טרקבורים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף טרקבור)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בית קבע טיפוסי של טרקבורים, עשוי עץ ובוץ

בהיסטוריה של דרום אפריקה, טרקבוריםהולנדית: Trekboeren, איכרים נוודים) היה כינויים של אפריקאנרים רועים נוודים, לרוב צאצאיהם של המתיישבים ההולנדים בדרום אפריקה של ימינו. הטרקבורים עזבו במהלך המאות ה-17 וה-18 את השטחים המיושבים של מושבת הכף ההולנדית והחלו לנדוד אל המרחבים האינסופיים בפנים יבשת אפריקה. לטרקבורים היה תפקיד חשוב בהיווצרות לשונם של האפריקאנרים, היא שפת האפריקאנס; וכן בהנחת היסודות לטרק הגדול.

אף על פי שהולנדים היוו את חלק הארי של אוכלוסיית הטרקבורים, היא כללה גם קבוצות קטנות יותר של אוכלוסיות לבנות אחרות כמו גרמנים, צרפתים וסקנדינבים, ואף אוכלוסיות לא לבנות כצבעוניים.

רקע

ערך מורחב – מושבת הכף ההולנדית

מוצאם של הטרקבורים הוא במושבת הכף - מושבה שהקימו חברת הודו המזרחית ההולנדית והאימפריה ההולנדית בשנת 1652. לאחר שלאורך המאה ה-18, המושבה התפתחה והתרחבה, רובה של אוכלוסיית המתיישבים הורכב כבר מילידי המקום ולא ממהגרים ילידי אירופה. הם סיגלו לעצמם באותן השנים אורחות חיים ייחודיים ותרבות משותפת, אשר בעיניהם הייתה שונה באופן מהותי מזו של אבות אבותיהם באירופה. מנקודת מבטם, הם היו איכרים חופשיים המקיימים חברה מתוקנת ואדוקה, שלא בדומה למתרחש בחברה המסואבת באירופה. עקב כך, לאורך שלהי המאה ה-18 החלו להתפתח מגמות בדלניות מסוימות בקרב האוכלוסייה. רבים מבני המתיישבים כבר לא ראו עצמם כחלוצים הולנדים ההולכים לפני המחנה למען מולדתם באירופה, אלא כבני קבוצה לאומית נפרדת שמוצאה באפריקה - מקום לידתם. על כן, הם כינו עצמם אפריקאנרים.[1]

המתיישבים האירופאים חשו ניכור כלפי השלטון ההולנדי במושבה, אותו הם תפסו כמושחת בדומה למצב העניינים באירופה, אותה אבותיהם עזבו. שלטונות המושבה הרבו בהגבלות על תושביה, שכללו כאמור מיסוי כבד ותחזוק מונופול על תחומים כלכליים רבים, לצד שפע של הגבלות אחרות על התושבים. אט אט החלו המתיישבים מערערים על סמכותם של נציבים, פקידי ממשל ואנשי צבא שנולדו באירופה, להחליט החלטות שונות בעבור המתיישבים שנולדו באפריקה. רבים מנתיני המושבה סברו שמעמדם של שלטונות המושבה איננו לגיטימי, זאת גם בהתחשב בכך שבדרך כלל החלטות על מדיניות המקום לא כללו כל התייחסות לדעתם שלהם. לצד רקע אידאולוגי, ואולי לא פחות חשוב מכך, נסיבות כלכליות שונות האיצו גם הם את תהליך היווצרותם של הטרקבורים. אנשים אלו לרוב כשלו בניסיונם הראשון לבסס לעצמם תשתית כלכלית חקלאית בשטחי המושבה. ברם, החליטו לנסות את עתידם באורח חיים נוודי. מכל מקום, על רקע הייאוש של מתיישבים רבים מהחיים במושבת הכף, הם החליטו לעזוב אותה ולנדוד מתחומיה אל פנים הארץ.

