חסן-י סבאח
 |
חסן-י סבאח (בפרסית: حسن صباح; גם חסן א-צבאח (בערבית: حسن الصباح); 1050–1124) השתייך לזרם הניזארי בשיעה והיה מייסד ומנהיג תנועת החשישיון.
קורותיו ידועות בעיקר מאסופת ביוגרפיות שיעיות שמבוססת בחלקן, כנראה, על אוטוביוגרפיה של חסן עצמו, על פיהם נולד בקום שבבפרס בסביבות 1050 ומת ב-1124. משפחתו הייתה שיעית והשתייכה ככל הנראה לזרם התריסרי, מוצא משפחתו הוא מכופה שבדרום עיראק ובהמשך עברו לראי שם הייתה השפעה אסמאעילית משמעותית, וולאחר מכן עבר לקהיר שנשלטה על ידי הח'ליפות הפאטמית האסמאעילית. בדרכו למצרים שארכה שנתיים עבר באספהאן ובדמשק. בהמשך חייו היגר לאזור הרי אַלבֻּרְז שם הקים לעצמו עדת מאמינים שפעלה ככוח של מתנקשים מאומנים שנקראו "חששים" (حشاشين) אשר קנו לעצמם שביתה במצודה העתיקה אַלַמוּת.
במצרים, חסן נקלע למריבת ירושה בין בני הח'ליף אל-מסתנצר. חסן עמד לצד בנו הבכור ניזאר ולכן נמנה עם בני הזרם הניזארי. אולם, לצד יריבו אלמסתעל, עמד המצביא הארמני בדר אלג'מאלי. לאחר עלית אלמסתעל לשלטון, נכלא חסן אך נמלט (או שוחרר) בשעה שהתמוטט המינרט של בית הכלא. הוא נמלט, או גלה, והגיע לחלב וממנה חזרה לאצפהאן ב-1081. חסן המשיך את דרכו כדעי (מעין תועמלן) של הזרם הניזארי וקנה לו שליטה בחבלי ההרים של דילם. הוא הסית את תושבי הכפרים וקנה בעורמה את המצודה העתיקה והחסונה של אלמות (קן הנשר). בימיו במצודה, התמסר חסן ללמדנות והקים עדת מאמינים שהובאו במסתורי האמונה האסמאעלית ולצד זאת אומנו להתנקש באויבי השיעה במסירות הנפש, עד כדי כך שיצאו להם מוניטין שהם מסממים את עצמם לפני כן בחשיש, ועל כן נקראו "חששים".
המקורות על אודותיו
קורותיו של חסן ידועות בעיקר ממקור פרסי בשם סרגוזשת-י סיידנא, אסופת ביוגרפיות פנטסטית (סגנון כתיבה מקובל בעולם האסלאמי בימי הביניים) של שיעים מפרס. הביוגרפיה (סירה) של חסן מבוססת כנראה על אוטוביוגרפיה שנכתבה על ידו ושהייתה בעלת אופי פנטסטי גם כן על מנת לשרת את מטרת הדעוה (תעמולה) שלו. גם ספר זה לא השתמר, אך נודע בחלקו ממובאות אצל סופרים מאוחרים, עטא-מלכ אל-ג'ויני ורשיד א-דין פצ'ל-אללה. בשנים הארוכות שהיה באלמות, כתב חסן דברים נוספים, אך אלו אבדו בידי המונגולים. כפי הנראה נכללה בכתביו גם מסה על תעלים - ידע המסתורין של הדת האסמאעלית - אשר נשתמרה בחלקה בכתבים מאוחרים יותר.[1]
שנותיו הראשונות
מִקום לראי
לאחר לידתו בקום, חסן גדל והתחנך כשיעי מהזרם התריסרי. הוא היה בן למשפחה ערבית שהגיעה מתימן עם הכובשים של דרום עראק (ארצות הסוואד). אבותיו התיישבו בעיר כופה שנודעה כמרכז שיעי חשוב, אך אביו, עלי בן מחמד בן ג'עפר א-צבאח אל-חימיארי, עקר ממנה לקום בשל הלחץ הכבד של השלטון הסוני האומי והעבאסי על תושבי העיר ובשל חשיבותה של העיר לאמונה התריסרית, לפיה האימאם הנעלם יופיע בעיר זו עצמה באחרית הימים. עם זאת, בגיל צעיר עקרה משפחתו לעיר ראי, שם התחנך חסן. העיר ראי הייתה מרכז של למדנות ושל עשיה בכל האמנויות וכן בכל קשת האמונות הסוניות והשיעיות, ובכלל זה השיעה הקרמטית, שהייתה מקורבת לשיעה האסמאעלית שהייתה דת השלטון במצרים.[2]
