יהודה ליאון וורמסר
| לידה |
וינצנהיים (אנ'), אלזס, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
צרפת |
| שם לידה | יהודה ליאון ווארמזער |
| מדינה |
צרפת |
| השכלה | מורה |
| עיסוק | ממונה על ישוב מטעם הברון |
| מעסיק | הברון רוטשילד |
| פקיד הברון בזכרון יעקב | |
| פקיד הברון בראש פינה | |
| פקיד הברון ביסוד המעלה | |
יהודה ליאון וורמסר (ווארמזער) מונה על ידי הברון רוטשילד לנהל מטעמו את המושבה זכרון יעקב בשנים 1884–1888. נודע בחוסר אהדתו למפעל הציוני וביחסו העוין למתיישבי זכרון יעקב דבר שהביא לסכסוך ארוך בין המתיישבים לברון ולפקידיו, לפגיעה משמעותית ברוח המתיישבים ובעזיבה של רבים מהם את המושבה.
רקע
בשנות השמונים של המאה ה-19 החל הברון רוטשילד לסייע למושבות העלייה הראשונה שסבלו ממצוקה כלכלית וחברתית. כדי להשגיח על הסיוע ולנתב את כספי התמיכה בצורה האופטימלית מינה רוטשילד פקידים מטעמו שניהלו, בפועל, את המושבות שתחת חסותם. פקידים אלו באו ממקומות שונים בארץ ובעולם והיו נתונים בין הפטיש והסדן כלומר בין לחץ בעל המאה ( הוא הברון שניסה להכתיב לתושבי המושבות איך להתנהל כלכלית וחברתית) ובין הרצונות של האיכרים להתנהל לפי הבנתם. חלק מאותם פקידים לא הזדהה עם המפעל הציוני והכוח הרב שניתן בידיהם נוצל לא פעם להתאנות לאיכרים דבר שגרם במקרים רבים לסכסוכים ומריבות ואף לנטישת איכרים את אדמתם.
בין שאר הפקידים שמונו נמנה גם יהודה ליאון וורמסר.
תקופת השירות בזכרון יעקב
יהודה ליאון וורמסר נולד בעיירה ווינצנהיים (אנ') שבמחוז אלזס, צרפת. עבד בתור מורה בצרפת.
המינוי
ב-1884 מונה על ידי הברון רוטשילד למנהלן הראשון של המושבות זכרון יעקב וראש פינה תחת ניהולם של אליהו שייד (שהיה הפקיד הראשי בארץ ישראל מטעמו של הברון), מיכאל ארלנגר ושמואל הירש. בעקבות המינוי עזב וורמסר את משפחתו בצרפת ונסע לארץ ישראל[1]. וורמסר לא היה ציוני ולא הזדהה עם המפעל החלוצי וראה עצמו נאמן אך ורק לברון.
בתקופת הגיעו למושבה היו עדיין בני המקום מחולקים בין חיפה לזכרון יעקב (שנקראה אז עדיין "שומרון") כשהגברים עבדו וחיו בחושות בזכרון יעקב והמשפחות חיו בחיפה והתראו רק בסופי שבוע.
תחילת היחסים עם האיכרים
עם הגיעו למושבה הגדיר וורמסר שורת חוקים ותקנות שהקשו מאוד על חיי התושבים. בין השאר אסר ביקורי הגברים אצל משפחותיהם בחיפה וקנס את מי שעבר על תקנה זו[2], תלה פעמון שבו צלצלו לתחילת יום העבודה ולסיומו, ערך מסדרי נוכחות וביצע ביקורי פתע במגורי האיכרים כדי לחפש משתמטים.
בנוסף נקט וורמסר בשיטת הפרד ומשול כשטיפח משפחות מקורבות על ידי מתן טובות הנאה ו"קניית" מלשינים ומשתפי פעולה ובמקביל היפלה לרעה משפחות אחרות. פעולות אלו פגעו באחדות ובסולידריות שהתקיימו בין התושבים ועודדו תרבות של התחנפות, התרפסות, חוסר אמון והלשנות.
