חוק אוסטרליה, 1986
 | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| מדינה | הממלכה המאוחדת |
| שם רשמי | חוק אוסטרליה, 1986 |
| גוף מחוקק |
הפרלמנט הבריטי הפרלמנט האוסטרלי |
| שטחים שעליהם חל החוק | אוסטרליה |
| הסכמה מלכותית |
17 בפברואר 1986 (בבריטניה) 2 במרץ 1986 (באוסטרליה) |
| סטטוס החקיקה | בתוקף |
| תאריך תחולה | 3 במרץ 1986 |
חוק אוסטרליה, 1986 (באנגלית: Australia Act 1986) הוא שם שניתן לצמד חוקים נפרדים אך קשורים: האחד הוא חוק של הפרלמנט האוסטרלי הפדרלי, והשני הוא חוק של הפרלמנט של בריטניה. שני חוקים אלו, שהם כמעט זהים, הועברו על ידי שני הפרלמנטים ונכנסו לתוקף יחדיו, בשל חוסר הוודאות בנוגע למי משני הפרלמנטים יש סמכות לחוקק אותו.
החוק ביטל את האפשרויות שנותרו לממלכה המאוחדת לחוקק חוקים הנוגעים לאוסטרליה, להיות מעורבת בפעילותה של ממשלת אוסטרליה ושמערכת בתי המשפט בבריטניה תשמש כערכאת ערעור על החלטות בתי המשפט באוסטרליה.
הממלכה המאוחדת והחקיקה האוסטרלית
קהיליית אוסטרליה הוקמה ב-1901 על ידי איחוד של שש מושבות בריטיות, כאשר כל אחת מהן הפכה להיות מדינה. חוקת אוסטרליה קבעה את מעמדו של הפרלמנט הפדרלי כגוף בעל סמכויות חקיקה במגוון נושאים מסוימים והותירה את שאר הנושאים לסמכויות הפרלמנטים של המדינות. החוקה עצמה הייתה חלק (והיא עדיין חלק) מהחוק הבריטי. הפרלמנט הבריטי החזיק את סמכויות החקיקה העליונות בנוגע לאוסטרליה.
סמכויות החקיקה של הפרלמנט הבריטי בנוגע לאוסטרליה בוטלו ברובן עם חקיקתו ב-1931 של חוק וסטמינסטר, שאומץ על ידי אוסטרליה ב-1942, למפרע מ-1939. סעיף 4 לחוק זה קבע ששום חוק עתידי של הממלכה המאוחדת לא ייושם בדומיניונים (שאוסטרליה הייתה אחת מהן), למעט במקרים בהם יצוין בחוק שהדומיניון ביקש ואישר את החוק. עד אז הייתה אוסטרליה מבחינה חוקית מושבה בריטית בממשל עצמי, אך עם אימוצו של חוק וסטמינסטר היא הפכה להיות כמעט לחלוטין מדינה ריבונית.
אף על פי כן, סעיף 4 לחוק וסטמינסטר היה בתוקף רק בנוגע לחוקי בריטניה שנגעו לחוק הפדרלי האוסטרלי, לא לחוקי בריטניה שהיו חלק מהחוקים של מדינות אוסטרליה. כך, לפרלמנט הבריטי הייתה עדיין הסמכות החקיקתית במדינות ובטריטוריות. למרות זאת, בפועל, סמכות זו לא הופעלה מעולם. לדוגמה, במשאל העם שנערך באוסטרליה המערבית באפריל 1933 בנוגע לשאלת ההיפרדות מהאיחוד, 68% מהמצביעים נתנו את קולם להיפרדות מאוסטרליה והפיכתה של אוסטרליה המערבית לדומיניון נפרד. ממשלת המדינה שלחה משלחת לבריטניה כדי לבקש שתוצאות המשאל יעוגנו בחוק, אך ממשלת בריטניה סירבה להתערב על רקע העובדה שהיה זה עניין פנימי של ממשלת אוסטרליה. כתוצאה מהחלטה זו שהתקבלה בלונדון, לא ננקטו שום צעדים מעשיים ליישום תוצאות המשאל לא בקנברה ולא בפרת'.
