טיפול קהילתי אסרטיבי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טיפול קהילתי אסרטיבי (ACT - Assertive community treatment) הוא גישה של טיפול רב-צוותי שנועד לספק טיפול פסיכיאטרי מקיף מבוסס-קהילה, לשיקום ותמיכה לאנשים הסובלים ממחלות נפשיות חמורות מתמשכות.

רקע

Case Management

ניהול צרכיו של הלקוח, לעומת טיפול בלקוח עצמו, הופך בשנים האחרונות להיות השרות העיקרי הניתן על ידי עובדי בריאות הנפש והרווחה. בשנים האחרונות התפתח ניהול מקרה מתפקיד פחות-ערך הניתן לעובדים זוטרים ולעיתים בלתי מיומנים לתפקיד הנחשב כבעל ערך רב, הניתן לעובדים בעלי הניסיון הרב ביותר והכישורים הגבוהים ביותר. מנהלי מקרה כיום נדרשים להיות מנהלים בעלי קישורים וידע בניצול משאבים קיימים וחיבור הלקוח אליהם. שורשיו של ניהול המקרים נמצא בתחום בריאות הנפש ובעיקר בטיפולם של חולים כרוניים בעלי טיפול ארוך טווח. מטרות הטיפול לא היו לרפא את המחלה ארוכת הטווח, אלא לאפשר תמיכה במטופל ולמקסם את כוחותיו הפוטנציאליים, על מנת שיוכל לחיות חיים פרודוקטיביים ומלאים ככל האפשר בהתחשב במגבלותיו. ניהול מקרים התפתח כתגובה פרקטית לצורך במציאת פתרון לבעיית המשאבים המוגבלים במקרים כרוניים וארוכי טווח. בשנות ה-60' וה-70' הייתה בתחום זה תנועת התרחקות מהטיפול הפרטני ומעבר לניהול מקרים[1].

הגדרה

Case Management (בעברית - ניהול מקרה או תיאום טיפול) הוא פתרון כוללני הרואה את המערכת כולה ומעניק טיפול וליווי מקצועיים ורב תחומיים לאדם הזקוק לשירות[1]. ניהול מקרה מוציא לפועל תוכנית טיפול מקצועית, אשר נבנית בשיתוף של המשפחה, אנשי מקצוע שונים וגורמים נוספים, תוך זיהוי צרכים, ניתוח אפשרויות טיפול וניהול שיתוף הפעולה בין גורמים שונים. ניהול טיפול מאפשר למשפחה שקט נפשי וביטחון וריכוז כל הפעולות הדרושות למטופל בידי גורם מקצועי ואמין המטפל בכל צרכיו של מקבל השירות - אנשים הסובלים מפיגור, ילדים, קשישים או נכים[2].

ניהול מקרה במסגרת הפסיכיאטרית

הצורך בניהול מקרה עבור אנשים עם מוגבלויות פסיכיאטריות הופיע על רקע היציאה של מטופלים מבתי חולים פסיכיאטריים ציבוריים. כל עוד מטופלים היו נתונים באשפוז כל צורכיהם הטיפוליים וכן כל צורכיהם הבסיסיים האחרים סופקו בבית חולים. אך לאחר שהשתחררו מהאשפוז הם בדרך כלל חזרו להתגורר בבית המשפחה וכך הפכו בני משפחותיהם בפועל למנהלי מקרה המסייעים לקרוב החולה בהשגת שירותים הכרחיים וקהילתיים. למטופלים אחרים, חסרי קרובי משפחה היכולים לסייע, לא היה איש שיכול היה לעזור בהתמודדות מול המערכת השירותים הסבוכה. יותר מכך, גם אלו בעלי המשפחות מצאו כי תהליך הפנייה וקבלת התמיכה והשירותים מסובך למדי. עקב המוגבלויות התפקודיות של האוכלוסייה אשר נפלטה מבתי החולים הציבוריים היה צורך ביותר מטיפול נפשי עבורה. אנשים אלו הזדקקו לטווח רחב של שירותים קהילתיים ותמיכתיים כגון – מגורים, טיפול רפואי ותמיכה כלכלית. בסוף שנות ה-70' של המאה ה-20 פורסמה תוכנית של תמיכה קהילתית והוצע מודל תמיכתי עבור אותם אנשים המשתחררים מבתי חולים פסיכיאטריים. ניהול מקרה עוצב על מנת שיהיה זה המאחד בין חלקיה השונים של המערכת, המרכז והמתאם בין בעלי התפקידים השונים, על מנת להבטיח שאדם בעל מוגבלות פסיכיאטרית יקבל את כל השירותים והתמיכה להם זקוק. בנוסף נועד ניהול המקרה לפצות על העדר התיאום בין מערכות הרווחה והשירותים הרבים[2][1].

