חקיינות בטסיאנית

תמונה עליונה: פתן אלמוגי הוא מין ארסי המזהיר את טורפיו על ידי צבעיו שלא יתקרבו אליו.
תמונה תחתונה: המין זעמן אלמוגי ממשפחת הזעמניים אינו ארסי, אך מחקה את דוגמאותיו הארסיות של הפתן.
ההבדל ביניהם הוא דפוס הצבעים: הפתן מכוסה ברצועות צהובות בין רצועות שחורות ואדומות. הזעמן מכוסה בשחורות בין הצהובות לאדומות.

חקיינות בטסיאנית היא תופעה בטבע בה מין אחד רעיל ומין שני שאינו רעיל, החיים בקרבה אחד לשני וסובלים מטורפים דומים, ישתמשו באותו סוג של אזהרה במקביל. חקיינות זו היא סוג של יחסי גומלין, בו מין אחד מרוויח, והמין השני עשוי להפסיד (למשל במקרה בו טורף של החקיין יתקוף את מושא החיקוי).

התופעה קרויה על שם חוקר הטבע האנגלי, הנרי וולטר בייטס, שתיאר אותה במחקר בפרפרים בברזיל.

החקיינות הבטסיאנית מוסברת בכך שטורף שיתקל בשני מינים בעלי אותות אזהרה דומים, שרק אחד מהם רעיל, ילמד לא לאכול את שניהם. המין המחקה צריך להיות נדיר מהמין הרעיל כדי שהטורף ילמד להתרחק ממינים אלו. יש ספקטרום שלם בין חקיינות מולריינית אמיתית, לחקיינות בטסיאנית, לא אמיתית.

ישראל

בישראל ישנן כמה דוגמאות לחקיינות בטסיאנית. המפורסמת שבהם, היא צבעי הגוף ודוגמאות העיגולים שעל קשקשיו של זעמן המטבעות, שנועדו לחקות את הצבעים והדוגמאות שעל הצפע המצוי. הזעמן אף מחקה את קולות הלחשושים של הצפע כשהוא מאוים.

דוגמה נוספת לחקיינות בטסיאנית בישראל הם זבובים ממשפחת הרחפניים, המזכירים דבורים וצרעות (המסוגלות לעקוץ את תוקפיהן).

ראו גם

• צבעי אזהרה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חקיינות בטסיאנית בוויקישיתוף

ערך זה הוא קצרמר בנושא ביולוגיה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.