טבח ג'יימסטאון
טבח ג'יימסטאון (ידוע גם כ"הטבח האינדיאני של 1622") התרחש במושבת וירג'יניה ביום שישי הטוב, ה-16 במרץ 1622. כ-347 אנשים[1] נרצחו בסדרה של התקפות פתע מתואמות של שבט הפּאוֹהָאטן (Powhatan) בהנהגתו של הצ'יף אופצ'נקנוגה (Opechancanough).
ג'יימסטאון הייתה ההתיישבות האנגלית המוצלחת הראשונה בצפון אמריקה ב-1607, והייתה בירת המושבה וירג'יניה. למרות שג'יימסטאון עצמה ניצלה הודות להתרעה שהגיעה ברגע האחרון, נפגעו התיישבויות קטנות יותר לאורך הנהר ג'יימס במעלהו ובמורדו יחסית לג'יימסטאון וכן משני צדי הנהר. התוקפים הרגו גברים, נשים וילדים, ושרפו בתים ויבולים. הקהילות הקטנות והמתקדמות ביותר, כדוגמת הנריקוס, ספגו את עיקר הפגיעה של ההתקפות המתואמות ורובן ננטשו עקב ההתקפה. מספר גבוה של הרוגים היה בוולסטנהולם טאון (Wolstenholme Towne), קהילה ששכנה כ-10 קילומטרים במורד הנהר מג'יימסטאון, כיום חלק ממטע פרדס קרטר (Carter's Grove Plantation) ואתר ארכאולוגי שנחפר בסוף המאה ה-20.
רקע
עם סיום המלחמה הראשונה בין אנגליה לקונפדרציית שבטי הפּאוֹהָאטן (1613-1609) ונישואי פוקהונטס, בתו הצעירה של ואהונסונאקוק (Wahunsonacock המוכר גם כצ'יף פּאוֹהָאטן), לאנגלי ג'ון רולף (John Rolfe) ב-1614, החלה תקופה של יחסי שלום בין המתיישבים האנגלים והאינדיאנים משבט הפּאוֹהָאטן. ב-1618 לאחר מותו של ואהונסונאקוק, הפך אחיו למחצה, אופצ'נקנוגה, למנהיג הפּאוֹהָאטן.
אופצ'נקנוגה חש כי לא ניתן להתמיד ביחסי שלום עם המתיישבים האנגלים. לאחר שהתאושש מהמפלה שספג כמנהיגם של לוחמי הפמונקי (Pamunkey) בסוף המלחמה הראשונה בין אנגליה לקונפדרציית שבטי הפּאוֹהָאטן, הוא תכנן את השמדתם של המתיישבים האנגלים. באביב 1622, לאחר רצח יועצו, נמאטניו (Nemattanew), בידי אנגלי, יזם אופצ'נקנוגה סדרה של התקפות פתע על כ-31 יישובים ומטעים אנגלים, רובם לאורך הנהר ג'יימס.
ג'יימסטאון
ג'יימסטאון, הבירה וההתיישבות העיקרית במושבה, ניצלה לאחר שנער אינדיאני בשם צ'נקו (Chanco) שקיבל הוראה לרצוח את מעסיקו, ריצ'רד פייס (Richard Pace), העיר את פייס במהלך הלילה והזהיר אותו בדבר ההתקפה הקרבה. פייס שהתגורר על גדות הג'יימס מול ג'יימסטאון, הבטיח את שלום משפחתו, ואז חתר לג'יימסטאון במטרה להזהיר את המושבה. כתוצאה, נעשו הכנות בג'יימסטאון לקראת ההתקפה, אך ההתיישבויות הקטנות שמסביב לא הוזהרו.
הרס של ההתיישבויות האחרות
במהלך התקפת הפתע שארכה יום הותקפו רבות מהקהילות הקטנות שהיו במהותן, שלוחות של ג'יימסטאון, כולל הנריקוס (Henricus) ובית הספר החדש לילדי האינדיאנים ולילדי המתיישבים. במטע המכונה "מרטינ'ס הנדרד" (Martin's Hundred – המאה של מרטין), נרצחה כמעט מחצית מהאוכלוסייה ביישוב הראשי, וולסטנהולם טאון (Wolstenholme Towne), שבו הושארו על תילם רק שני בניינים וחלק מהכנסייה. בסך הכול, נרצחו כ-400 מתיישבים (כשליש מהאוכלוסייה האירופאית) וכ-20 נשים נשבו, ונלקחו לשרת כשפחות עבור האינדיאנים עד מותן או עד ששולם כופר נפש בעבורן שנים אחר כך.
תוצאות ההתקפה
הבדלי התרבות היו כה גדולים שבני הפּאוֹהָאטן הפסיקו את ההתקפות וחיכו ימים וחודשים אחרי יום הטבח, ככל הנראה מתוך אמונה שהמתיישבים יבינו שאבידותיהם הם סימן שהפּאוֹהָאטן חזקים מהם, שיש לכבדם וכי יש להימנע מעימותים איתם או מהפרת הסכמים שנחתמו איתם. הנחה זו הוכיחה חוסר הבנה רציני על צורת המחשבה של המתיישבים האנגלים ותומכיהם מעבר לים.