עבור אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית המטרות המרכזיות של ניהול מקרה הן:

  1. לשמור על קשר עם הגופים המספקים שירותים שונים.
  2. למנוע מצב של אי ספיקה של חולי עקב רצון להימנע מאשפוז.
  3. להפחית את אורך האשפוז כאשר מתגלה צורך בו.
  4. לספק שיקום אשר יקדם את האדם עד הרמה הגבוהה ביותר לה מסוגל.
  5. לשפר את איכות חייו של האדם בעל המוגבלות הפסיכיאטרית ואת איכות החיים של בני משפחתו[2][1].

מודלים של ניהול מקרה

במהלך השנים התפתחו ויושמו מודלים מגוונים של ניהול מקרה. כיום קיימים שישה מודלים בולטים:

  1. מודל התיווך - המודל הבסיסי, המסורתי, אשר היה מקובל בעת שהשתחררו חולים פסיכיאטרים רבים מבתי החולים הציבוריים.
  2. המודל הקליני – רואה במנהל המקרה מטפל קליני בנוסף להיותו מספק הפונקציות השונות של ניהול מקרה.
  3. המודל מבוסס הכוחות – התפתח על בסיס ההנחה המרכזית שאנשים בעלי מוגבלות פסיכיאטרית יכולים להגיע להחלמה ולמיצוי מלוא הפוטנציאל שלהם כאשר הם מקבלים הזדמנות ותמיכה נפשית וחומרית.
  4. המודל השיקומי – לפיו מנהל המקרה עובד בשיתוף עם המטופל ומתווך בינו לבין מספקי השירותים להם הוא זקוק, דואג לפיתוח היכולות האישיות ולתמיכה סביבתית עבורו ומסייע לו בהתגברות על מכשולים סביבתיים ואישיים במטרה להשיג את המטרות ששם לו המטופל כיעד.
  5. טיפול קהילתי אסרטיבי – תכליתו להעביר את כל אותן פונקציות ארוכות טווח של המוסדות הפסיכיאטריים אל הקהילה.
  6. ניהול מקרה אינטנסיבי – עוצב מתוך הכרה בהיעדר היעילות של מודל התיווך הראשוני עבור אנשים בעלי צרכים רבים בתחום שירותי בריאות הנפש[2].

מודל של טיפול קהילתי אסרטיבי

הגדרה

טיפול קהילתי אסרטיבי מייצג גישה של טיפול רב-צוותי שנועד לספק טיפול פסיכיאטרי מקיף מבוסס-קהילה, שיקום ותמיכה לאנשים הסובלים ממחלות נפשיות חמורות מתמשכות כגון, סכיזופרניה. צוות של אנשי מקצוע שהרקע וההכשרה שלהם כוללים פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, שיקום, ייעוץ, סיעוד ופסיכיאטריה מספקים שירותי טיפול קהילתיים אסרטיביים. בין השירותים שצוותי ה-ACT מספקים הם: ניהול תיק, הערכות ראשוניות ומתמשכות, שירותים פסיכיאטריים, סיוע בתעסוקה ודיור, תמיכה משפחתית וחינוך, שירותים לשימוש לרעה בחומרים ושירותים נוספים החשובים ליכולת האדם לחיות בקהילה באופן מוצלח. שירותי ה-ACT זמינים 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. ACT היא שיטה מבוססת-ראיות (Evidence-Based Practice). ה-ACT נחקרה והוערכה בהרחבה והוכיחה יעילות קלינית וכלכלית. הלקוחות להם מיועד טיפול ACT הם אנשים עם מחלות נפשיות חמורות ומתמשכות או הפרעות אישיות עם ליקויים תפקודיים חמורים שנמנעו או שלא הגיבו בצורה טובה לשירותי בריאות הנפש מחוץ לאשפוז ולשירותי השיקום הפסיכיאטרי. אנשים המקבלים את שירותי ה-ACT הם לעיתים קרובות בעלי בעיות נוספות כגון, חסרי בית, בעיות של שימוש בחומרים ומעורבות עם מערכת המשפט[3].

