טובה גולדברג
טובה גולדברג (31 ביולי 1930 – 24 בספטמבר 2006) הייתה קשרית מטעם הגדנ"ע בירושלים הנצורה בימי מלחמת העצמאות, ובמהלך פעילותה נפצעה ואיבדה את ידה. על אף הפציעה מילאה את המשימה ובכך הצילה את חייהם של לוחמים אחרים, ועל כך הייתה מועמדת לקבלת אות גיבור ישראל, והיא בת 17 בלבד. בשל גילה הצעיר ומפני שלא הייתה חיילת מן השורה, לא קיבלה את האות.
בשנת 1959 ראה אור בהוצאת אל"ף ספרו של אברהם שלמון "הקשרית האמיצה: סיפור עלילה מימי מלחמת השחרור", המבוסס על סיפור חייה של גולדברג ומתאר את עלילות גבורתה של נערה חברת הגדנ"ע בזמן המצור על ירושלים.
קורות חייה
טובה גולדברג נולדה בירושלים, בת רביעית לשבעת ילדיהם של משה ומרים גולדברג, דור רביעי בשכונת בית ישראל בעיר. אביה היה סוחר בננות, ואמה עקרת בית. גולדברג למדה בבתי ספר דתיים ובגימנסיה יד חנה, והייתה חניכה בתנועת הנוער בני עקיבא. כשהייתה בכיתה י"א, הצטרפה גולדברג ללא ידיעת משפחתה לגדנ"ע, ושימשה כקשרית בירושלים.
המשימה והפציעה
בבוקר יום שלישי, 8 ביוני 1948, במהלך הפגזה על ירושלים, נשלחה טובה גולדברג להעביר מכתב מהמטה האזורי בשכונת בית ישראל לבניין הסוכנות היהודית בדבר ביטול יציאה לפעולה מתוכננת בעקבות מידע על מארב אויב. מכיוון שהקווים היו מנותקים ובקווים התקינים היה חשש לציתות, לא הייתה אפשרות להעביר את ההודעה בטלפון ולא באלחוט. תפקיד השליחות הוטל על חברה אחרת בגדנ"ע, מיכל הריסון (מודעי), שהייתה חברתה של טובה גולדברג. מכיוון שבן זוגה של חברתה הגיע לבקר אותה, ביקשה ממנה להחליף אותה במשימה זו. טובה נענתה לבקשה ללא כל הסתייגות, לקחה את המכתב ויצאה לדרך. כשהגיעה לרחוב בן-יהודה התפוצץ על ידה פגז. ההדף גרם להפלתה ולאיבוד הכרתה.
כשהתעוררה מעלפונה גילתה שהפגז קטע את זרועה הימנית, אך לא מיהרה לבקש עזרה רפואית, אלא חיפשה את המכתב שנשמט. היא מצאה אותו במרחק מטרים אחדים ממנה, הרימה אותו בידה השמאלית והחלה לרוץ לעבר בניין הסוכנות. היא התגברה על כאביה והגיעה לבניין הסוכנות כשהיא שותתת דם. בפתח הבניין נפלה וזעקה מכאב. הפקידים בבניין הסוכנות לא יכלו לצאת לסייע לה מחשש ההפגזה, אך האפסנאי, אברהם לוסטיגמן, לא שעה להוראה ויצא מחוץ לבניין. בדרכו לצעירה הפצועה נפל מהדף פגזים נוספים, אך בסופו של דבר הגיע אליה וקיבל את הידיעה.
מועמדות לקבלת אות גבורה
מעשה הגבורה של טובה גולדברג התפרסם ועיתוני העיר כתבו בשבחה והדגישו את אומץ לבה. מעדותו של לוסטיגמן עולה כי אף לא לרגע שכחה טובה גולדברג את תפקידה ואף אמרה לו: "הפסדתי את ידי, אבל הבאתי לכם מכתב". נכונותו שלו עצמו להקריב את עצמו צוינה לשבח בפקודת יום ב-9 ביוני 1948. טובה אושפזה בבית החולים האנגליקני בירושלים. רק אז גילו הוריה שביתם השתתפה בפעולה כקשרית. לאחר הקרבות המליץ מפקד הגדנ"ע בירושלים יהושע אריאלי בפני דוד שאלתיאל, מפקד המערכה הצבאית על ירושלים, להעניק לה אות גיבור ישראל, וכך כתב:
חניכת גדנ"ע בלתי מגויסת, הייתה קשרית בזמן המצור ובזמן ההפגזה. בעלת אומץ לב ומסירות יוצאת מן הכלל. הוטל עליה להעביר מכתבים ממטה המחוז למטה 3. על אף ההפגזה הקשה הלכה למסור את המכתבים, נפגעה על ידי פגז שקטע את יד ימינה. לא איבדה עשתונותיה כי אם בקשה למסור את המכתבים לתעודתם. טובה גולדברג הייתה מועמדת לתואר 'גיבור ישראל', אולם לא קיבלה אותו רק משום שהייתה בת 17 ולא הייתה חיילת סדירה.
שיקום והקמת משפחה
בבית החולים האנגליקני בירושלים הכירה טובה גולדברג את אשר (אוסקר) בק, יליד ברטיסלאבה שבצ'כוסלובקיה, שאיבד את כל משפחתו בימי השואה. הוא עצמו קפץ מרכבת שהובילה אותו ואת אמו ואחיו למוות, הגיע ליערות והצטרף לשורות הפרטיזנים. ארצה הגיע ב-1947, התגייס לפלמ"ח ושירת בגדוד השישי של חטיבת הראל. השתתף בשיירות שהובילו ציוד ואספקה לירושלים הנצורה. באחת הפעמים נפצע קשות ונחשב כמת. עם פינוי גופות משדות הקרב הצליח להזיז את ידו וסימן כי הוא חי. רגלו נקטעה. טובה גולדברג ואשר בק הכירו במהלך השיקום ונישאו ב-12 ביולי 1949.