ההתקפות של ה-22 במרץ השמידו רבים מיבולי האביב של המתיישבים וגרמו לנטישה מוחלטת של חלק מההתיישבויות. במושבה וגם באנגליה, גרמו ההתקפות לחיזוק התדמית של האינדיאנים כפראי אדם, והרסו כל שמץ להערכה לאינדיאנים ולתרבותם, שהחלה להתבסס בשנים שקדמו להתקפה על ידי הפעולות של פוקהונטס ואחרים[2]. בהנריקוס, אחד ממוצבי החוץ המרוחקים ביותר מג'יימסטאון, שם הוקם זמן קצר לפני ההתקפה בית ספר מתוכנן לבנים אינדיאנים ובני המתיישבים, נהרסה העיירה החדשה. ניסיון נוסף להקים בית ספר דומה נעשה רק 70 שנה אחר כך, כאשר התוכניות להקמת קולג' ויליאם ומארי שהוגשו על ידי הכומר של קהילת הנריקו (Henrico), ג'יימס בלייר (James Blair), אושרו על ידי המונרכיה באנגליה וניתן כתב זכויות מלכותי. על מנת להימנע מהסיכון שבית הספר יעמוד בהתקפה הרסנית נוספת, הוקם בית הספר החדש ב"מידל פלנטשיין" (Middle Plantation - המטע התיכון), אתר מבוצר היטב, כמה קילומטרים מג'יימסטאון. כמה שנים אחר כך הועברה גם בירת המושבה לשם, ושם המקום שונה לוויליאמסבורג.
הרעלת האינדיאנים
בתגובה פשטו המתיישבים ששרדו את ההתקפות של יום שישי הטוב במהלך קיץ וסתיו 1622 על יישוביהם של השבטים ועל שדות התירס שלהם. הצלחת פשיטות אלה וההרס שגרמו אלצה את אופצ'נקנוגה לבקש לשאת ולתת עם האנגלים. המשא ומתן לכריתת ברית שלום בין שתי הקבוצות התנהל דרך מתווכים אינדיאנים ידידותיים. בטקס הרמת הכוסית לכבוד כריתת השלום הרעילה קבוצת מנהיגים מג'יימסטאון בראשות הקפיטן ויליאם טאקר (William Tucker) וד"ר ג'ון פוט (John Pott) את המשקה של האינדיאנים. הרעל גרם למותם של כ-200 אינדיאנים וחמישים נוספים נטבחו, אבל הצ'יף אופצ'נקנוגה נמלט.
הידרדרות האינדיאנים ותבוסתם
וירג'יניה הפכה למושבת כתר של אנגליה שנתיים מאוחר יותר, ב-1624. משמעות השינוי הייתה שלכתר האנגלי הייתה סמכות ישירה על המושבה במקומה של חברת וירג'יניה של לונדון. משמעות עובדה זו הייתה כי אנשים המקורבים למלך יכלו כעת לעשות רווחים מהמושבות, כפי שחברת וירג'יניה ניסתה בעבר. ניצול המתיישבים נמשך, כמו ברוב המושבות, למען הרווח האישי של המעטים שהיו אחראיים, ובאינטרסים של הפּאוֹהָאטן התחשבו עוד פחות. ההתפשטות לתוך אדמות האינדיאנים והפרת ההסכמים עימם המשיכה להיות תבנית הפעולה הקבועה של האנגלים, והובילה לתסכול גובר בקרב השבטים.
העימות הגדול הבא בין האנגלים לפּאוֹהָאטן התרחש רק ב-1644, ובמהלכו נהרגו כ-500 אנגלים. אלא שאז יצג מספר זה פחות מ-10% מהאוכלוסייה, והייתה לו השפעה קטנה בהרבה על המושבה. אופצ'נקנוגה שכבר היה זקן למדי ונישא באלונקה, נפל בשבי, נכלא בג'יימסטאון, ונרצח בידי אחד מהמתיישבים שמונה לשמור עליו.
מות אופצ'נקנוגה סימן בצורה ברורה את תחילת ההידרדרות המתמשכת והמתגברת של קונפדרציית הפּאוֹהָאטן, שחבריה נאלצו בסופו של דבר לעזוב את האזור, להתבולל בהדרגה בקהיליות המתיישבים, או לחיות באחת השמורות המועטות שהוקמו בווירג'יניה, ואף אלו היו מוקד לפשיטות וסיפוח אדמות על ידי האוכלוסייה הלבנה המתרחבת. רק שבעה שבטים מתוך קונפדרציית הפּאוֹהָאטן המקורית הוכרו בתקופה המודרנית על ידי קהיליית וירג'יניה. שתי השמורות ששרדו הן אלו של הפמונקי (Pamunkey) והמטאפוני (Mattaponi), שתיהן שוכנות בין הנהרות באותו שם בתוך מחוז המלך ויליאם (King William County), אם כי טכנית הן עצמאיות.
לקריאה נוספת
- Rajtar, Steve (1999). Indian War Sites. Jefferson, NC: McFarland. מסת"ב 0786407107.
קישורים חיצוניים
- נטשה מוזגוביה, למה אובמה ומקיין מתעלמים מהצ'יף "נשר בודד"? - כתבה על שמורת מאטאפוני כיום, הארץ, 22.10.2008
הערות שוליים
- ^ כ-347 איש נרצחו בהתקפה
- ^ שחר שילוח, החיים זה לא דיסני, באתר nrg, 26 במאי 2005