הגדרת המודל כוללת את המאפיינים הבאים

  • התמקדות ברורה במטופלים הזקוקים לעזרה הרבה ביותר.
  • מחויבות מפורשת לקידום העצמאות של המטופלים, שיקומם והחלמתם. כמו כן מחויבות למניעת אשפוזים מיותרים ולטיפול באנשים ללא קורת גג.
  • דגש עקרי על ביקורי בית ושאר התערבויות מחוץ למרפאה, ובכך לבטל את הצורך לתרגם התנהגויות הנלמדות במסגרת שיקום מלאכותית או בסביבה של טיפול אל 'העולם האמיתי'[4].
  • יחס 'מטופל-צוות' נמוך מספיק המאפשר לצוות המרכזי של המודל להציג בפועל את כל אותן המשימות התמיכתיות - השיקומיות, הטיפוליות והקהילתיות – בעצמם, באופן משולב ויעיל, שלא כמו בניהול מקרה בדרך המסורתית, שבה ניתנות עבודות אלו לאנשי מקצוע אחרים.
  • עבודה בגישת 'הצוות המלא' לפיה כל הצוות עובד עם כל המטופלים.
  • תהליכי הערכה ותכנון שירותים באופן בין-תחומי המערב: פסיכיאטר, אחות (אחת או יותר), עובדים סוציאליים, מומחים בנושא של פגיעות/ההתעללויות, מומחים בשיקום מקצועי וכן אנשים שעברו תהליך החלמה אישי מוצלח ויכולים להביא מניסיונם לתהליך.
  • נכונות של חלק מהצוות לקחת אחריות מקצועית אולטימטיבית על איכות חייהם של המטופלים בכל המובנים של תפקוד בקהילה, כולל לגבי אספקטים הנראים מזעריים ואף טיפשיים בחיי היומיום.
  • מאמץ מרוכז לעזור לאנשים להימנע מלכתחילה ממצבי משבר ואם זה בלתי אפשרי – להתערב בכל שעה משעות היממה על מנת לנסות ולשמור שהמשבר לא יהפוך לאשפוז בלתי הכרחי.
  • מחויבות לעבוד עם אנשים על בסיס זמן בלתי מוגבל, כל זמן שהם מראים צורך בעזרה המקצועית המאומצת והמשולבת[5][6][7][8][9].

גרסאות מוקדמות של המודל

המודל פותח לראשונה במהלך שנות ה-70' המוקדמות, בנקודת השיא של גל 'ההוצאה מהמוסדות' כאשר מספר רב של מטופלים הוצאו ממוסדות פסיכיאטריים ציבוריים אל מסגרת של שירותים קהילתיים בלתי מפותחים, בלתי משלבים, המאופיינים בפערים רציניים ובליקויים[10][11][12][13].

מייסדי הגישה היו: ד"ר לאונרד י.שטיין, פרופסור מרי אן טסט, ד"ר ארנולד ג'. מרקס, דבורה ג'. אולנס, ד"ר ויליאם ה. קנודלר וכן הקולגות שלהם בבית החולים לבריאות נפשית 'מנטודה', במדיסון, וינסקנסין. המודל ידוע בסיפרות גם כ'פרויקט אימון במגורים קהילתיים'. כ'תוכנית טיפול אסרטיבי בקהילה' או בפשטות כ'המודל של מדיסון'[14][15][16].

המצאת המודל נראתה קיצונית באותן שנים, אך מאז התפתחה להיות אחד השירותים היותר משפיעים בהיסטורית הבריאות הנפשית בקהילה. 'פרויקט מדיסון' המקורי זכה בפרס הזהב היוקרתי של 'הארגון הפסיכאטרי האמריקאי' ב-1974. לאחר שאומץ המודל כאסטרטגיה למניעת אשפוז עתידי בבתי חולים ציבוריים של קבוצות מטופלים מגוונות יחסית, הפנה הצוות המייסד את תשומת הלב בתחילת שנות ה-80' לטיפול בקבוצות של אנשים בוגרים במצב ראשוני של סכיזופרניה אשר לא זכו להתייחסות ולהגדרת מצבם קודם לכן[17][18][19][20].