חוק אוסטרליה שם קץ לכל הסמכויות של הפרלמנט הבריטי לחוקק חוקים הנוגעים לאוסטרליה, מבחינה פדרלית, מדינתית או טריטוריאלית. לעומת זאת, שום חוק עתידי של המדינות לא יבוטל עקב אי התאמתו לשום חוק בריטי הנוגע לאוסטרליה. על פי סעיף 3 לחוק וסטמינסטר, למדינות, כמו לממשל הפדרלי, תהיה הסמכות לבטל או לתקן חוק קיים של בריטניה ככל שהוא נוגע למדינה. חוקי המדינות לא יהיו כפופים יותר להתרה או להשעיה של המלכה, סמכות שבאופן חריג נותרה לגבי החקיקה הפדרלית.
הממשלה במדינות אוסטרליה
באופן דומה, ביטל חוק אוסטרליה את סמכות הממשלה הבריטית בשליטה במדינות האוסטרליות. במיוחד מדובר על כך שמכניסת החוק לתוקף, יכול רק ראש ממשלת המדינה לייעץ למלכה על מינויו או העברתו מתפקידו של מושל המדינה. בכל זאת, המלכה עדיין יכולה להפעיל את כל אחד מסמכויותיה בנוגע למדינה, רק אם היא "נוכחת באופן אישי" במדינה.
הערעורים למועצה המלכותית
בעת איחוד אוסטרליה בשנת 1901, הפך בית המשפט העליון של כל אחת מהמושבות לבית המשפט העליון של המדינה. כמו כן, הוקם בית המשפט העליון של אוסטרליה, שאחד מתפקידיו היה לשמוע עתירות על החלטות בית המשפט העליון של כל אחת מהמדינות.
טיוטת החוקה שהוגשה לממשלת בריטניה לחקיקה בבריטניה, קבעה שבית המשפט העליון יהיה הערכאה העליונה במערכת המשפט האוסטרלית. אף על פי כן, הבריטים הגיעו לפשרה. סעיף 74 לחוקה האוסטרלית קבע שתי אפשריות לערעור על החלטות בית המשפט העליון האוסטרלי לפני הוועדה השיפוטית של המועצה המלכותית. הייתה אפשרות של הגשת ערעור במקרה שבית המשפט העליון הוציא אישור שהעניין הוא אוסטרלי פנימי, כלומר שהוא נוגע ליחסים שבין הממשלה הפדרלית לבין אחת או יותר מהמדינות או שהוא נוגע ליחסים שבין מדינה אחת או יותר לבין מדינות אחרות. עתירה למועצה המלכותית יכלה גם להיות מוגשת באישור המועצה עצמה. לפרלמנט האוסטרלי הייתה סמכות לחוקק חוקים שיגבילו את האפשרות השנייה והוא אכן עשה כן ב-1968 וב-1975, אך החקיקה בתחום זה יכלה רק להגביל את האפשרות לפנייה למועצה המלכותית, לא לבטלה כליל.
כצפוי, בית המשפט העליון של אוסטרליה סירב להעניק את האישורים להגשת עתירות למועצה המלכותית והחלטה כזאת עמדה לשיקול דעת רק פעם אחת, ב-1912. ב-1961, בהקריאו החלטה בשם כל הרכב השופטים בנוגע לדחייה של בקשה כזאת, אמר נשיא בית המשפט העליון, סר אוון דיקסון: "הניסיון מראה, על פי הצפוי מהפעלת סעיף 74, שרק אלו הכפופים לחוקה הפדרלית יכולים להיות מוכשרים כראוי כדי לפרש וליישם את סעיפיה". ב-1985 קבע בית המשפט העליון פה אחד "שעבר זמנה של. הסמכות להוציא אישור כזה".
למרות שהדרך להגשת עתירות למועצה המלכותית על החלטות בית המשפט העליון הייתה חסומה באופן מעשי, לא היה בית המשפט העליון יכול למנוע הגשת עתירות על החלטות של בתי המשפט של המדינות ישירות למועצה המלכותית. כמו כן החוקה לא הגבילה או הגדירה את הזכות להגביל בחקיקה את הגשתן של עתירות כאלו. הקושי בהגשתה של כל עתירה למועצה המלכותית בלונדון היה גורם מרתיע: בכל שנה לא הוגשו יותר מעתירות אחדות. בכל זאת, החל משנות השמונים האפשרות להגשת עתירות נראתה כמהלך מיושן.
בנוסף, ב-1978, השתררה מבוכה בנוגע לערך התקדימי היחסי של ההחלטות של בית המשפט העליון והמועצה המלכותית כאשר בית המשפט קבע שהוא יותר לא יהיה כבול להחלטות המועצה המלכותית.
