חתול סיבירי
החתול הסיבירי הוא גזע של חתול הבית.
היסטוריה של הגזע
גזע שהתפתח באופן טבעי, ללא התערבות האדם, באזור סיביר, בצפון רוסיה. העדות הראשונה לקיומו באירופה היא מהאלף הראשון לספירה. חתולים רבים מהגזע אומצו על ידי נזירים ברוסיה, והחתולים גילו כלפיהם נאמנות רבה. מהגרים, שעזבו למוסקבה, נהגו לקחת עמם את החתולים. ברוסיה באותה תקופה נאסרה אחזקת חיות מחמד[דרוש מקור], והגזע לא טופח. רק במאה ה-19 בוית באופן סופי. הגזע היה מוכר במערב ואפילו התחרה בתערוכות חתולים כבר בתחילת המאה ה-19 אך נדחק הצידה על ידי החתולים הפרסיים הפופולריים. בעקבות העניין המחודש שעלה בקרב אגודות חתולים באירופה בשנות השמונים של המאה ה-20, מגדלים ברוסיה החלו למקד תשומת לב בגזע המקומי שנזנח. בשנת 1990 הגיעו הסיביריים הראשונים לארצות הברית כחלק מתוכנית חילופי גזעים, שבה הגיע גזע ההימלאיה לרוסיה.
החתול הסיבירי זכה לאהבת המקומיים כיוון שהגן על מחסני התבואה מפני מכרסמים.
מבנה כללי
משקלו בינוני עד גדול, בדרך כלל הנקבות קטנות יותר מהזכרים.
החתול הסיבירי התאים עצמו לסביבתו, וכך התאפשר לו לשרוד את החורף הקפוא: פרווה תחתונה עבה וסמיכה מאוד ופרווה עליונה מעט קשה למגע ועמידה בפני מים; כף רגל עגולה וגדולה, המאפשרת תנועה טובה יותר על משטחי שלג וקרח. מבנה גופו מלבני, מאוד מוצק, ובעל חזה רחב. רגליו חזקות ובגובה בינוני. ראשו מעט יותר ארוך מרחב, וכל הקווים בראש בגודל ואורך בינוני ובקווים עגולים. אחד המאפיינים של גזע זה הוא הסנטר הנוטה לאחור. פרוות הקיץ קצרה ודלילה הרבה יותר. כל צבעי העיניים מקובלים, אך ניכרת עדיפות לירוק. התפתחותם איטית עד לבגרות מלאה.
אחד ממאפייני הגזע המיוחדים הוא תכונת ההיפו-אלרגניות שלו. לגזע הסיבירי ישנה כמות קטנה משמעותית של חלבון בנוזל הרוק שלהם הגורם תגובות אלרגיות. חלבון זה המצוי בדרך כלל בכמות גדולה יותר אצל שאר גזעי החתולים הוא הגורם לתגובות האלרגיות אצל אנשים אלרגיים. מאחר שחתולים מלקקים את פרוותם, לאחר התייבשות הרוק החלבון שנשאר על הפרווה מתפזר יחד עם נשירתה ויוצר תגובה אלרגית אצל אנשים הסובלים מאלרגיה. המחסור בחלבון זה בגזע הסיבירי מסב לו פופולריות רבה בקרב אוהבי חתולים האלרגיים אליהם.
קישורים חיצוניים
28288768חתול סיבירי