הפצת המודל ברחבי העולם

מאז שנות ה-70' המודל הותאם ושוכפל ברחבי העולם[21]. תוכנית אחת לדוגמה, היא התוכנית ממישיגן, ארצות הברית- The Harbinger program in Grand Rapids[22]. בשנת 1978 "תוכנית הגשר"[7][23][24][25][26], ממרכז השיקום הפסיכיאטרי במרכז שיקגו[27] הייתה התוכנית הראשונה שהותאמה לעיר גדולה והתוכנית הראשונה ששמה דגש על החלק של המגורים. בשנות ה-80'-90' התוכנית המשיכה וטיפלה באנשים לקויי שמיעה עם מחלות נפשיות[28], חסרי בית עם מחלות נפשיות[29], אנשים שחווים משברים פסיכיאטרים[30] ואנשים עם הפרעות נפשיות שישבו בבתי הכלא[31]. בשנת 1988 נוסה המודל בקולומביה הבריטית ומאוחר יותר הורחב לערים נוספות. מעבר לארצות הברית, המודל הורחב גם לאוסטרליה ולמדינות נוספות[32][33][34].

מודל הטיפול הקהילתי האסרטיבי בישראל

בשנת 2000, חוקק "חוק שיקום נכי נפש בקהילה"[35][36]. בעקבות חקיקת החוק, הוקמה בישראל "המועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה". מטרת המועצה היא להוות גוף שמייעץ לשר הבריאות בקשר לחוק. מטרת החוק, לפי המועצה, הוא לשקוד על קיומם ושילובם בקהילה של נכי הנפש כדי לאפשר להם להשיג דרגה מרבית של עצמאות תפקודית ואיכות חיים, תוך שמירה על כבודם ברוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו[37]. החוק פרט מערך שירותים שאנשים העומדים בקריטריונים המתאימים זכאים לקבל. החוק כולל מספר התערבויות, שנבחרו על סמך הניסיון השיקומי ואולם אין הגדרה ברורה לבחירת השיטה מתוך רשימת ההתערבויות[38].

נכון לשנת 2010 לא ידוע על קיומן של תוכניות בישראל אשר מתאימות ליישום המודל הספציפי, ואולם בעקבות החוק הישראלי הוקמו בישראל מספר מרכזים בקהילה שנותנים שירותי תמיכה וייעוץ עבור חולים ובני משפחתם. לצד גופים ממשלתיים הוקמו מספר חברות פרטיות ועמותות, כמו: עמותת אנוש, מית"ל, עוצמה[39] ועוד. תפקידם של הגופים הוא לספק שירותי רווחה ובריאות נפשית בקהילה כמו גם להעניק תמיכה לבני הזוג והמשפחה. התוכניות השונות בישראל עונות על חלק מן המאפיינים של המודל .

בחוק עצמו ובעקבותיו בסל שיקום, יש מקום לבקש מנהל מקרה. לא ידוע מהן שיטות על פיהן עובד מנהל מקרה וזאת יש לבדוק[40].

מחקר

המודל המקורי והגרסאות השונות שלו הם בין הנושאים הנחקרים ביותר בתחום הבריאות הנפשית בקהילה[41]. המחקרים המקוריים של מדיסון, שטיין, טסט ועמיתיהם הם הקלאסיים בשדה זה[42][43][44][20][45][46][47] תרומה משמעותית נוספת נעשתה על ידי ד"ר גרי בונד שהשלים מספר מחקרים בשיקגו[30][48][49][50][51] ומאוחר יותר פיתח תוכנית מחקר לשיקום פסיכיאטרי באוניברסיטת אינדיאנה.

