טבעת אירוסין
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
טבעת אירוסין היא טבעת, שאותה מעניק החתן המיועד לארוסתו המיועדת בעת הצעת הנישואים. ענידת הטבעת על ידי האישה מסמלת את הסכמתה להינשא. המנהג מקובל בעולם המערבי. נהוג לתת טבעת משובצת ביהלום או באבן חן אחרת.
היסטוריה
ימי קדם
לאורך ההיסטוריה ניתן למצוא עדויות ואזכורים שונים לטבעות הניתנות כסמל לאירוסי הזוג ובתרבויות שנות גם כסמל רכישתה של האישה על ידי הגבר. המצרים הקדמונים זוכים לעיתים לקרדיט כמי שיצרו את המסורת[1] ויוון העתיקה כעם שאימץ מסורת זו[2]. את ההיסטוריה של טבעת האירוסין ניתן לשייך באופן מהימן רק לימי רומא העתיקה[3].
בתרבויות רבות נענדת טבעת האירוסין בידה השמאלית של האישה על האצבע הקרובה ביותר לזרת. בעבר רווחה האמונה כי באצבע זו קיים וריד (Vena amoris) המוביל הישר אל הלב, רעיון זה הפך פופולרי על ידי הנרי סווינבורן (אנ') במסה שכתב ב-1686, "A treatise of Spousals, or Matrimonial Contracts"[4].
נראה שמקורו של הסיפור מצוי גם בספר הרומי בשם "לילות אטיקה" (noctes atticae) שנכתב על ידי אולוס גליוס ובו ציטטה מתוך "פלאות מצרים" (Aegyptiacorum) של אפיון אשר מזכיר את אותו וריד לכאורה כ"nervus" ( מילה אשר ניתן לפרשה גם "עצב" או "גיד")[5]. בעת העתיקה היה נהוג לחשוב כי מחירה של טבעת האירוסין כלול במחירה של האישה העומדת להקנות על ידי הגבר, וטבעת האירוסין נותרת כסמל לבעלות ורכישתה של האישה. אסכולות בנות ימינו מעמידות בספק אמונה זו[6].
במאה ה-2 לפנה"ס, בנות רומא העתיקה אשר התארסו קיבלו שתי טבעות, האחת מזהב אותה ענדה בעודה יוצאת בפומבי, והשנייה טבעת ברזל עמידה אותה ענדה בזמן מטלות הבית השונות[7]. באותה עת אנשי רומא ענדו טבעות ברזל ובשנים מאוחרות יותר, שרים ושגרירים אשר שירתו את האימפריה הרומית קיבלו טבעות זהב אותן ענדו במעמדים רשמיים. מאוחר יותר הזכות לענוד טבעות זהב יקרות הורחבה גם לפקידי ציבור שאינם משרתים כשגרירים, לאחר מכן לאבירים ומשם לכל האזרחים. באימפריה הרומית קבעו כי טבעות אירוסין יש לענוד על הקמיצה השמאלית, בהתאם לאמור לעיל.
ימי הביניים
באמצע המאה ה-7 הקוד הוויזיגותי קבע כי "במהלך טקס הקידושין בין גבר לאישה...כאשר הטבעת ניתנה או התקבלה כהתחייבות בין בני הזוג, אף על פי ששום התחייבות לא סוכמה בכתב, ההבטחה ומעמדה של הטבעת לא יתערער לעולם, תחת שום נסיבה"[8]
בשנת 860 כתב האפיפיור ניקולאוס הראשון לבוריס הראשון מבולגריה מכתב בנוגע לשאלות אודות הבדלי המנהגים בין קתולים רומים לבין אורתודוקסים ממזרח היבשת. במכתב מתאר האפיפיור כיצד בכנסיית המערב מעניק הגבר לארוסתו טבעת אירוסין[9][10]. בפגישת המועצה הלותרנית הרביעית, אשר כונסה על ידי האפיפיור אינוקנטיוס השלישי נקבע כי על נישואין להיות פומביים ונקבעים מראש וכמו כן נאסר עליהם להיות חשאיים. מספר משפטנים רואים הקבלה משפטית בין חוק זה לבין המסורת של הענקת טבעת אירוסין שהציג האפיפיור ניקולאוס הראשון.
