חינוך פוליטי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חינוך פוליטי (מכונה לעיתים גם 'חינוך לדמוקרטיה' או 'חינוך אזרחי'[1]), הוא זרם בחינוך ההומניסטי המכוון להכשיר את לומדיו להשתלב באורח פעיל בחברה ולתפקד על פי השקפת עולמם במציאות חברתית ופוליטית מורכבת. החינוך הפוליטי מכיר בנוכחותן של סוגיות שנויות במחלוקת ודילמות ערכיות, תוך כדי כיבוד השקפות ודעות שונות וסובלנות כלפיהן. בשונה מן הדימוי שנוצר לו, החינוך הפוליטי אינו שם נרדף לחינוך מפלגתי, רעיוני או אידאולוגי, מפני שהוא מבטא אופן חשיבה חינוכי שאיננו חד-ערכי[2]. החינוך הפוליטי שואף להקנות ללומדיו את היכולת לקיים דיון ציבורי המסוגל להכיל דעות שונות, ועם זאת לחתור להסכמות ופשרות, ובשל כך מהווה נדבך חשוב בדמוקרטיה הליברלית[3]. אחד הביטויים המרכזיים, אך לא היחידים, של חינוך פוליטי בישראל, הוא מקצוע האזרחות, הנלמד בחטיבות הביניים ובחטיבה העליונה, כחלק ממקצועות החובה לבגרות.

מהו פוליטי

בהתבסס על הגדרתו של אריסטו את האדם כ"זואון פוליטיקון" (בעל חיים פוליטי)[4], מקובלת הסברה כי בתהליך ההתחנכות והלמידה האנושיים יהיה מקום גם למימד הפוליטי בחיי האדם. ניר מיכאלי הגדיר שלוש גישות עקרוניות בנוגע למקומו של המושג 'פוליטי' במערכת החינוך[5]:

  • הכל פוליטי: גישה הגורסת כי כל עיסוק בסוגיה הנוגעת לחיי האדם – תרבות, אתיקה, כלכלה, תכנון, תעסוקה וכו' – הוא עיסוק בפוליטיקה. דוגמה תרבותית מוכרת לתפיסה זו קיימת בשירה של ויסלבה שימבורסקה, 'ילדי התקופה': "אנחנו ילדי התקופה... \ כל המעשים היום-יומיים או הליליים שלך, שלנו, שלכם, הם מעשים פוליטיים..." לפי מיכאלי, בעייתיותה של הגדרת "הכל פוליטי" נוגעת לכך, כי זו הגדרה רחבה עד כדי טשטוש בפועל של משמעות המושג פוליטי, עד כי אם הכל הוא פוליטי, אז באותה מידה דבר איננו פוליטי.
  • הפוליטיקה היא עניין לפוליטיקאים: לפי ההגדרה הזו, המושג פוליטי מצומצם למרחב המפלגתי המתקיים ברשויות השלטון המדינתיות והאזוריות. גישה זו נתמכת על ידי המגמה הקיימת בחברה הישראלית, להימנע מחד מיצירת רתיעה בקרב ציבורים שונים ביחס להשתתפות במאבקים (ברוח 'לא ימין ולא שמאל'), ולראות מאידך את ה'פוליטי' כקשור באופן עיקרי לסכסוך הישראלי-פלסטיני. גישה צרה זו של המושג 'פוליטי', תבוא לכלל סתירה כאשר עיסוק בשאלות כלכליות, חברתיות ותרבותיות לא ייתפס בציבוריות הישראלית כעיסוק בפוליטיקה.
  • לכל דבר 'פוטנציאל פוליטי': גישת האמצע בין שתי הגישות הקודמות, הנשענת על הגדרתו של עדי אופיר ל'פוליטי': "פעולה פומבית המבקשת ליצור סדק בין סדר שלטוני עכשווי לבין סדר שנתפס כטבעי"[6]. למרות שגישה זו כופרת בכך ש'הכל פוליטי', היא בהחלט מקבלת את ההנחה כי לסיטואציות ושאלות חברתיות קיים יסוד שיכול להפוך פוליטי - באופן התלוי בהקשר.