הנדידה

עם התפשטות החוואים האירופאים לאזורים הרחוקים יותר בצפון ובמזרח, החלו רבים מהם לאמץ לעצמם אורח חיים נוודי למחצה, במידה מסוימת דומה לזו של הבושמנים אותם החליפו. כאשר נדדו במרחבים האינסופיים, בנוסף לעדרים ולמשפחותיהם הגדולות היו עמם בדרך כלל גם עגלה, אוהל, תנ"ך וכמה רובים. עם נדידתם הם קיבלו את הכינוי "טרקבורים". אף על פי שלפעמים הם התיישבו, בנו צריף מלבני בוץ, והתגוררו בו, לרוב הם ראו בנדידה את עיקר חייהם. הם היו מבודדים, עצמאיים לחלוטין משלטון רשמי, ובעלי שאיפה לספק את צורכיהם בכוחות עצמם. הם התגאו בהיותם בעלי אורח חיים אמיץ וקשוח, רוח של אינדיבידואליזם ויכולת הכרה של הטבע באופן אינטימי. בעיני רוחם לפחות הם ביססו את חייהם על מקור ההדרכה העיקרי שלהם – התנ"ך, כיאה לחברות פרוטסטנטיות רבות.[2]

מסעותיהם של הטרקבורים נמתחו מאזור קייפטאון, בירת המושבה, ועד לאזורים הסמוכים לנהר האורנג', מרחק של כשבע מאות קילומטרים משם. מעריכים שבראשית המאה ה-18 אוכלוסיית הטקבורים כללה כמה אלפים ספורים של מתיישבים.[2] הם נאלצו לעמוד באתגרים שונים, לרבות התמודדות עם תנאי השטח הקשים של אפריקה והתנגדות מקומית של האוכלוסייה הבושמנית הילידית. במהלך מסעם, חלק מהטרקבורים בחרו כאמור לעיל להשתקע במקומות אליהם הגיעו. יוצאי דופן כאלו היו הטרקבורים שהגיעו לסוולנדאם וגראף-ריינט, אשר בשנת 1795 הקימו בשתי עיירות קטנות אלו שתי רפובליקות זעירות עצמאיות לכאורה. דגלן של הרפובליקות היה דגל הולנד. היו אלו שנותיה האחרונות של מושבת הכף ההולנדית, ועקב כך הרפובליקות הקטנות לא האריכו ימים. בשנה הבאה, עם הכיבוש הבריטי הראשון של המושבה, חדלו הרפובליקות מקיומן העצמאי ואלו הפכו ככל שטחי המושבה ההולנדית לחלק משטחי המושבה הבריטית החדשה. ניסיונות של טרקבורים להתמרד בשלטון הבריטי, דוכאו במהירות.[1][3]

מפת מסעות נדודי הטרקוברים בין השנים 1740 ל-1800

מורשת

ערך מורחב – הטרק הגדול

במיוחד במהלך המאה ה-18 וראשית המאה ה-19, בעיני אפריקאנרים רבים, הטרקבור, האפריקאנר הנודד, היווה את פסגת התגשמות האידיאל האפריקאנרי הלאומי באותן השנים, הגם שרוב בני מושבת הכף אשר זיהו את עצמם כאפריקאנרים לא ניהלו אורח חיים שכזה.

השראה ישירה ממסעותיהם של הטרקבורים שאבו ה"פוּרטרקרים" (Voortrekkers, החלוצים), אשר במסגרת הטרק הגדול בשנות ה-30, ה-40 וה-50 של המאה ה-19 שיחזרו את נדודיהם של הטקבורים, רק בהיקף נרחב הרבה יותר. הפעם הם לא עזבו את מושבת הכף ההולנדית, אלא את זו הבריטית. ובניגוד לטרקבורים, הפוּרטרקרים בסופו של דבר הצליחו גם לבסס שתי רפובליקות עצמאיות גדולות שהתקיימו בריבונות יחסית במשך קרוב ליובל שנים - הרפובליקה הדרום-אפריקאית ומדינת אורנג' החופשית. למעשה, רבים מהפוּרטרקרים היוו טרקבורים מבוגרים בעצמם או בנים של כאלו, אשר ראו במסעם הליכה בדרכי אבותיהם.

ראו גם

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טרקבורים בוויקישיתוף

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 L'Ange, Gerald (2005). The White Africans: From Colonisation to Liberation. Cape Town: Jonathan Ball Publishers. p. 524. מסת"ב 1-86842-219-4.9-4.
  2. ^ 2.0 2.1 O. Ransford (1968), The Great Trek. Trekboers.
  3. ^ "Cape Colony". 1911 Encyclopædia Britannica, Volume 5. Cambridge University Press. p. 237-238.


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32122573טרקבורים