טרופיקליה

טרופיקליה, טרופיקליזם או התנועה הטרופיקליסטית (בפורטוגזית: Tropicália או Tropicalismo) הם שמותיו של זרם תרבותי שהתפתח בברזיל בשנות ה-60 של המאה ה-20, בהשפעת תנועת האוונגרד האמנותי ותרבות הפופ המקומית והבינלאומית (כמו הפופ-רוק והשירה הקונקרטית). הטרופיקליה שילבה ביטויי תרבות ברזילאיים מסורתיים עם חדשנות אסתטית רדיקלית, והיו לה גם יעדים חברתיים ופוליטיים בני הזמן שכוונו לציבור הברזילאי הנתון תחת משטר צבאי, בסוף אותו עשור.

הטרופיקליה הייתה בראשיתה זרם מוזיקלי, שמייצגיה העיקריים הם קייטנו ולוזו, ז'ילברטו ז'יל, גל קוסטה, מריה בתניה, להקת אוס מוטנטס ("המוטנטים") וטום זה. אך התפתחה בשלב מאוחר יותר לזרם אמנותי בעל מבעים מגוונים כאמנות פלסטית, קולנוע ותיאטרון.

ראשית התנועה

הטרופיקליה צמחה מתוך מפגשים בין מוזיקאים שהזדמנו יחד לרגל פסטיבלים שהיו נפוצים בברזיל באותה עת. אחד מן האירועים החשובים בגיבושה של התנועה התרחש בפסטיבל ההקלטות של 1967, בעת שקייטנו ולוזו ביצע את Alegria, Alegria ("שמחה, שמחה") וז'ילברטו ז'יל ביצע עם המוטנטים את Domingo no Parque ("יום ראשון בפארק"). בשנה שלאחר מכן כבר נחשב הפסטיבל כאירוע טרופיקליסטי מובהק (טום זה ביצע את São São Paulo - "סאו פאולו הקדוש"). באותה שנה הוציאו ולוזו, ז'יל, זה, המוטנטים ואחרים את האלבום Tropicália ou Panis et Circensis ("טרופיקליה או לחם ושעשועים"), אשר הביע, כבר בשמו, ביקורת גלויה על המשטר הצבאי ששלט ברוחו של ההמון תוך נקיטה באותה טקטיקה רומית עתיקת יומין.

מקורות והשפעות

הרקע הרעיוני לצמיחתה של הטרופיקליה קשור לרעיונות שהועלו כבר בשנות ה-20 והשלושים של המאה העשרים על ידי הוגים שונים, שהשתייכו לתנועה האנתרופופז'ית (movimento antropofágico) ועיקרם חובתה של התרבות הברזילאית לינוק רעיונות משלל תרבויות אחרות - אירופאיות, צפון-אמריקניות, אינדיאניות ואפריקניות- להטמיעם במאפייניה המקומיים וליצור תמהיל חדש, הטרוגני, רב-פנים, עשיר, ובמלה אחת - ברזילאי. ואולם, קיים הבדל הגדול בין עקרונות התנועה האנתרופופז'ית לאלה של הטרופיקליה. הראשונים היו מעוניינים ביבוא והפנמה של רעיונות מלומדים ודרכי הבעה אליטיסטיות. הטרופיקליה, לעומת זאת, גילתה עניין בכל ביטוי אסתטי, גבוה או עממי (ואגב כך, הציגה שאלה חדשה בעניין הביטוי התרבותי שאינו בהכרח עממי אך מכונה "פופ"). השפעתם של הפופ ארט ושל אנדי וורהול על השיח הטרופיקלי היא אפוא השפעה גלויה. המוזיקה הטרופיקלית, מכל מקום, היא תערובת של בוסה נובה, רוקנ'רול, מוזיקה באהיאנית עממית, מוזיקה אפריקנית ופאדו פורטוגזי. באופן מסוים, הושפעה היצירה הטרופיקליה גם מעקרונות הקונקרטיזם, זרם אמנותי שהתפתח בשנות ה-50 והתווה עקרונות של רציונליזם, הפרדה בין צורה ותוכן ועיסוק בשפה כבחומר. כך, נהגה הטרופיקליה בטקסטים השירים כבאלמנט פלסטי ויצרה בהם משחקי מילים.

ביקורת

הטרופיקליה נראתה בעיני מבקריה כתנועה מעורפלת וחסרת ממשות פוליטית, בשונה מביטויי התנגדות אמנותיים אחרים שהיו ברורים וחד-משמעיים. אכן, אמני הטרופיקליה, בדרך כלל, לא היו מעוניינים בהבעת התייחסויות פוליטיות ואידאולוגיות ישירות, אבל אין לטעות ולסבור משום כך כי הם לא חשו מעורבות ולא גילו עניין בחברה שבה חיו. ההפך הוא הנכון: הם האמינו כי החוויה האסתטית חשובה כשלעצמה וכי אותה חוויה עצמה מהווה כלי לשינוי חברתי. במהלך שנות ה-60 התגבשו במוזיקה הפופולרית הברזילאית שלושה זרמים עיקריים: הראשון הובל בידי אמנים שהמשיכו את מורשת הבוסה נובה ועסקו במוזיקה שהייתה לה זיקה לסמבה ולג'אז (למשל - שיקו בוארקי). הזרם השני ניתן לתיאור כזרם שירי מחאה, והיה לו עניין מצומצם יותר בדיונים אודות מוזיקה כשלעצמה ועניין רב יותר בשימוש בשיר ככלי ביקורת פוליטי וחברתי (בקבוצה זו ניתן למצוא למשל את ז'ראלדו ונדרה). הזרם השלישי הקדיש עצמו להתנסויות וחדשנויות מוזיקליות ואסתטיות והוא מורכב מאמני הטרופיקליה (וגם מועדון פינת הרחוב).

תחת שלטון הדיקטטורה, צעירי אותה תקופה וגם האינטלקטואלים שלה נטו לדחות את העמדה הטרופיקליסטית וראו באמניה תמהונים; קייטנו ולוזו הצעיר, צריך להזכיר, ספג מן הקהל באוניברסיטאות יותר עגבניות משאפשר לדמיין. דווקא השלטונות הם שהשכילו להבין את רוחה של הטרופיקליה ואת העוצמה הצפונה בחתרנותה, וכך, עד סוף שנות ה-60 נעצרו ולוזו וז'יל ואחר כך נאלצו לגלות לאירופה למשך מספר שנים. רק עשורים אחר כך, ואחרי שלא התקיימה עוד, הובנו רעיונותיה של הטרופיקליה, והיא חדלה להיות מושא ללעג.