ACT כגישה מבוססת-ראיות (Eevidence-based practice)

בגלל מסלול עבר ארוך של הצלחה עם מקבלי השירותים בעדיפות גבוהה במגוון רחב של הסביבות הגאוגרפיות והארגוניות- כפי שהוצגו על ידי גוף רחב שהולך וגדל של מחקרים מחמירים להערכת תוצאות[52][53] זוהה ה- ACT על ידי ארגון השירותים של שימוש לרעה בחומרים ובריאות נפשית (Substance Abuse and Mental Health Services Administration)[54][55] השייך לממשלה הפדרלית של ארצות הברית, הקרן של רוברט ווד ג'ונסון (Robert Wood Johnson Foundation)[56], הברית הלאומית על מחלות נפשיות (National Alliance on Mental Illness)[57], והוועדה לאישור מתקנים שיקומיים (Commission on Accreditation of Rehabilitation Facilities)[58], כשיטה מבוססת-ראיות (evidence-based practice (EBP[59][60] בעלת ערך הפצה.

ביקורת על המודל

מספר מבקרים, במיוחד דר' טומי גומורי (Tomi Gomory) מאוניברסיטת פלורידה[61], טענו שה-ACT היא כפייתית מיסודה, והעובדה שהמחקר טוען לתמיכה בתוכנית אינה תקפה מבחינה מדעית. טסט וסטיין (Test and Stein) השיבו לביקורת הזו[62], וגומורי, בתגובה, ענה לתשובה שלהם[63]. מוסר ובונד (Moser and Bond) התייחסו ל-כפייה ולמושג הרחב יותר של "agency control" בדיון על נתונים מ-23 תוכניות ACT[64].

עתיד המודל

בעבר, מחיר היעילות של ACT היה קל יחסית להצגה, כאשר מיטות בתי החולים הפסיכיאטריים היו בשימוש כבד יותר מאשר היום[65]. בשנים הבאות, תוכניות אלו יצטרכו להמשיך להצדיק את המחיר הגבוה יחסית דרך השימוש בקריטריון כניסה זהיר והערכה מחמירה של התוצאות. התפתחות מבטיחה אחת היא ההתפשטות של ה-ACT לשירות של ילדים ומתבגרים בעדיפות גבוהה, למרות שהספרות הרלוונטית בנושא זה עדיין מועטה[66]. אזור חשוב נוסף לעיצוב תוכנית עתידית ולעבודת הערכה הוא השימוש ב-ACT בתיאום עם התערבויות מבוססות אחרות, כמו טיפול משולב בהפרעות כפולות, תעסוקה נתמכת[67][68], גישות פסיכו-חינוכיות לקרובי משפחה מודאגים[69][70] ותרפיה התנהגותית דיאלקטית[71] לאנשים עם הפרעת אישיות גבולית[72][73][74].

