חוזה פריז (1812)

חוזה פריז נחתם בפריז ב-5 במרץ 1812 בין פרוסיה בראשות פרידריך וילהלם השלישי לבין צרפת בראשות נפוליאון בונפרטה. ההסכם הביא לכינון ברית צבאית בין פרוסיה לצרפת כחלק ממלחמת רוסיה–צרפת, והביא להצטרפות פרוסיה למלחמה כבעלת ברית של צרפת ב-24 ביוני 1812. הברית שהייתה לא פופולרית מלכתחילה החזיקה מעמד זמן קצר בלבד עד 30 בדצמבר אותה שנה כשפרוסיה חתמה על אמנת טאורוגן עם רוסיה. ב-17 במרץ 1813 פרידריך וילהלם השלישי הכריז מלחמה על צרפת בנאומו המפורסם "לעמי".

רקע

במהלך 1811 צרפת ורוסיה התכוננו למלחמה. כחלק מההכנות, מוקדם יותר באותה שנה הרוסים פנו לפרוסיה בבקשה לחתום על ברית ונענו בשלילה, אולם החשש הגובר בפרוסיה מפני הפיכתה לבסיס צרפתי גרם לשינוי עמדת הממלכה. באוקטובר ביקר גנרל גרהרד פון שרנהורסט בסנקט פטרבורג, עדכן את הרוסים שפרוסיה מנהלת מגעים עם צרפת וביקש לחתום על ברית צבאית. במהלך ביקורו חתמו שני הצדדים בחשאי על חוזה צבאי, בו התחייבה רוסיה לעזור לפרוסיה במקרה של פלישה צרפתית, אך פרוסיה אולצה שלא להגן על כל שטחיה אלא לסגת לנהר ויסלה. לאחר הביקור פנה שרנהורסט לאוסטרים בהצעה דומה אך סורב. במצב עניינים זה הודיע הצאר אלכסנדר הראשון כי אם לא יזכה לשיתוף פעולה מלא עם פרוסיה, אזי שהממלכה תפורק במלחמה. לאחר שקיבל את האיום ניסה שר החוץ הפרוסי קרל אוגוסט פון הרדנברג לשכנע את מלכו לחתום על ברית פומבית עם רוסיה, אולם האחרון סירב באומרו "כל זה מזכיר לי את 1805 ו-1806 כשבית הצאר נתפס לאותה התלהבות. אני חושש שהתוצאה הסופית של המהלך תהיה מלחמה בלתי מתוכננת שתביא מזל ביש לידידיה של רוסיה במקום לגאול אותם מעול הדיכוי." לאחר תשובה זו השר הציע שוב לחתום על ברית עם צרפת. בינואר 1812 התפטר הגנרל גבהרד לברכט פון בליכר ונימק זאת בסירובו להילחם למען צרפת.

החוזה

החוזה נחתם בפריז ב-5 במרץ 1812 ולפיו על פרוסיה היה לפתוח את גבולותיה בפני צבא צרפת ולספק לגרנד ארמה הצרפתי 20,842 חיילי עזר ואספקה לרבות סוסי משא ועגלות. מדובר היה במחצית מצבא פרוסיה אחרי שהוגבל בחוזה טילזיט ל-42 אלף איש. בחוזה הובטח לפרוסיה גם פיצוי טריטוריאלי מסוים על חשבון שכנתה ממזרח. עם המוני חיילי צבא צרפת הצובאים על הגבול והחשש מפני פלישה, אישר פרידריך וילהלם את ההסכם ב-5 במרץ. במקביל, הברית שנחתמה בין צרפת לאוסטריה באותה עת היה פחות מחייב והאוסטרים מיהרו להודיע לרוסים כי בכוונתם להימנע מהמלחמה ככל הניתן.

לאחר אישור ההסכם למעלה מ-300 קצינים, רבע מכלל הקצינים בפרוסיה התפטרו מתפקידם, ורובם יצאו לגלות ברוסיה, ספרד או אנגליה. שרנהורסט שהיה ראש המטה הכללי של פרוסיה התפטר גם כן ועבר לשלזיה, אם כי הוא נשאר אחד מהיועצים הצבאיים של המלך. עוזריו, קרל פון קלאוזביץ והרמן פון בוין התפטרו גם הם ועברו לרוסיה. חלק מהקצינים שהתפטרו קיוו בהתפטרותם להישנות המרד בספרד ב-1808 והסיכוי לכינון קואליציה שישית בסיוע בריטי.

פרוסיה במלחמה

בשלב הראשון של הפלישה לרוסיה, הוביל גנרל יוליוס פון גראוורט שהיה ידוע באהדתו לנפוליאון, את הצבא הפרוסי ששירת באגף הצפוני הצרפתי לאורך חוף הים הבלטי, אולם עד מהרה הוא חלה. מחליפו, לודוויג יורק פון וארטנבורג התנגד לברית עם צרפת ופעל בהתאם. כך, למשל, כשהממונה עליו, מרשל ז'אק מקדונלד פקד עליו לבצר את עיר הנמל ממל, הוא סירב בטענה כי הדבר לא כלול בהסכם. במהלך המצור על ריגה ניסה יורק לבצע חילופי שבויים עם רוסיה רק כדי לגלות שרוב השבויים הפרוסים הצטרפו ללגיון הגרמני בשירות רוסיה. לאור הקשיים שהתעוררו במסגרת ההסכם, באוקטובר הציע שר החוץ האוסטרי קלמנס ונצל פון מטרניך לחתום על הסכם אוסטרי-פרוסי שיחייב את הצרפתים לסגת אל מאחורי נהר ריין, אולם ממשלת פרוסיה עדיין הייתה מחויבת באותה עת לחוזה פריז.