עמדות חינוכיות כלפי המושג פוליטי

למרות קיומן של גישות ודגשים שונים בתוך הזרם הקרוי 'חינוך פוליטי', בבסיסו ניצבת פדגוגיה שאינה תלוית-תוכן, המהווה בסיס משותף ורחב המשמש הן בחינוך הבלתי-פורמלי, הן במערכת החינוך הפורמלי, וכן במסגרת הוראת מקצוע האזרחות, כפי שזה קיים בישראל[7].על מנת להסביר את טיבו של החינוך הפוליטי, קבע חוקר החינוך הבולט צבי לם שלוש עמדות חינוכיות עקרוניות, המצויות על רצף:

  • עמדה א-פוליטית: ניסיון להימנע במפגש עם תלמידים מכל דיון בסוגיות שנויות במחלוקת שהמערכת הפוליטית עסוקה בהן, מתוך יומרה לשמור על נייטרליות, או לכל הפחות על ריחוק ממאותן סוגיות.
  • עמדה אידאולוגית: ניסיון לגייס את התלמיד להחזיק בתפיסת עולם ברורה, המבקשת לענות על מכלול השאלות והדילמות הערכיות המעסיקות את החברה.
  • עמדה פוליטית: ניסיון להקנות לתלמיד אוריינות פוליטית שתאפשר לו לגבש עמדה, להיות אדם מעורב, ולהשתתף בתהליך הפוליטי הדמוקרטי.

לפי לם, שנרתע מחינוך אידאולוגי, ישנה חשיבות חינוכית בעיסוק בפוליטיקה, אך יש לנתב את העיסוק הזה לטיפוחו של התלמיד כאדם פוליטי, תוך הפגשתו עם מגוון עמדות וגישות[8]. חוקר החינוך צבי לביא ביטא עמדה מורכבת יותר מזו של לם, כשטען כי למרות הניגוד בין חינוך ואינדוקטרינציה, אין כל אפשרות בפועל להפרדה מוחלטת ביניהם[9]; לפיכך, גורס לביא, בכל חינוך יש אינדוקטרינציה מעצם הגדרתו, בין אם מודעת ובין לא. מסקנתו היא שעל אנשי החינוך להכריע בין שתי גישות אפשריות: הראשונה, שוללת כל יומרה לחינוך פוליטי; השנייה מעודדת חינוך שכזה - תוך מודעות לסכנת האינדוקטרינציה. מצדדי החינוך הפוליטי סבורים כי יש חדול מהעמדה הנייטרלית-אובייקטיבית לכאורה של מערכת החינוך, ולעסוק בסוגיות פוליטיות ומוסריות, יחד עם טיפוח חשיבה עצמאית וביקורתית - והתמודדות עם עמדות ערכיות מנוגדות[10].

מטרות החינוך הפוליטי

אדר כהן, אשר הציע ב-2016 ניסוח לפדגוגיה של חינוך הפוליטי, גרס כי חרף הוויכוחים הפוליטיים הסוערים הקיימים בציבור, ישנו בסיס הסכמה כללי לחינוך הפוליטי, ובפרט בנוגע להוראת האזרחות בישראל[7]. הוא כינה את החינוך הפוליטי, פדגוגיה של סימני שאלה, העוסקת בבירורן של שאלות חברתיות ופוליטיות, וממעטת להשיב סימני קריאה ברורים וחד-משמעיים[7]. את מטרות החינוך הפוליטי במסגרת לימודי האזרחות חילק כהן לשתיים:

א. מטרות קוגניטיביות (ידע ומיומנות)
  • ידע פוליטי: הקניית ידע פוליטי קשורה להפנמה של ערכים דמוקרטיים. הידע הפוליטי משמש כבסיס להכרת עקרונות הדמוקרטיה, בהם המערכת הפוליטית, גוני החברה השונים, והדילמות המלוות אותם.
  • כישורי חשיבה: טיפוח יכולות ניתוח, השוואה, הסקת מסקנות, נימוק, שאילת שאלות וחשיבה ביקורתית בקרב כלל הלומדים. מתודה מרכזית המשמשת לכך היא ניתוח של אירועי אקטואליה ומאמרי דעה, והיכולת לבסס נימוקים לעמדות שונות.
  • כישורי שפה: פיתוח יכולת הבנה וניתוח של טקסטים משלל סוגים - מכתבות ומאמרי דעה, עבור בקריקטורות וגרפים, וכלה במאמרים אקדמיים וספרים אינטקלטואלים עבי כרס. הקניית כישורי השפה והתמודדות עם כל טקסט מאפשרת לבוגר החינוך הפוליטי לפתח אוטונומיה ביקורתית ונגישות לרבדיו השונים של השיח הציבורי.
ב. מטרות נפשיות (ערכיות, רגשיות וחברתיות)
  • מחויבות לחברה ולמדינה: החינוך הפוליטי בכלל, ולימודי האזרחות בפרט, מבקשים לעורר רגשי אחריות ומחויבות חברתיים. המחויבות באה לידי ביטוי ברגישות חברתית, כבוד לזכויות אדם ומאבק בעוולות. באופן הזה מחנך החינוך הפוליטי לפטריוטיות אזרחית, שייכות לזהות הקולקטיבית ונאמנות לכללי המסגרת הפוליטית הדמוקרטית. בכך נוצר חיבור בין החינוך הפוליטי במדינות הדמוקרטיות בעולם, ובין ההקשר הפרטיקולרי שבו מתקיימת מערכת החינוך.
  • בניית מוטיבציה לפעולה אזרחית: הידע הנרכש והיציאה מן הבועה, מבקשים ליצור בקרב הלומדים עניין בסוגיות פוליטיות, וחיבור אישי בין מציאות החיים שלהם ובין המרחב הפוליטי הארצי. יש בכך עידוד לנקיטת עמדה וליציאה לפעולה אקטיבית על מנת להשפיע על המתרחש, מן הרמה המקומית ביותר, ועד לזירה הלאומית. החינוך הפוליטי מחובר איפוא לחוויית עשייה ושינוי.
  • הכלת מורכבות בחברה רבת מחלוקת: חיים בחברה פלורליסטית מגוונת ומרובת זהויות ותרבויות, מחייבים חינוך לסובלנות והכלה של מצבי עמימות ומורכבות - מתוך שאיפה לניהול חיים משותפים המתמודדים באופן תמידי עם מחלוקות.
  • ניהול שיח פוליטי: החינוך הפוליטי שם דגש על תרגול והתנסות במיומנות ההשתתפות בדיון ציבורי על סוגיות שנויות במחלוקת. בתוך כך נרכשים כישורים נוספים - יכולת לתת כבוד לדעות שונות, להשמיע עמדה לא פופולרית, ולהתמודד באופן מנומק עם בעלי דעות מנוגדות.

אלמנט מרכזי המחבר לפי כהן בין המטרות הללו, הוא החינוך למורכבות, המצוי בליבו של החינוך הפוליטי. מכאן שהחינוך הפוליטי חותר להבנת המציאות הפוליטית והחברתית רבת הצדדים מצד אחד, ולהתנהלות אנושית וקשובה כאנשים החולקים מרחב פוליטי-ציבורי משותף מצד שני[11]. בין המטרות שהציע כהן, ובין ממדי החינוך הבלתי פורמלי כפי שנוסחו על ידי ראובן כהנא, יש חפיפה ניכרת, בין היתר בהתייחסות למעורבות חברתית, אקטיביות בתהליך הלמידה, והתמודדות עם מורכבות ורב-ממדיות[12]. החינוך הפוליטי משתלב היטב במסגרות חינוך בלתי פורמליות, ובראשן תנועות הנוער, ולטענת פרופ' אייל נווה, אף ביתר שאת לאור הרתיעה שקיימת במערכת החינוך הפורמלי לעסוק בחינוך פוליטי[13]. רם כהן, הסביר כי חברה מקוטבת ורבת פנים כמו החברה הישראלית יכולה לחזק את חוסנה כחברה דמוקרטית, באמצעות חינוך לתרבות של מחלוקת, שבתוכה אפשר להצמיח סובלנות ולעורר חשיבה[14].