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Maguire L. (2002). Chapter 4: Case Management. In, Clinical Social Work: Beyond Generalist Practice with Individuals, Groups & Families. Brooks/Cole. pp. 94-119
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Antony,W., Cohen, M. & Frankas. M. Psychiatric Rehabilitation. 1990
  3. ^ ACTA: Assertive Community Treatment Association Home Page
  4. ^ Allness, D. J., & Knoedler, W. H. (2003). A manual for ACT start-up: Based on the PACT model of community treatment for persons with severe and persistent mental illnesses. Arlington, VA: National Alliance on Mental Illness
  5. ^ Bond, G. R., Drake, R. E., Mueser, K. T., & Latimer, E. (2001). Assertive community treatment for people with severe mental illness: Critical ingredients and impact on patients. Disease Management & Health Outcomes, 9, 141-159
  6. ^ McGrew, J. H., & Bond, G. R. (1995). Critical ingredients of assertive community treatment: Judgments of the experts. Journal of Mental Health Administration, 22, 113-125
  7. ^ 7.0 7.1 Witheridge, T. F. (1991). The "active ingredients" of assertive outreach. In N. L. Cohen (Ed.), Psychiatric outreach to the mentally ill (pp. 47-64). San Francisco: Jossey-Bass. (New Directions for Mental Health Services, no. 52.)
  8. ^ Linkins, K. Tunkelrott, T. Dybdal, K. & Robinson G. (2000). Assertive community treatment literature review
  9. ^ Test, M. A., & Stein, L. I. (1976). Practical guidelines for the community treatment of markedly impaired patients. Community Mental Health Journal, 12, 72-82
  10. ^ Allness, D. J., Knoedler, W. H., & Test, M.A. (1985). The dissemination and impact of a model program in process, 1972-1984. In L. I. Stein & M. A. Test (Eds.), The Training in Community Living Model: A Decade of Experience. New Directions for Mental Health Services, no. 26. San Francisco: Jossey-Bass
  11. ^ Gomory, T. (2002). The origins of coercion in “Assertive Community Treatment” (ACT): A review of early publications from the “Special Treatment Unit” (STU) of Mendota State Hospital. Ethical Human Sciences and Services, 4, 3-16
  12. ^ Stein, L. I., & Test, M. A. (Eds.) (1985). The Training in Community Living model: A decade of experience. New Directions for Mental Health Services, no. 26. San Francisco: Jossey-Bass
  13. ^ Test, M. A. (1979). Continuity of care in community treatment. New Directions for Mental Health Services, no. 2. San Francisco: Jossey-Bass, 15-23
  14. ^ Test, M. A., Knoedler, W. H., & Allness, D. J. (1985). The long-term treatment of young schizophrenics in a community support program. In L. I. Stein & M. A. Test (Eds.), The Training in Community Living Model: A Decade of Experience. (New Directions for Mental Health Services, no. 26.) San Francisco: Jossey-Bass, 1985
  15. ^ Test, M. A. (1981). Effective community treatment of the chronically mentally ill: What is necessary? Journal of Social Issues, 37, 71-86
  16. ^ Test, M. A. (1992). Training in Community Living. In R. P. Liberman (Ed.), Handbook of Psychiatric Rehabilitation. New York: Macmillan, 153-170
  17. ^ Test., M. A., Knoedler, W., Allness, D., & Burke, S. S. (1992). Training in Community Living (TCL) model: Two decades of research. Outlook, a publication of the National Association of State Mental Health Program Directors Research Institute, 2, July-August-September issue, 5-8
  18. ^ Test, M. A., & Berlin, S. B. (1981). Issues of special concern to chronically mentally ill women. Professional Psychology, 12, 136-145
  19. ^ Test, M. A., & Stein, L. I. (1977). Use of special living arrangements: A model for decision-making. Hospital and Community Psychiatry, 28, 608-610
  20. ^ 20.0 20.1 Test, M. A., & Stein, L. I. (1980). Alternative to mental hospital treatment. III. Social cost. Archives of General Psychiatry, 37, 409-412
  21. ^ Deci, A. B., Santos, A. B., Hiott, D. W., Schoenwald, S., & Dias, J. K. (1995). Dissemination of assertive community treatment programs. Psychiatric Services, 46, 676-678
  22. ^ possible-template-4
  23. ^ Witheridge, T. F., Dincin, J., & Appleby, L. (1982). Working with the most frequent recidivists: A total team approach to assertive resource management. Psychosocial Rehabilitation Journal, 5, 9-11
  24. ^ Witheridge, T. F., & Dincin, J. (1985). The Bridge: An assertive outreach program in an urban setting. In L. I. Stein & M. A. Test (Eds.), The Training in Community Living model: A decade of experience (pp. 65-76). San Francisco: Jossey-Bass. (New Directions for Mental Health Services, no. 26.)