בזמן זה החל גנרל פרידריך וילהלם פון בילוב לייסד כוח עתודה ומנע מהחיילים והאספקה לנוע לחזית. הכוח נאסף בקניגסברג, בירת מזרח פרוסיה והאספקה נשלחה לגראודנץ. במקביל, כל חיילי המילואים והחיילים הסדירים נקראו לשרת תחת פיקודו של קולונל אוגוסט פון תומן. ב-14 בדצמבר עזב הגרנד ארמה את רוסיה, אך רבים בברלין לא העלו על דעתם עד כמה גרועה יכולה להיות תבוסתו של נפוליאון. ב-15 בדצמבר קיבל מלך פרוסיה מכתב מנפוליאון בו התבקש לשלוח כוחות נוספים לחזית, ונענה בחיוב. ב-19 בדצמבר הקים מלך נאפולי ז'ואקים מירא את מפקדתו בקניגסברג. ב-24 בדצמבר אושר לפון בילוב להקים חיל מצב על נהר ויסלה, מכיוון שיורק עשוי היה לתפוס את הפיקוד במזרח ומערב פרוסיה עם שובו מרוסיה. ב-30 בדצמבר, ללא אישורו של המלך ולאחר שהוקף בכוחות רוסים, חתם יורק על שביתת הנשק הידועה בשם אמנת טאורוגן. אף על פי שאירוע זה נחשב לעיתים כתחילת שחרור פרוסיה משלטונו של נפוליאון, ממשלת פרוסיה התכחשה בתחילה ליורק. כשהכוחות הרוסים החלו לזרום למזרח פרוסיה, הממשלה בברלין דרשה את השבת השטחים שאיבדה בחוזה טילזיט ב-1807 ותשלום 90 מיליון פרנק שהייתה חייבת כדי שתוכל להמשיך לקיים את הברית. צרפת דחתה את דרישותיה של פרוסיה שלא הייתה יכולה לצאת למלחמה נגד צרפת. צרפת כבשה בעת זו את כל המצודות הגדולות של פרוסיה והציבה 25 אלף חיילים בברלין בפיקודו של מרשל פייר אוגרו.

ב-6 בינואר המלך הודיע לפון בילוב על פיטוריו של יורק והורה לו שלא ליצור עמו כל קשר. ב-8–9 בינואר שלח מירא מכתבים לפון בילוב בדרישה שיצרף את החיל שבפיקודו לצרפתים בהתאם לברית. ב-10 בינואר טען בילוב כי חייליו אינם יכולים להילחם וכי ממשלתו הורתה לו לנוע מערבה. למחרת הצטרף כוח של חיילי מילואים שאורגנו על ידי פון תומן לכוח של בילוב ויחד הם נעו מערבה והצטרפו לחיל של 6,000 חיילים שהוקם על ידי גנרל לודוויג פון בורסטל. ב-12 בינואר הוקף הכוח המאסף של בילוב בידי קוזקים בפיקודו של הגנרל אלכסנדר צ'רנישוב. הרוסים עצרו שלושה קצינים ושחררו את היתר. כשנודע לבילוב על המקרה ב-14 בינואר הקוזקים חנו ברחובות העיר אושה. הוא איים לתקוף, וב-17 בינואר שוחררו הפרוסים.

ככל שהלכו והתבררו ממדי התבוסה של נפוליאון, ברלין ביקשה להשיב לחיים את הצעתו של פון מטרניך. ב-12 בינואר הגיע לברלין קרל פרידריך פון דה קנסבאך כדי לנהל משא ומתן להסכם נייטרליות אוסטרי-פרוסי שנועד לכפות הסכם שלום צרפתי-רוסי. קנסבאך הונחה לקבל אישור אוסטרי להסכם רוסי-פרוסי. שר החוץ האוסטרי מטרניך סירב לחתום על הסכם בין המדינות אך אמר כי אוסטריה לא תתנגד להפסקת אש בין רוסיה לפרוסיה. ב-4 בפברואר, כסימן לייאוש בברלין, הציע יועץ של פרידריך וילהלם שפרוסיה תתווך בין רוסיה לצרפת בתמורה להעברת השליטה בקונפדרציה של הריין לצרפת ומזרח פרוסיה לרוסיה.

ב-21 בינואר נמלט פרידריך וילהלם מברלין ונסע לוורוצלב, אליה הגיע ארבעה ימים אחר כך. המעשה לא פגע באמונתו של נפוליאון שהפרוסים יקיימו את חלקם בחוזה, אם כי היו סימנים שהמורדים תופסים אחיזה בצבא הפרוסי. ב-29 בינואר עוד הבטיח הרדנברג לנפוליאון שיוקם חיל פרוסי חדש בפיקודו של בילוב.

לקריאה נוספת

• מייקל אדמס, Napoleon and Russia, לונדון: Bloomsbury Academic, 2006
• אנדרס דורפלן, The German Struggle against Napoleon: The East German View, The Journal of Modern History 41, 1969 doi: 10.1086/240444
• האנס יואכים קוך, A History of Prussia, אוקספורד: Routledge, 2014
• מייקל ו. לז'ר, Napoleon and Berlin: The Franco-Prussian War in North Germany, 1813, אוקלהומה: University of Oklahoma Press, 2002
• מייקל רואו, From Reich to State: The Rhineland in the Revolutionary Age, 1780–1830, קמברידג': Cambridge University Press, 2003
• מייקל רואו, The French Revolution, Napoleon, and Nationalism in Europe, אוקספורד: Oxford University Press, 2013, עמ' 48-127
• אוליבר שמידט, Prussian Regular Infantryman, 1808–15, אוקספורד: Osprey, 2003

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30587191חוזה פריז (1812)