יהלי וגמן
יַהלִי וַגמַן (25 באוקטובר 1925 – 1 בספטמבר 2001)[1] היה פסנתרן, מנצח, ומורה למוזיקה ישראלי. נחשב ל"ילד הפלא" הישראלי הראשון בתחום הנגינה[2].
ביוגרפיה
וגמן נולד בשנת 1925 בארץ ישראל המנדטורית, בן יחיד לפניה וגמן שלונסקי וישראל וגמן. אביו היה מאנשי העלייה השנייה וממייסדי סולל בונה[3], ואמו הייתה מוזיקאית ומלחינה (אחותם של אברהם שלונסקי וורדינה שלונסקי)[4]. מקטנותו למד בבית הספר למוזיקה בחיפה, ונמנה עם תלמידיהם של גיטה ויצמן ופרנק פלג. הוא נחשב "ילד פלא" מוזיקלי. כשהיה בן 6 החל להופיע בנגינת פסנתר, וכעבור שנה נערכה ההופעה הפומבית הראשונה שלו בבית הספר למוזיקה בחיפה. בגיל 14 הגיש רסיטל ראשון בתל אביב, בקונסרבטוריון טאובה[5], ובהיותו בן 15 זכה בתחרות לפסנתרן הצעיר מטעם התזמורת הפילהרמונית, עמה הופיע לאחר מכן.
וגמן למד בבית הספר הריאלי בחיפה. בשנת 1946 יצא לז'נבה לתחרות פסנתר עם המורה פרנק פלג. שניהם זכו שם בפרסים. משם המשיך וגמן לארצות הברית, ללימודים בבית הספר ג'וליארד בניו יורק. בנוסף עסק בנגינה ובניצוח, הופיע בתחרויות שונות וזכה בפרסים. עם פרוץ מלחמת העצמאות בחר שלא לשוב ארצה, ועשה זאת רק כעבור שנה, בשנת 1949. במשך שש שנים הופיע בקונצרטים וברסיטלים רבים ברחבי המדינה. בשנת 1955 החליט וגמן לנטוש את תל אביב ולעבור לחיות בקיבוץ שמיר. הוא פרש כמעט כליל מנגינה. לצד עבודה בקיבוץ הוא ייסד את תזמורת הקיבוצים וניצח עליה, וכמו כן עסק בהוראה באקדמיה למוזיקה בירושלים.
בסוף שנות ה-50 נקלע וגמן לעין הסערה כאשר בעת שהשתתף בקונצרט מוזיקלי בקיבוץ עין החורש, פוצץ חבר הקיבוץ המשורר אבא קובנר את הקונצרט במחאה על השתמטותו מן המלחמה עשור קודם לכן. הפרשה הונצחה בספרו של אלישע פורת "איקונין סדוק", שבו מופיע הסיפור "רצ'יטטיב ורונדו", ובו מסופר על פיצוץ הופעתו של פסנתרן צעיר כמחאה על השתמטותו מקרבות מלחמת השחרור. את מקומו של הקונצרט שהופסק תפסו ויכוחים סוערים בין מצדדי הפסנתרן למתנגדיו. פורת סיפר כי את ההשראה לסיפור קיבל ממקרהו של וגמן.
כעבור זמן עזב וגמן את הקיבוץ ונסע לפריז. במשך שנים נעלם מהעין הציבורית. בסוף שנות ה-70 הוא שב לתל אביב והופיע בקונצרטים, ואף עסק בהוראת מוזיקה ופסנתר. בין תלמידיו: דוד גריילסאמר ודניאל גלאי.
בשנות ה-90 הידרדר מצבו הבריאותי והכלכלי. הוא עזב את תל אביב וחי בעיר הולדתו חיפה כחסר בית. הוא התגלה על ידי איש אמיד תושב חיפה, שעודד אותו לפתח מחדש את הקריירה המוזיקלית. בשנת 2001 הוא מת בחוסר כול.
וגמן היה נשוי פעמיים, לפסנתרנית ישראלה מרגלית ולנעמי שחף. מאשתו השנייה, אותה נשא בקיבוץ שמיר, נולדה בתו היחידה יסמין.
יהושע סובול, שהתגורר לאחר נישואיו בקיבוץ שמיר והכיר את יהלי וגמן, קרא לבנו, הזמר יהלי סובול, על שמו.
משפחתו:
| טוביה שלונסקי | |||||||||||||||||||||||||||||
| דב שליונסקי | פניה וגמן שלונסקי | ורדינה שלונסקי | אברהם שלונסקי | ||||||||||||||||||||||||||
| יונתן שלונסקי | יהלי וגמן | ||||||||||||||||||||||||||||
קישורים חיצוניים
- משה גורלי, רשימות מוסיקליות: יהלי וגמן, דבר, טור 1, 29 במרץ 1951
- ר. עזריה, רסיטל יהלי וגמן, מעריב, 14 באפריל 1953
- מ. בן-יצחק, אמן שקבע את ביתו בכפר: שיחה עם יהלי וגמן, דבר, 24 במאי 1957
- אוליה זילברמן, רסיטל לפסנתר של יהלי וגמן, מעריב, 20 באוקטובר 1968
- נעם בן זאב, מת הפסנתרן יהלי וגמן, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2001
- אלישע פורת, "רֶצִ'יטַטִיב ורוֹנדוֹ", באתר News1 מחלקה ראשונה, 16 בדצמבר 2010
הערות שוליים
- ^ יהלי וגמן באתר "Billion Graves"
- ^ נעם בן זאב, מת הפסנתרן יהלי וגמן, באתר וואלה!, 3 בספטמבר 2001.
- ^ על אביו ראו: משולם עד, דמויות מהנגב: תקופתו של ישראל וגמן, דבר, 25 בדצמבר 1959; מדמויות סולל-בונה בנגב: "החמישים" של ישראל וגמן, דבר, 15 באפריל 1964; מת ישראל וגמן, מותיקי באר-שבע, מעריב, 16 בינואר 1970; ישראל וגמן למנוחות, דבר, 18 בינואר 1970.
- ^ מתה פניה וגמן, דבר, 23 ביוני 1974.
- ^ יונה פישר (עורך), תל אביב – 75 שנה של אמנות, גבעתיים: מסדה, 1984, עמ' 104.