה בגיל 71.
תחנת הרכבת מוסקבה קזנסקי
אלכסי שצ'וסב, האדריכל הרוסי המפורסם, היה אחראי על כל תהליך קישוט תחנת הרכבת התחתית. בשנת 1916 נשכרו שצ'וסב, בנואה, סרבריאקובה, ולנסריי כדי לתכנן את הקישוטים והציורים עבור תחנת הרכבת קזנסקי, אך המהפכה הפסיקה את התוכניות.
בשנת 1932 הייתה השנה שבה בוצעה הרפורמה הממלכתית באדריכלות בברית המועצות, והאדריכלות ה'סטליניסטית' עם סגנונה המונומנטלי הפכה לקנונית. לנסריי, צייר מונומנטלי מנוסה עם דעות שמרניות, הוזמן מטביליסי למוסקבה כדי להמשיך לעבוד בקישוטי תחנת הרכבת המרכזית. הוא היה אחראי על המסעדה שנמצאת בפנים. בציורים של 1932–1934, לנסריי ניסה להראות מאפיינים ספציפיים של כל אזור מצויר. לדוגמה, את מורמנסק מייצג צוות ספינה, בעוד שחצי האי קרים מתוארת על ידי אישה טטארית חייכנית על רקע שמיים בהירים, עצים אקזוטיים ונגר עובד.
בינואר 1934, לאחר הדבקת הבד הראשון על התקרה כתב לנסריי: "יום מפנה, אדיר: היום הדביקו את התמונה הראשונה, קרים. כמובן, אני בהלם מההשפעה. הוא נראה קטן, עלוב, לגמרי לא ציורי, לגמרי לא מונומנטלי... [8]
בגלל הבנייה הבלתי סדירה של הבניין, התקרות הגבוהות והאור הבלתי צפוי, התמודד האמן עם קשיים להפוך את הציור לבהיר ומורגש. מלבד מקומה וקנה המידה שלה, מאפיין ייחודי של עבודה זו הוא שהיא נעשתה באמצעות צבע טמפרה. האמן גם העדיף לצייר על קנבס שהוצמד לאחר מכן לתקרה. אבל, בעוד שלנסריי התאכזב מהשימוש הבלתי הולם שלו בטכניקה, חברי הוועדה לא היו ממש מרוצים מהנושא של ציוריו של לנסריי.
מאוחר יותר, הם יאמרו שבפרויקטים שלו חסר רעיון "סוציאליסטי עמוק" ויאשימו אותו בשימוש ביותר מדי סמלים ואלגוריות מופשטות. לנסריי המשיך לעבוד על הציורים המונומנטליים האלה לאחר סיום המלחמה. לאחר מותו נאלצו אמנים אחרים לסיים את העבודה על פי הסקיצות שהשאיר. התקרה המעוטרת של תחנת הרכבת קזינסקי נראית מוזר מאוד: ציורים סובייטים כבדים בגוונים חומים נראים אבודים בין יציקות טיח מוזהבות.
חלק זה של הבניין משמש כטרקלין, שבו אנשים שרוכשים כרטיסים למחלקת עסקים יכולים להמתין. בכל ערב ראש השנה יש במה בנויה בה מוצגות מופעי ילדים ומנגנים קונצרטים של מוזיקה.
יצירות אמנות קיר בחרקוב
ב-1932 השלים לנסריי שתיים מיצירותיו המונומנטליות בארמון התרבות ( "הבית המרכזי לתרבות וטכנולוגיה של הרכבת הדרומית") בחרקוב. אחד מהם נקרא פרטיזנים של הקווקז מצדיעים לצבא האדום והשני מפגש של חברי קומסומול עם האיכרים של קרים.
עם הזמן, הציורים הידרדרו ולעיתים קרובות הוסתרו. בזמן משחקי יורו 2012, הם שוחזרו. שני ציורי קיר אלו הם היצירות המונומנטליות היחידות של יוג'ין לנסריי שנשמרו באוקראינה והדוגמאות היחידות של ציורי קיר משנות ה-30 הקיימות בחרקוב. אף שהיו הרבה ציורי קיר בחרקוב בתקופה שלפני המלחמה, כמעט כולם נהרסו במהלך המלחמה או נעלמו במהלך תיקונים, או הושמדו בכוונה.
באוקראינה ב-2015, ציורי הקיר האלה שצייר לנסריי בחרקוב היו בסכנת הרס. על שימורם התקיים דיון ציבורי. מאחר שלא ניתן היה לפרש את היצירה החזותית כתעמולה קומוניסטית ישירה, ביקשו גורמים רשמיים מהמדינה להעניק לה מעמד של מורשת תרבותית.
גלריה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Scholl, Tim. "From Petipa to Balanchine: Classical Revival and the Modernization of Ballet", page 144. London: Routledge, 1994.
- ^ 2.0 2.1 2.2 Bown, Matthew Cullerne. "Art Under Stalin", p. 243. New York: Holmes & Meier, 1991.
- ^ Scholl, Tim. "From Petipa to Balanchine: Classical Revival and the Modernization of Ballet", page 43 & 144. London: Routledge, 1994.
- ^ Catriona Kelly, David Shepherd. "Constructing Russian Culture in the Age of Revolution, 1881-1940", page 182. Oxford: Oxford University Press, 1998.
- ^ Chilvers, Ian. "A Dictionary of Twentieth-Century Art", p. 560. Oxford: Oxford University Press, 1999.
- ^ «Погано работать на этих людей…» О дневниках Евгения Лансере, Михаил Гефтер (ב־)
- ^ Atkinson, W. Patrick. "Theatrical Design in the Twentieth Century: An Index to Photographic Reproductions of Scenic Designs", page 312. Westport, CT: Greenwood Press, 1996.
- ^ byk, Е.Е.Лансере. Казанский вокзал., Boris, 2014-11-10
32865413יוג'ין לנסריי