תקופות הרנסאנס והרפורמציה
התיעוד ההיסטורי המשמעותי של הענקת טבעת יהלום כאות לאירוסין נרשם לזכותו של הארכידוכס מקסימיליאן מאוסטריה, כאשר הציע לבת האצולה מארי דוכסית בורגונדי להינשא לו ב-1477[11]. להענקת טבעת יהלום זו הייתה כנראה השפעה על האצולה הגבוהה של אירופה וכך התחילו אנשי המעמד הגבוה להעניק טבעת יהלום לאהובותיהם.
במהלך תקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית טבעת הנישואין החליפה את טבעת האירוסין שעד כה הייתה הטבעת העיקרית הקשורה למוסד הנישואים[12]. במדינות קתוליות אותו שינוי התרחש זמן מה מאוחר יותר. בימיה המוקדמים של ניו אינגלנד, הנהגה פוריטנית אסרה על הנשים להתהדר ולענוד קישוטים ותכשיטים. אותן נשים מאורסות ונשואות עדיין היו צריכות לענוד סממן חיצוני אשר יצביע על היות האישה אשת איש. לצורך כך מעין אצבעון הולבש על אצבע האישה. אצבעון זה החליף את טבעת האירוסין והנישואין והיווה תחליף פוריטני לטבעת אירוסין. נשים מסוימות חתכו את חלקו העליון של האצבעון ובכך ייצרו לעצמן מעין טבעת[13]. בחלק מהקהילות הדתיות של אותה עת נוהג זה נשמר עד שנים מאוחרות יותר.
תקופת ההשכלה
במהלך תקופת ההשכלה שתי טבעות היו פופולריות (בעיקר במערב אירופה) האחת נקראת GIMMAL RING ׁ(מלטינית gemellus) שניים או שלושה חישוקים המחוברים לכדי טבעת אחת. טבעת זו שימשה בעיקר בטקסי קידושין. הטבעת השנייה היא ה-POSY RING טבעת זהב שניתנה במאה ה-15 בין אוהבים. טבעת זו ניתנה בעיקר כמתנה המבטאת רגש ולאו דווקא כטבעת אירוסין פורמלית[14].
התקופה הוויקטוריאנית
יהלומים החלו להתגלות לראשונה בדרום אפריקה בשנת 1866[15], אם כי בתחילה לא זוהו כיהלומים אלא רק שנה מאוחר יותר. עד שנת 1872 תפוקת מכרות היהלומים הגיעה למליון קרט יהלומים בשנה[16]. למרות הייצור המוגבר של כריית היהלומים, באותה עת טבעות אירוסין המשובצות יהלום נותרו נחלתם של האריסטוקרטים, בעוד פשוטי העם הסתפקו בטבעות פשוטות יותר.
המאה ה-20
בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם הראשונה חלה ירידה בפופולריות של טבעות אירוסין משובצות יהלום, מגמה זו אף התגברה בשנים שלאחר השפל הכלכלי הגדול אשר פקד את ארצות הברית[17]. בשנת 1938 החל קרטל היהלומים דה-בירס במסע שיווקי אשר נודעת לו השפעה רבה על מסורת הענקת טבעות אירוסין משובצות יהלומים. במהלך השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30, מחירם של היהלומים צנח ובמקביל סקר שוק שנערך בארצות הברית קבע כי טבעות אירוסין יוצאות מהאופנה בקרב בני הדור הצעיר. בעוד השלב הראשון של מסע הפרסום של קרטל היהלומים דה בירס כלל מחקרי שוק שונים, שלב המסרים לקהל האמריקאי החל בשנת 1939. אחד ממרכיביו העיקריים של מסע הפרסום היה לחנך וללמד את הקהל על ה-4C's . בשנת 1947 יצא לאוויר העולם הסלוגן המפורסם של המאה "יהלומים הם לנצח". בסופו של דבר, דה בירס, שהייתה חייבת להפטר ממלאי יהלומים אדיר שהיה ברשותה, הצליחה לקבע תפיסה בקרב הצרכן האמריקאי כי יהלום הוא האבן היחידה המקובלת בטבעת אירוסין. מסע הפרסום היה למוצלח מאוד, בשנת 1939 רק 10% מטבעות האירוסין שנקנו היו עם יהלום. עד 1990 80% מהטבעות שנקנו היו עם יהלום[18].