פרשת צריפי המגורים
עניין נוסף שהקים על וורמסר את זעמם של איכרי זכרון יעקב היה העדפתם של הטמפלרים בכל הנוגע לביצוע פרויקטים. וורמסר, שמוצאו היה מאזור הגובל בגרמניה מצא שפה משותפת עם הטמפלרים והעריך יותר את יכולותיהם הטכניות על פני בני המושבה. העדפה זו בלטה במיוחד בכל הנוגע להקמת הצריפים הראשונים. שייד רכש במאי 1884 ברומניה צריפים מפורקים ושלח אותם לזכרון יעקב. הצריפים הגיעו בדצמבר 1884 לחיפה והובלו באוניות לטנטורה שם חיכו עד סוף עונת הגשמים להובלה במעלה ההר לזכרון יעקב. אלא שאז שכר וורמסר את שירותיהם של הטמפלרים להובלת והקמת הצריפים על אף דרישתם של בני המושבה למסור להם עבודה זו ועל אף שהטמפלרים דרשו מחיר גבוה יותר. האיכרים כעסו אף יותר כשחלק מהעבודות נמסרו להם בקבלנות משנה כשבמקביל רשם וורמסר את ההוצאות האלו כחוב של האיכרים.
הקמת ועד "בני איש אחד"
בדצמבר 1885 יזם וורמסר הקמת ועד לתושבי זכרון יעקב בשם "בני איש אחד" אך הוא היה זה שהכתיב את תקנון אותו ועד ואת סמכויותיו. לפי סמכויות אלו המשיך וורמסר להחזיק בידיו כוח רב ואת השליטה במירב התקציב של האיכרים[3]. כמו כן הגדיר התקנון שהחלטותיו של וורמסר סופיות ולא ניתן לערער עליהן. על אף הקמת הוועד המיצג המשיך וורמסר לרדות בבני היישוב כשבין השאר הגביל ביקורים ביישוב כך שכל מבקר קיבל פתק בצבע מסוים שהגדיר את משך הביקור ואיכרים שהפרו תקנון זה נקנסו.
פרשת בית הכנסת
באפריל 1886 הסתיימה בניית בית הכנסת אוהל יעקב והחלו להתקיים בו תפילות יומיות אולם וורמסר אסר על תפילה בקול רם והכריח את המתפללים להתפלל בשקט תוך שהוא גוער בהם ”האם חירש הוא האלוקים ?”.
באוקטובר אותה שנה יזמו האיכרים את טקס חנוכת בית הכנסת. וורמסר הזמין לטקס קבוצת טמפלרים שהיו מעורבים בבניית בית הכנסת ולאחר שנאם בגרמנית מסר את מפתח בית הכנסת לנציג הטמפלרים כדי שיפתח אותו ובכך פגע שוב באיכרים בני המקום.
הביקורת על וורמסר והתמרדויות
בקרב האיכרים ובקרב הממונים עליו התגבשה עם הזמן דעה שלילית על יחסו הבלתי מתפשר לבני המושבה.
...לא נעלם ממך שלא נקל למצוא אנשים מוכשרים, רציניים וישרים אשר יחליטו לעזוב דבר מה קבוע על מנת ללכת לארץ ישראל. ולראיה: האדון דה רוטשילד היה מוכרח להסתפק בהאדון וורמסר, שאיננו נשר, בשביל זאמארין וראש-פינה. הוא לא יכול למצוא טוב יותר...
— מכתב של מיכאל ארלנגר לשמואל הירש
.
...וורמסר חושב שצריך להיות רע בכדי שייציתו לי ושיהיה בעל השפעה...
— מיכאל ארלנגר
.
פעולותיו של וורמסר כנגד האיכרים והזלזול בהם הביאו לא פעם להתמרדותם של האיכרים כנגדו. במקרים אלו הוזעק למושבה מנהלו אליהו שייד כדי לדכא את המרד, דיכוי שהסתיים לא פעם בגירוש ראשי המורדים ומשפחותיהם מהמושבה. כדי לבצע גירושים אלו היה וורמסר מזעיק לפעמים את חיילי הצבא הטורקי שיוציאו לפועל את הוראותיו.
ידועה במיוחד פרשת גירושה של משפחתו של אפרים פישל הורן שהיה מורה בבית הספר בזכרון יעקב ובין המתנגדים לוורמסר. וורמסר ניצל את היעדרותו של הורן מהישוב ואסר את אשתו וששת ילדיהם בבית בקצה המושבה שנשמר על ידי חיילים טורקים. בני המושבה ששמעו על המקרה נאבקו בחיילים ושחררו את בני המשפחה הכלואים אך בסופו של דבר גורשה המשפחה.