טובה גולדברג למדה לתפקד ביד שמאל וכל חייה נאבקה לקיום אורח חיים עצמאי. אף על פי שלא הייתה חיילת בצה"ל הוכרה כנכת צה"ל. הם גרו ביפו, שם נולד בנם יצחק, ואחר כך ברמת גן, שם נולדה בתם אורנה. טובה למדה הוראה בסמינר לוינסקי ועבדה כמורה לתנ"ך ולשון, הייתה מחנכת ואחר כך סגנית מנהל בית ספר פרדס ברמת גן. תלמידיה העריצו אותה והתייחסו אליה בהדרת כבוד והכירו את סיפור גבורתה. במהלך השנים נעתר אשר בק להפצרות קרוביו להחליף תותב בגרמניה, והיא הצטרפה אליו. היא עצמה לא החליפה את התותבת למשוכללת יותר מחשש שתלמידיה ותלמידותיה יירתעו. עם פרישתה ממערכת החינוך התנדבה בתוכנית תהילה בעירית רמת גן להשלמת השכלה למבוגרים. בשעות הפנאי אהבה לשחק ברידג' ואף השתתפה בתחרויות בינלאומיות.
במהלך השנים סירבה טובה גולדברג להתראיין לעיתונות. היא נהגה לומר ש"עשיתי מה שכל אחת אחרת הייתה עושה במצבי". הצניעות, האמונה והדבקות במטרה היו חלק מהווייתה והיא לא חשה שעשתה מעשה הרואי. כל חייה סירבה שיתייחסו אליה כאל נכה והתעקשה להתמודד עם כל פעולות היומיום באופן עצמאי. בלילה לפני מותה אמרה לבני משפחתה: "אני הולכת למות ולא השארתי אחרי כלום". לתחושתה, לא השאירה חותם על דפי היסטוריה.
נפטרה בראש השנה תשס"ז ונקברה בבית העלמין ירקון לצד בעלה שנפטר בדיוק עשר שנים לפניה, בערב ראש השנה תשנ"ז.
"הקשרית האמיצה" (1959)
בשנת 1959 פרסם המורה וסופר הילדים הוותיק אברהם שלמון את הספר הקשרית האמיצה, שהתבסס על סיפורה של טובה גולדברג. אחייניתו, שהייתה חברתה הטובה של גולדברג, סיפרה לו על הקשרית הצעירה בגדנ"ע בירושלים הנצורה שאיבדה את ידה בפעולה, אך אף על פי כן השלימה אותה. בספרו תיאר שלמון את סיפורה של טובה גולדברג, תוך עשיית מספר שינויים בדמותה. שלמון העמיד במרכז הספר את סיפור הפעולה והפציעה, אך שינה מעט את הפרטים הביוגרפיים של הגיבורה. בספר נקראה בת דמותה של טובה בשם יפה. וכך כתב:
חניכת גדנ"ע בלתי מגויסת, הייתה קשרית בזמן המצור ובזמן ההפגזה. הדבר קרה בירושלים, בימי המצור על העיר. אלפים של נערים ונערות, צעירים וחסרי ניסיון, החליטו להצטרף אל דגל ההגנה, ללחום את מלחמת ירושלים ולהשיב את בירת ישראל אל תוך תחומי המדינה הצעירה הזקנה. במטה הגיוס, אשר הוקם בחיפזון במרכז העיר, הופיעו המוני המונים של בני אדם ובפיהם הבקשה האחת: גייסו אותנו! העסיקו אותנו! תנו לנו נשק, תנו לנו רובה! אנו נלחם וננצח. יפה קטנת הקומה והצעירה, אשר לא הגיעה לגיל הגיוס, מלאה יחד עם חבריה וחברותיה תפקיד נכבד. היא שמשה קשרית בירושלים. גאה הייתה יפה על גדוד הגדנ"ע אשר נמנתה עליו. בהתלהבות מלאה כל תפקיד וכל צו אשר הוטל עליה ואחד היה חפצה: לקבל יום אחד נשק בידה.
סיפור גבורתה של טובה גולדברג שימש לשלמון השראה לכתיבת הספר, והוא קרא לגיבורתו יפה. טובה גולדברג הסתייגה מהספר בשל אי-דיוקים בתיאור הוריה וימי ילדותה ובשל הצגת הקשרית כגיבורה.
לקריאה נוספת
- יהושע אריאלי (עורך), גדנ"ע ירושלים בתש"ח, תל אביב: משרד הביטחון, 2003.
- ד' דיין, ספר תולדות הגדנ"ע, תל אביב: משרד הביטחון, 1977.
- מ' נאור (עורך), ירושלים בתש"ח: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר. ירושלים: יד יצחק בן-צבי (סדרת עידן), 1983.
- לאפייר, ד', קולינס, ל', ירושלים ירושלים. תל אביב: שוקן, 1972.
- י' קשת, בירושלים הנצורה: יומנים מן העורף, ירושלים: ראובן, 1973.
קישורים חיצוניים
- לוי, א', אגדת הקשרית האמיצה, דף המידע של איתמר 40, מאי 2008, חנות הספרים של איתמר.
- ירושלים במצור ובקרב, המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- לוסטיגמן, א' (1970). האנגלים יוצאים, הד ה"הגנה" לב, תשל"א. מרכז מידע הפלמ"ח, אתר הפלמ"ח.
- לוי, י'. (1958). דיון: המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, ירושלים: יד יצחק בן-צבי והאוניברסיטה העברית, 18.11.1985.
27343345טובה גולדברג