טבעת אירוסין ביהדות
כיוון שבימינו האירוסין אינם אלה המוזכרים בהלכה, הם חסרי משמעות הלכתית. טבעת האירוסין איננה מחייבת, ואינה מופיעה כלל בהלכה. רק נתינת הטבעת על יד הכלה בטקס החופה וקידושין, היא מחילה את הנישואין על בני הזוג.
ביהדות החרדית החתן אינו נותן לכלה את הטבעת בעצמו, מחשש להתקדשות בטבעת זו. כמו כן, ביהדות החרדית הטבעת ניתנת לאחר האירוסין, ולא כהצעת נישואין.
בשל העובדה שאין שום אזכור לכך מבחינה הלכתית, אין גם שום איסור מיוחד בכל הנוגע לעיצוב ומראה הטבעת. לעומת, לדוגמה, טבעות נישואין שעל פי ההלכה חייבות ומוכרחות להיות צנועות ככל הניתן ונטולות כל עיטורים, עיצובים ופיתולים.
סגנונות
טבעות אירוסין, כמו כל סוג אחר של תכשיטים, באות בסגנונות רבים ושונים. זהב ופלטינה הם החומרים הנפוצים בייצור טבעות אירוסין[19], אך סוגי מתכת נפוצים כגון טיטניום, כסף, ונירוסטה משמשים גם כן בייצור טבעות אירוסין.
בארצות הברית, שבו טבעות אירוסין נחשקות על ידי נשים רבות, יהלומים היו משובצים באופן נרחב בטבעות אירוסין מאז אמצע המאה ה-20. בדרך כלל בסגנון הסוליטר בו יהלום אחד מרכזי ובודד. אב-טיפוס של צורה מודרנית זו הוא שיבוץ טיפאני סוליטר אשר הוצג על ידי טיפאני בשנת 1886 ומתאפיין בראש טבעת בולט אשר מחזיק באבן החן המרכזית עם שישה טפרים. החיתוך המבוקש ביהלומים המשובצים בטבעות אירוסין הוא החיתוך המבריק, אשר מקנה את הניצול המקסימלי של יכולת החזרת האור של אבן החן. החיתוך קובע את יופי היהלום בהתחשב בתכונות האחרות שלו.
קטגוריה נוספת היא טבעות אירוסין עם אבני צד. טבעות עם יהלומים גדולים יותר שנקבעו באמצע ויהלומים קטנים בצד נמנים עם קטגוריה זו. טבעות המשובצות שלושה יהלומים, המכונות לעיתים טבעות שילוש או טבעות טרילוגיה, הן טבעות עם שלושה יהלומים בגודל זהה המשובצים ברציפות לצד האבן המרכזית הממוקמת במרכז.
סט חתונה, או סט כלה, כולל טבעת אירוסין וטבעת נישואים תואמות וניתן לקנותו כסט. בחלק מהמקרים, טבעת הנישואין נראית "שלמה"; רק כאשר שני "החצאים", טבעות האירוסין ונישואים, נענדים זה לצד זה. במקרים אחרים, לאחר החתונה, הכלה יכולה לבחור לרתך את שתי הטבעות יחדיו, כדי להגדיל את הנוחות ולהפחית את הסיכוי לאבד את אחת הטבעות.