במאמר שדן בסוגיית החינוך הדיאלוגי, מפריך יפתח גולדמן את הנייטרליות לכאורה של אנשי החינוך[15], ומסביר כי חוזר מנכ"ל מ-2016 קובע כי

משרד החינוך מכיר בחשיבותם של דיונים בסוגיות אקטואליות טעונות ומעודד את המורים לקיים דיונים כאלה בכיתותיהם. במסגרת דיון כזה, אין מניעה שהמורה יביע את עמדתו האישית או יעדיף עמדות מסוימות על פני אחרות, אך באופן שלא מבטל את דעותיהם של תלמידיו אלא מאפשר להם לפתח חשיבה ביקורתית.


פרקטיקות של חינוך פוליטי

החינוך הפוליטי, כפי שבא לידי ביטוי בלימודי האזרחות בישראל, נשען על קונצנזוס פדגוגי ומתודי הכולל ניתוח אקטואליה, קריאת מאמרים, דיון על סוגיות פוליטיות וחברתיות, הצפת שאלות ופתיחות למגוון של דעות, ניתוח ביקורתי של כלי התקשורת ושל התבטאויות ונאומים של פוליטיקאים, ויצירת מוטיבציה לאקטיביזם במרחב הקהילתי[16]. אנשי חינוך שונים מסכימים על כך שתפקיד המחנכ\ת בחינוך הפוליטי הוא לחנך לחשיבה ביקורתית ומורכבת על סוגיות שונות[17].

סולם הפוליטיות:

סער פוקס, מחנך ופעיל פוליטי איש תנועת החלוץ, הציע את סולם הפוליטיות - כלי פדגוגי המאפשר למחנכים ומחנכות לברר היכן ממוקם התוכן החינוכי שלהם:

  1. האם יש לך ערכים?
  2. האם אתה פועל על פיהם?
  3. האם אתה רוצה לעצב את החברה על פי הערכים האלו?
  4. האם אתה פועל לעצב את החברה על פי הערכים האלו?
  5. האם הערכים והאופנים האלה נמצאים במחלוקת משמעותית מול תפיסות אחרות?
  6. האם אתה מזהה את עצמך כחלק מזרם/תפיסת עולם רחבה/מחנה?
  7. האם אתה פועל בשיטות שמכוונות לחזק את המחנה שלך?
  8. האם אתה פועל בשדה המפלגתי-שלטוני?

לשיטתו של פוקס, המניח כי אנשי חינוך אינם מומחים אובייקטיביים נטולי דעה, חינוך פוליטי במערכת החינוך הבית ספרית נסוב סביב השאלות בסעיפים 1-5. סעיפים 6-8 אינם רלוונטיים למערכת החינוך הממלכתית, משום שהם נכנסים לתוך הספירה האידיאולוגית והארגונית[18].

הפולמוס על החינוך הפוליטי

החינוך הפוליטי עצמו הוא מושא למחלוקת בין אנשי חינוך. בגלל הנטייה ליחס לחינוך הפוליטי, באופן שגוי, אופי של חינוך אידאולוגי, קיימת רתיעה ממנו במסגרות חינוך התופסות עצמן ממלכתיות. מתוך ניסיונו להסביר כיצד יש להחזיר את החינוך לתודעה פוליטית אל כותלי בית הספר[13], הסביר אייל נווה כי