חסן נתחנך בביתו עד גיל 17, ונעשה בקי בקריאת תווי היד, לשון פרסית, הגות, אסטרונומיה, מתמטיקה וגאומטריה, שהיו המדעים הפופולריים והמפותחים ביותר בפרס האסלאמית של התקופה, לאחר פיתוחם על ידי הפרסים על בסיס ידע שהשתמר בתרבויות יוון והודו הקרובות שקדמו לכיבוש האסלאמי או לאימפריה הסאסאנית שקדמה לה, או עמדו בשכנות עמן.[3]
אבל ראי של התקופה הייתה גם מרכז של דעוה אסמאעלית שמקורה במצרים הפאטמית של התקופה. מרכז ההשפעה האסמאעלית באיראן הייתה אצפהאן. מחמת היות האסמאעיליות דת אזוטרית (דת מסתורין) היה מנגנון הדעוה האסמאעלי מאורגן בצורה הייררכית שהייתה מבוססת על שלושה מעגלים של היחשפות לסודות הדת, החל מדרגת הפידאי, המשך בדרגת הרפיק (רע, על שם רעי הנביא) ולבסוף הדאעי. חסן הושפע מרפיק בשם אמירה דראב, שחשף אותו לדיונים האזוטריים של התנועה, והוא המיר את אמונתו, נשבע אמונים לאימאם בקהיר, והוא בן 17. יצאו לו מוניטין והוא נועד ברמצ'אן של שנת 1072 עם הדעי הראשי של אזור הג'באל, עבד אל-מלכ בן אטאש, שהפך אותו לסגנו.[4]
מראי לקהיר
על פי הנראה חסן לא מיהר לעזוב את ראי. הוא התלווה לאבן אטאש בדרכו לאצפהאן, שהייתה כאמור מרכז הדעוה האסמאעלית. נראה כי עודד אותו לעבור לאצפהאן גם הלחץ מצד נט'אם אל-מלכ, היועץ של הסלטאן הסלג'וקי, איש סוני ומתנגד לשיעה ולפאטמים. לאחר שהותו בעיר, הוא נשלח לקהיר. הוא התנהל בדרך היבשתית והגיע לקהיר רק כעבור שנתיים תמימות. לא ברור האם אמנם קהיר הייתה מגמת פניו מלכתחילה, שכן הוא עצר והשתהה במקומות שונים, שאינם על אם הדרך למצרים. אצפהאן הייתה התחנה הראשונה והעיקרית של מסעו, שם פגש אחד מידידיו משכבר, רסי אבו פצל. מכאן הגיע לאנטוליה, אך הוגלה משם בשל דעותיו לאחר ויכוחים ארוכים עם הקאצ'ים הסונים של האזור (אסיה הקטנה במאה ה-11 הייתה אף היא מעוז של הסונה). מכאן הגיע לדמשק שנותרה העיר הגדולה ביותר בין עראק למצרים, אך עם זאת הייתה מעוז של הסונה, ומכאן עבר למצרים, באוגוסט 1078. הוא שהה בקהיר ואחר גם באלכסנדריה שלוש שנים.[5]
אפס חסן הגיע למצרים בקירוב למותו של האימאם אל-מסתנצר. חסן האמין בצדקתו של הבן הבכור של האימאם, ניזאר, ולכן תמך בעלייתו לשלטון על חשבון בנו השני, אלמסתעל. ברם, זה האחרון נתמך על ידי הוזיר ושר הצבא הארמני של השושלת, בדר אלג'מאלי. במסגרת מריבת הירושה, נכלא ניזאר בדמיאט ונהרג בכלא. גם חסן נכלא, אך אחרי מות ניזאר, כשהתמוטט הצריח (מינרט) של הכלא, נמלט חסן (או גורש, כי קריסת המגדל נראתה כאות מבשר רעות) ושולח ממצרים בדרך הים. על פי מקצת המקורות, הספינה נטרפה על חופי ארצות דמשק, וחסן הגיע לעכו וכיתת רגליו מזרחה חזרה לאצפהאן. מכל מקום, הוא הגיע לעיר ב-1081.[6]
קישורים חיצוניים
- חסן-י סבאח, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Harold Bowen, 'The sar-gudhasht-i sayyidnā, the “Tale of the Three Schoolfellows” and the wasaya of the Niẓām al-Mulk' in: ,Journal of the Royal Asiatic Society (New Series, Cambridge University: 1931), Vol. 64, Is. 04, pp. 771-782
- ^ Farhad Daftari, A Short History of the Ismailis(Edinburgh University Press: 1998) p. 331
- ^ Edward Granville Browne, Literary History of Persia, Vol. 1, p. 201.
- ^ שם, שם.
- ^ Bernard Lewis, The New Preaching, The Assassins (Basic Books: 2002)
- ^ Alian Mourge, http://www.pourlhistoire.com/docu/hassan.pdf, p. 7
31454374חסן-י סבאח