במדינות הנורדיות, טבעות אירוסין נענדות הן על ידי גברים והן על ידי הנשים. באופן מסורתי הן טבעות זהב רגילות, אף על פי שעיצובים מצועצעים יותר וחומרים אחרים צוברים פופולריות. טבעות האירוסין דומות לטבעות החתונה שנמכרו בארצות הברית, ואילו טבעות הנישואין של נשים עשויות להיות דומות לטבעות אירוסין המקובלות בארצות הברית.
בצפון אמריקה ובבריטניה, הטבעת נענדת ברוב המקרים על קמיצת יד שמאל. מסורת דומה לכאורה מתוארכת עוד לתקופה הקלאסית. נהוג לטעון כי מנהג זה מקורו במיתוס מצרי עתיק שגורס כי דרך אצבע זאת עובר וריד המוביל ישירות ללב, סברה אחרת היא כי מקור המנהג נובע פשוט ממיקומו של הלב הנמצא מעט לצד השמאל של הגוף. בגרמניה הטבעת נענדת על יד שמאל בזמן האירוסין, אבל עוברת ליד ימין לאחר החתונה. בפולין ובטורקיה, טבעת האירוסין וטבעת נישואים נענדות באופן מסורתי על יד ימין, אך גם במדינות אלו מתחזקת המגמה של ענידה ביד שמאל.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Toliver, Wendy, The Little Giant Encyclopedia of Wedding Etiquette, Sterling Publishing Company, Inc, November 2013
- ^ Patrick, Bethanne Kelly; Thompson, John Milliken, An Uncommon History of Common Things., National Geographic Books
- ^ Encyclopaedia Britannica, Inc, Britannica Concise Encyclopedia, Encyclopaedia Britannica, Inc, 2008
- ^ Kacirk, Jeffrey, Forgotten English, HarperCollins.
- ^ Holford-Strevens, Leofranc, Aulus Gellius : An Antonine Scholar and Leofranc Holford-Strevenshis Achievement: An Antonine Scholar and his Achievement, Oxford University Press
- ^ Hersch, Karen K., The Roman Wedding: Ritual and Meaning in Antiquity, Cambridge University Press
- ^ Lord, John, The old Roman world: the grandeur and failure of its civilization., Scribner and company, 1869
- ^ Scott, Samuel Parsons ., Forum Judicum, Wm. S. Hein Publishing, 1910
- ^ Stephen N. Scott (1980). The Replies of Pope Nicholas I to the Inquiries of the Bulgarians.
- ^ Joseph Bingham (1846). Origines Ecclesiasticæ: The Antiquities of the Christian Church : with Two Sermons and Two Letters on the Nature and Necessity of Absolution.
- ^ Hesse, Rayner W, Jewelrymaking Through History: An Encyclopedia, Greenwood Publishing Group, 2007
- ^ Kunz, George F., Rings for the Finger, from the Earlieast Known Times to the Present, Lond, 1917
- ^ Charlton, Reno, The History of Engagement Rings and Wedding Bands, ( Your Marriage Celebrant (from EzineArticles.com=
- ^ White, Carolyn L, American Artifacts of Personal Adornment, 1680-1820: A Guide to Identification and Interpretation., Rowman Altamira, 2005
- ^ Robert M. Hazen, The Diamond Makers., Cambridge University Press, 1999
- ^ Reunert, Theodor, Diamonds and gold in South Africa., J. C. Juta & co, 1893
- ^ Russell, Rebecca Ross, Gender and Jewelry: A Feminist Analysis., Russell, Rebecca Ross, 2010
- ^ Howard, Vick, Brides, Inc: American Weddings and the Business of Tradition., University of Pennsylvania Press
- ^ Gillett's Jewellers, "Engagement ring advice, Gillett's Jewellers