  25. ^ Witheridge, T. F. (1989). The assertive community treatment worker: An emerging role and its implications for professional training. Hospital and Community Psychiatry, 40, 620-624
  26. ^ McGrew, J. H., & Bond, G. R. (1997). The association between program characteristics and service delivery in assertive community treatment. Administration and Policy in Mental Health, 25, 175-189
  27. ^ Thresholds | Home. Health. Hope
  28. ^ Witheridge, T. (1994). The "active ingredients" of a program that works. In A. B. Critchfield (Ed.), Psychosocial rehabilitation for persons who are deaf and mentally ill: Breakout III -- new traditions (pp. 113-121). Columbia, South Carolina: South Carolina Department of Mental Health
  29. ^ Slagg, N. B., Lyons, J., Cook, J. A., Wasmer, D. J., Witheridge, T. F., & Dincin, J. (1994). A profile of clients served by a mobile outreach program for homeless mentally ill persons. Hospital and Community Psychiatry, 45, 1139-1141
  30. ^ 30.0 30.1 Bond, G. R., Witheridge, T. F., Wasmer, D., Dincin, J., McRae, S. A., Mayes, J., & Ward, R. S. (1989). A comparison of two crisis housing alternatives to psychiatric hospitalization. Hospital and Community Psychiatry, 40, 177-183
  31. ^ Gold Award: Helping mentally ill people break the cycle of jail and homelessness. The Thresholds State, County Collaborative Jail Linkage Project, Chicago (2001). Psychiatric Services, 52, 1380-1382
  32. ^ Hoult, J., Reynolds, I., Charbonneau-Powis, M., Coles, P., & Briggs, J. (1981). A controlled study of psychiatric hospital versus community treatment - the effect on relatives. Australian and New Zealand Journal of Psychiatry, 15, 323-328
  33. ^ Hoult, J., Reynolds, I., Charbonneau-Powis, M., Weekes, P., & Briggs, J. (1983). Psychiatric hospital versus community treatment: The results of a randomised trial. Australian and New Zealand Journal of Psychiatry, 17, 160-167
  34. ^ Hoult, J. (1987). Replicating the Mendota model in Australia. Hospital and Community Psychiatry, 38, 565
  35. ^ http://www.homesh.org.il/rec/30
  36. ^ חוקים - רשומות
  37. ^ http://www.health.gov.il/pages/default.asp?maincat=83&catId=729
  38. ^ התערבויות מבוססות ראיות
  39. ^ ‫עוצמה - פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש (ע"ר) ©‬
  40. ^ סל שיקום ביטוח לאומי. קולות – העצמה לצרכנים בבריאות הנפש
  41. ^ Mueser, K. T., Bond, G. R., Drake, R. E., & Resnick, S. G. (1998). Models of community care for severe mental illness: A review of research on case management. Schizophrenia Bulletin, 24, 37-74
  42. ^ Stein, L. I., & Test, M. A. (Eds.). Alternatives to mental hospital treatment. New York: Plenum Press, 1978
  43. ^ Stein, L. I., & Test, M. A. (1980). Alternative to mental hospital treatment. I. Conceptual model, treatment program, and clinical evaluation. Archives of General Psychiatry, 37, 392-397
  44. ^ Weisbrod, B. A., Test, M. A., & Stein, L. I. (1980). Alternative to mental hospital treatment. II. Economic benefit-cost analysis. Archives of General Psychiatry, 37, 400-405
  45. ^ Marx, A. J., Test, M. A., & Stein, L. I. (1973). Extrohospital management of severe mental illness. Feasibility and effects of social functioning. Archives of General Psychiatry, 29, 505-511
  46. ^ Stein, L. I., & Test, M. A. (1976). Retraining hospital staff for work in a community program in Wisconsin. Hospital and Community Psychiatry, 27, 266-268
  47. ^ Test, M. A., & Stein, L. I. (1977). Special living arrangements: A model for decision-making. Hospital and Community Psychiatry, 28, 608-610
  48. ^ Bond, G. R., Witheridge, T. F., Setze, P. J., & Dincin, J. (1985). Preventing rehospitalization of clients in a psychosocial rehabilitation program. Hospital and Community Psychiatry, 36, 993-995
  49. ^ Bond, G. R., Witheridge, T. F., Dincin, J., Wasmer, D., Webb, J., & de Graaf-Kaser, R. (1990). Assertive community treatment for frequent users of psychiatric hospitals in a large city: A controlled study. American Journal of Community Psychology, 18, 865-891
  50. ^ Bond, along with Mike McKasson, Michelle Salyers, and John McGrew, founded the ACT Center of Indiana, a technical assistance and training center for ACT and other evidence-based practices. For information on the ACT Center of Indiana, go to: http://psych.iupui.edu/ACTCenter/