סעיף 74 לחוקה לא תוקן ואין אפשרות לתקנו באמצעות חקיקה. אף על פי כן, סעיף 11 לחוק אוסטרליה מרחיק לכת ומבחינה חוקתית הופך את סעיף 74 לאות מתה. כך, למטרות מעשיות, חוק אוסטרליה ביטל סופית את האפשרויות להגיש עתירות למועצה המלכותית.
חקיקת והכרזת החוק
התוכנית לעצב מחדש את ההסדרים החוקתיים הפדרליים והמדינתיים הצריכה שכל אחד מהפרלמנטים של המדינות יעביר את החקיקה בעצמו. הכותרת המלאה של חוקי המדינות הללו היה "החוק המאפשר את ההסדרים החוקתיים המשפיעים על הקהילה ועל המדינות להיות בהתאם למעמד של הקהילה האוסטרלית כאומה ריבונית, עצמאית ופדרלית". תוכן החוק של כל אחת מהמדינות קבע ש"בקשת והסכמת" המדינה ניתנת הן לגרסה האוסטרלית והן לגרסה הבריטית של חוק אוסטרליה.
המושל הכללי של אוסטרליה, סר ניניאן סטיבן, נתן את הסכמתו לחוק אוסטרליה "בשמה של הוד מלכותה" ב-4 בדצמבר 1985. עם זאת, המלכה אליזבת השנייה הייתה אמורה לקיים ביקור מלכותי באוסטרליה בראשית 1986 ומתוך הכרה ברגישותם של האוסטרלים, הוסדר שהמלכה תיתן את ההסכמה המלכותית לשני החוקים ותכריז עליהם כך שהם יכנסו לתוקף בעת ובעונה אחת בשתי המדינות. המלכה העניקה את ההסכמה המלכותית לחוק הבריטי ב-17 בפברואר 1986 וב-24 בפברואר היא הכריזה שהחוק יכנס לתוקף ב-3 במרץ, בשעה 5:00 (שעון גריניץ'). לאחר מכן, בביקורה של המלכה באוסטרליה, חתמה המלכה בטקס שנערך במעון המושל בקנברה ב-2 במרץ על ההכרזה שהחוק האוסטרלי יכנס לתוקף ב-3 במרץ בשעה 5:00 לפי שעון גריניץ' (16:00 שעון קנברה). כך, הן על פי חוקי אוסטרליה וחוקי בריטניה, שתי הגרסאות של חוק אוסטרליה נכנסו לתוקף בו זמנית. את הטקס ניהל ראש ממשלת אוסטרליה, בוב הוק, שלידיו מסרה המלכה את ההעתק החתום של ההכרזה, יחד עם כתב ההסכמה המלכותית המקורי של החוק הבריטי.
החוק והעצמאות האוסטרלית
ההבדל העיקרי בין שתי הגרסאות של החוק נעוץ בשם המלא של החוק. בגרסה האוסטרלית מוזכרת אוסטרליה כ"אומה ריבונית, עצמאית ופדרלית", אזכור שנעדר מהגרסה הבריטית. בעוד שניתן להבין שהחוק הוא סוג של הכרזת עצמאות, ניתן גם להבין שאוסטרליה כבר הייתה עצמאית עוד לפני כינון החוק והשאלה אם העצמאות הושגה, נותרה פתוחה. לפני כינון החוק לא פורסמה הכרזת עצמאות לאוסטרליה.
בשנת 1999 נתן בית המשפט העליון של אוסטרליה פסק דין בעתירה שהוגשה על ידי אזרח בשם הנרי סו מקווינסלנד כנגד הת'ר היל, שהייתה מועמדת לסנאט האוסטרלי. התיק שנדון במקרה זה נקרא "סו נגד היל" (Sue v Hill). הת'ר היל החזיקה באזרחות כפולה, בריטית ואוסטרלית ועל פי סעיף 44i לחוקת אוסטרליה מנועים אזרחי מדינות זרות להיבחר לפרלמנט (כולל לסנאט) גם אם הם מחזיקים באזרחות אוסטרלית. בהחלטתו קבע בית המשפט שמיום כניסתו לתוקף של חוק אוסטרליה, נחשבת בריטניה ל"מדינה זרה" (foreign power), כמשמעותו לגבי סעיף 44i לחוקה, כך שמועמד לפרלמנט המחזיק באזרחות בריטית מנוע מלהיבחר.
קישורים חיצוניים
- חוק אוסטרליה בגרסה הבריטית
- חוק אוסטרליה בגרסה האוסטרלית
- טקס החתימה על החוק על ידי המלכה במעון המושל בקנברה