במאי 1887 ביקר הברון רוטשילד בזכרון יעקב והאיכרים שטחו בפניו, בזמן פגישתם, את כל אשר על ליבם כנגד וורמסר. וורמסר, שעמד במפגש לייד רוטשילד, הצליח להפריד בין האיכרים והביא לכך שהברון נזף במגישי המכתב על כפיות הטובה שרחשו לפקידיו אחרי כל העבודה הקשה שלהם.
על אף התוצאות הלא רצויות של ביקור הברון במושבה לא כבה נס המרד והוא אף התגבר עם הגעתו למקום של רופא חדש (ד"ר אליקום גולדברג) שמתייצב לצד המורדים. אלו מתחילים לשלוח מכתבים לברון ולכל הפקידות הבכירה ולא נבהלים מאיום הברון להסיר את תמיכתו מהמושבה. ביולי 1887 נוקטים האיכרים בצעד חריג ומפרסמים את טענותיהם כנגד וורמסר בעיתון "חבצלת"[4][5][6] דבר שמביא מחד לעונש של הפסקת קיצבתם אולם מביא מאידך לפרסום כלל ארצי של טענותיהם. המכתבים והפרסום בעיתון מקצינים את הסכסוך בין איכרי המושבה לאליהו שייד וורמסר והמכות הניחתות על גבם של האיכרים הולכות ומתרבות אך אלו מסרבים להיכנע ולחתום על מכתב התנצלות.
...וורמסר הוא פקיד טוב, אך המוות טוב ממנו...
— מאיר לייב הרשקו (ממנהיגי המרד)
.
עזיבתו של וורמסר
בנובמבר 1888, בסופו של מאבק ארוך שנמשך 7 חודשים, נכנע הברון וקרא לוורמסר לחזור לפריז. למחליפו מונה יעקב בן-שימול (שניהל לפני כן את המושבה ראש פינה) שעם כניסתו לתפקיד פעל לקרב בין מתנגדיו של וורמסר לאוהדיו.
לאחר חזרתו לצרפת מונה וורמסר למנהל בית ספר עד 1891. בהמשך שימש כאמרכל במשרד לענייני מושבות בפריז.
לקריאה נוספת
- איתי בחור, פעמון סדוק, הוצאת איתי בחור, 2002
- אריה סמסונוב, זכרון יעקב: פרשת דברי-ימיה תרמ"ב-תש"ב, הוצאת ועד המושבה זכרון יעקב, 1943.
- אליהו שייד, זכרונות על המושבות היהודיות והמסעות בארץ-ישראל ובסוריה, 1883 - 1900, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1983
קישורים חיצוניים
- רן אהרנסון, פקידי הבארון רוטשילד (1890-1882) - האנשים שמאחורי מפעל ההתיישבות, באתר יד בן צבי
- אריה סמסונוב, מימי ההעפלה - מתולדות המושבה זכרון יעקב - ליובלה, הארץ, 5 בינואר 1932
- העלייה הראשונה, באתר "תולדוט - אתר היסטוריה"
- ״זכרון יעקב״ מאת אריה סמסונוב, 1942, באתר "ההיסטוריה של זיכרון"
הערות שוליים
- ^ בכל 5 שנותיו בארץ ישראל לא באה משפחתו לבקרו בארץ
- ^ תקנה זו גרמה, בסופו של דבר, לכך שהאיכרים לא ראו את בני משפחתם במשך חצי שנה ואף לא השתתפו בהלוויות בני משפחה שנפטרו ונקברו בחיפה
- ^ לדוגמה: כל רכישה שנדרשו האיכרים לעשות עבור עבודת השדה נאלצו להביאה לבית הפקידות כדי שווורמסר ישלם עליה למוכר
- ^ מכתב גלוי - זכרון יעקב, חבצלת, 18 במאי 1888
- ^ ביקור אליהו שייד בירושלים, חבצלת, 18 במאי 1888
- ^ יהודה פעליקס, מהמושבות - זכרון יעקב, חבצלת, 25 במאי 1888
35836499יהודה ליאון וורמסר