  51. ^ Psychosocial Treatment Approaches for Schizophrenia
  52. ^ Mueser, K. T., Bond, G. R., Drake, R. E., & Resnick, S. G. (1998). Models of community care for severe mental illness: A review of research on case management.Schizophrenia Bulletin, 24, 37-74
  53. ^ Olfson, M. (1990). Assertive community treatment: An evaluation of the experimental evidence. Hospital and Community Psychiatry, 41, 634-641
  54. ^ U.S. Department of Health and Human Services (1999). Mental health: A report of the Surgeon General — Chapter 4: Adults and mental health. Rockville, MD: U.S. Department of Health and Human Services, Substance Abuse and Mental Health Services Administration, Center for Mental Health Services, National Institutes of Health, National Institute of Mental Health
  55. ^ http://www.mentalhealth.samhsa.gov/cmhs/communitysupport/toolkits/community/default.asp
  56. ^ http://www.rwjf.org/files/publications/books/2000/chapter_06.html#sixa
  57. ^ NAMI: National Alliance on Mental Illness | Assertive Community Treatment (ACT)
  58. ^ See CARF's 2007 Behavioral Health Standards Manual, available for purchase at: http://www.carf.org/default.aspx
  59. ^ Mueser, K. T., Torrey, W. C., Lynde, D., Singer, P., & Drake, R. E. (2003). Implementing evidence-based practices for people with severe mental illness. Behavior Modification, 27, 387-411
  60. ^ http://www.mentalhealth.samhsa.gov/cmhs/communitysupport/toolkits/about.asp
  61. ^ Gomory, T. (1998). Coercion Justified? — Evaluating the Training In Community Living Model — A Conceptual and Empirical Critique, Ph.D. dissertation, Social Welfare, University of California at Berkeley
  62. ^ Test, M. A., & Stein, L. I. (2001). Letters: A critique of the effectiveness of assertive community treatment. Psychiatric Services, 52, 1396-1397
  63. ^ Gomory, T. (2002). Effectiveness of assertive community treatment, Psychiatric Services, 53, 103
  64. ^ Moser, L. L., & Bond, G. R. (2009). Scope of agency control: Assertive community treatment teams' supervision of consumers. Psychiatric Services, 60, 922-928
  65. ^ U.S. Department of Health and Human Services (1999). Mental health: A report of the Surgeon General. Rockville, MD: Substance Abuse and Mental Health Services Administration, Center for Mental Health Services, National Institute of Mental Health. See Chapter 4, Service Delivery, Assertive Community Treatment
  66. ^ C. E. Lamb (2009), Alternatives to admission for children and adolescents: Providing intensive mental healthcare services at home and in communities: What works? Current Opinion in Psychiatry, 22, 345-350
  67. ^ Bond, G. R., Becker, D. R., Drake, R. E., Rapp, C. A., Meisler, N., Lehman, A. F., Bell, M. D., & Blyler, C. R. (2001). Implementing supported employment as an evidence-based practice. Psychiatric Services, 52, 313-322
  68. ^ Gold, P. B., Meisler, N., Santos, A. B., Keleher, J., Becker, D. R., Knoedler, W. H., Carnemolla, M. A., Williams, O. H., Toscvano, R., & Stormer, G. (2003). The Program of Assertive Community Treatment: Implementation and dissemination of an evidence-based model of community-based care for persons with severe and persistent mental illness. Cognitive and Behavioral Practice, 10, 290-303
  69. ^ Dixon, L., McFarlane, W. R., Lefley, H., Lucksted, A., Cohen, M., Falloon, I., Mueser, K., Miklowitz, D., Solomon, P., & Sondheimer, D. (2001). Evidence-based practices for services to families of people with psychiatric disabilities. Psychiatric Services, 52, 903-910
  70. ^ McFarlane, W. R., Stastny, P., & Deakins, S. (1992). Family-aided assertive community treatment: A comprehensive rehabilitation and intensive case management approach for persons with schizophrenic disorders. New Directions for Mental Health Services, 53, 43-54
  71. ^ Linehan, M. M. (1993). Cognitive-behavioral treatment of borderline personality disorder. New York: Guilford Press
  72. ^ Sitemap | Behavioral TechC
  73. ^ Links, P. S. (1998). Developing effective services for patients with personality disorders. Canadian Journal of Psychiatry, 43, 251-259
  74. ^ Horvitz-Lennon, M., Reynolds, S., Wolbert, R., & Witheridge, T. F. (2009), The role of assertive community treatment in the treatment of people with borderline personality disorder, American Journal of Psychiatric Rehabilitation, 12, 261-277
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=טיפול_קהילתי_אסרטיבי&oldid=938850"