החל מהשליש האחרון של המאה העשרים [הלך ונוצר] תחום החינוך לתודעה פוליטית-אזרחית כשדה מחקרי והתנסותי, הנובע מתוך אי נחת כלפי המצב הקיים, ומחפש דרכים לתיקון ושיקום על ידי החזרת הפוליטיקה (כביטוי של אחריות ושליטה עצמית, ולא כביטוי סיעתי) אל בית הספר, מוסדות החינוך והמרחב בו מתחנכים צעירים. יש הקוראים לכך חינוך לאזרחות, אחרים מכנים זאת חינוך דמוקרטי, יש המדגישים את החינוך הערכי, ואחרים עוסקים בטיפוח חינוך חברתי. כל אחד מתחומים אלה שייך לשדה החינוך לתודעה פוליטית, הכולל בתוכו תוכני ידע (...), התנהגות ציבורית (...), אוריינטציה מוסרית (...), ומימד של זהות (...).

מתברר כי למרות אי הנחת מהמצב הקיים והרצון הכן לשפרו, החוקרים ואנשי החינוך העוסקים בנושא חלוקים בהגדרת הבעיות, בדרכי הפתרון, במתודות המוצעות, ובהיבט המערכתי של השינוי המוצע. הוויכוח בא לידי ביטוי החל משלב הגדרת מושגי היסוד (מה התוכן הממלא את הביטוי "אוריינות פוליטית", לדוגמה) ועד ליישומם היעיל והראוי ביותר של אותם מושגי יסוד המוסכמים.  כך נוצר שדה מורכב הדורש מיפוי ראשוני לאור איזה שהם מושגים ומערכת צירים אשר יסייעו בידי המעוניינים בכך לנווט דרכם במבוך החינוך הפוליטי החדש והמתחדש.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ William A. Galston, Political Knowledge, Political Engagement, and Civic Education, Annual Review of Political Science, ‏2001
  2. ^ אריק כרמון, חינוך פוליטי לישראל, באתר הארץ, ‏19.2.2014
  3. ^ Eamonn Callan, Creating Citizens: Political Education and Liberal Democracy, Clarendon Press, 1997, עמ' 1-2
  4. ^ יפתח גולדמן, שומר ההון (על דמוקרטיה וליברליזם, קפיטליזם וכפיה)
  5. ^ ניר מיכאלי, מבוא: חינוך ופוליטיקה במערכת החינוך הישראלית, כן בבית ספרנו: קובץ מאמרים על חינוך פוליטי, 2014, עמ' 10-11
  6. ^ עדי אופיר, פוליטי, קריאת המחאה: לקסיקון פוליטי (2011-), 2012, עמ' 289-298
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 אדר כהן, מסכימים על סימני השאלה: חינוך פוליטי כפדגוגיה אזרחית משותפת, גילוי דעת 10, 2016, עמ' 201
  8. ^ ניר מיכאלי, מבוא, עמ' 12
  9. ^ צבי לביא, אתגרים בחינוך, הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים, 1978, עמ' 365
  10. ^ ניר מיכאלי, חינוך ופוליטיקה במערכת החינוך הישראלית, באתר מכון מופ"ת
  11. ^ אדר כהן, מסכימים על סימני השאלה, עמ' 203
  12. ^ ראובן כהנא, לקראת תאוריה של בלתי פורמליות והשלכותיה לנעורים, באתר תנועת הצופים
  13. ^ 13.0 13.1 אייל נווה, חינוך לתודעה פוליטית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ‏2008
  14. ^ רם כהן, לחנך לתרבות של מחלוקת, באתר ישראל היום, ‏11.2.19
  15. ^ יפתח גולדמן, חינוך דיאלוגי, באתר הבלוג של יפתח גולדמן, ‏4.2.19
  16. ^ אדר כהן, מסכימים על סימני השאלה, עמ' 204
  17. ^ ירדן סקופ, אלטלנה והחייל היורה מחברון בשיעור אחד, באתר הארץ, ‏25.6.2016
  18. ^ ראה בדף השיחה, סער פוקס, סולם הפוליטיות, 28.12.2018
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24914326חינוך פוליטי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=חינוך_פוליטי&oldid=1207822"