חוברת ביל

חוברת ביל (באנגלית: Beale Papers) היא חוברת בת 23 עמודים שפורסמה בשנת 1885 ומספרת על צופן שמוביל לאוצר טמון ששוויו מוערך ביותר מ-20,000,000$.

למרות אורכה הקצר של החוברת היא הצליחה לבלבל דורות שלמים של מפענחי צפנים ולשבות את דמיונם של מאות מחפשי אוצרות.

הסיפור

הסיפור מתחיל בשנת 1820, שישים וחמש שנים לפני פרסום החוברת, במלון 'וושינגטון' בלינצ'ברג שבמדינת וירג'יניה. על פי החוברת בית המלון ובעליו רוברט מוריס זכו להערכה רבה: "עד מהרה התפרסם שמו כמארח בשל אופיו הטוב, יושרו המחמיר...".

בינואר 1820 רכב ללינצ'ברג זר בשם תומאס ג'יי (על פי גרסה אחרת ג'פרסון) ביל והזמין חדר במלון וושינגטון. בסוף מרץ עזב ביל בפתאומיות את המלון. שנתיים מאוחר יותר, בינואר 1822, שב ביל למלון וושינגטון. שוב בילה את החורף במלון ונעלם באביב. לפני שעזב את המלון הפקיד בידי מוריס תיבת ברזל נעולה אשר הכילה לדבריו "מסמכים בעלי חשיבות וערך".

מוריס הניח את התיבה בצד ולא העניק לה תשומת לב מיוחדת, עד שקיבל מביל מכתב, שהיה מה-9 במאי 1822 ונשלח מסנט לואיס. במכתב הסביר ביל למוריס את תוכן התיבה:

"היא מכילה מסמכים שיש להם השפעה מכריעה על העושר שלי ושל רבים אחרים המעורבים בעסקים עימי, ובמקרה שאמות, ייתכן כי אובדנה יהיה ללא תקנה. לפיכך, אתה יכול להבין את הצורך לשמור עליה מכל משמר ולמנוע אסון כה גדול. והיה אם אף לא אחד מאיתנו יחזור בבקשה שמור בזהירות את התיבה למשך עשר שנים מתאריך מכתב זה, ואם אני, או אף לא אחד שקיבל את רשותי, לא ידרוש אותה באותו פרק זמן, פתח אותה אתה, וזאת על ידי הסרת המנעול. בתוכה תמצא, נוסף על מסמכים שמיועדים לך, מסמכים שיהיו סתומים ללא מפתח שיסייע לך. מפתח כזה השארתי בידי חבר במקום זה, חתום ומכותב אליך, והוא אינו אמור להימסר עד יוני 1832. באמצעותו תבין באופן מלא כל שתידרש לעשות".

מוריס המשיך לשמור על התיבה והמתין לביל שיאסוף אותה, אבל ביל מעולם לא חזר ללינצ'ברג. עשר שנים מאוחר יותר, מוריס היה רשאי לפתוח את התיבה על פי ההוראות שקיבל במכתב, אולם הוא כנראה לא רצה לפרוץ את המנעול. ביל ציין במכתבו כי ישלח למוריס פתק ביוני 1832 עם צופן לפענוח תוכן התיבה, אולם פתק כזה מעולם לא הגיע. ב-1845 החליט לבסוף מוריס לפרוץ את התיבה. בתוך התיבה היו שלושה דפים שעליהם סימנים מוצפנים ופתק שנועד למוריס. בפתק כתב ביל למוריס שבאפריל 1817 יצאו הוא (ביל) ועוד 29 אנשים למסע ציד במישורים המערביים. הם הגיעו לעיר סנטה פה וכשיצאו לצוד התמזל מזלם וגבר אחד מהחבורה מצא זהב. במשך שמונה-עשר חודשים כרו ביל ואנשיו בסיוע אנשי השבט המקומי זהב מהמכרה.

ב-1820 נסע ביל ללינצ'ברג ולקח איתו את כל הזהב שצברו הוא ואנשיו. הוא מצא מקום מתאים וקבר את הזהב באדמה. בהזדמנות זו הוא התאכסן במלון בפעם הראשונה. כשעזב בסוף החורף חזר לאנשיו שנשארו במכרה והמשיך לחצוב זהב. לאחר 18 חודשים שוב חזר ללינצ'ברג לקבור עוד זהב ושוב התאכסן במלון (ונתן למוריס את התיבה).

ביל האמין כי מוריס הוא אדם ישר ולכן בחר בו לשמור על התיבה עם שלושת הדפים המוצפנים, מה שכונה אחר כך 'צפני ביל'. כל דף מוצפן הכיל מערך של מספרים. הראשון תיאר את מיקום האוצר, השני תיאר את תכולת האוצר והשלישי הכיל רשימה של אנשים (קרובי משפחה של החוצבים) שאמורים היו לקבל חלק מהאוצר. מוריס עבד על פענוח הצפנים במשך עשרים שנה ללא הצלחה. ב-1862, בגיל 84, ידע מוריס שהוא עומד למות ועליו לשתף עוד מישהו בסוד. מוריס סיפר את הסיפור לחבר (שזהותו בלתי ידועה). החבר של מוריס הוא זה שכתב את החוברת ב-1885. כדי לשמור על זהותו האלמונית ביקש המחבר מחברו ג'יימס ב. וורד (Ward) לשמש כמוציא לאור של החוברת. המחבר ביקש להישאר אלמוני כדי לא לקבל את אלפי המכתבים שישאלו שאלות מכל רחבי המדינה.

הצופן הראשון
הצופן השני
הצופן השלישי

הצופן השני

בדומה לצופן הראשון והשלישי, הצופן השני מורכב מדף ובו מספרים, והמחבר הניח שכל מספר מייצג אות. אולם כמות המספרים עולה בהרבה על מספר האותיות באלפבית האנגלי, ולכן המחבר הבין שלפניו צופן העושה שימוש בכמה מספרים כדי לייצג אותה אות. במילים אחרות הצופן היה צופן ספר. לאחר שבדק מאות ספרים התברר למחבר שהמפתח לצופן השני הוא הכרזת העצמאות של ארצות הברית, ובאמצעות מספור המילים ניתן לפענח את הצופן השני.

לאחר עמל רב עלה בידי המחבר לפצח את הצופן השני וזה תוכן המכתב המפוענח:

"הפקדתי במחוז בדפורד, כארבעה מיילים מביופורד, בחפירה או בקבר, שש רגל מתחת לפני הקרקע, את הפריטים הבאים, השייכים במשותף לאנשים אשר שמותיהם מופיעים במספר 3 כדלקמן:

ההפקדה הראשונה הכילה אלף וארבע עשרה פאונד של זהב ושלושת אלפים שמונה מאות ושתים עשרה פאונד כסף, שהופקדו בנובמבר 1819. ההפקדה השנייה נעשתה בדצמבר 1821, והכילה אלף ותשע מאות ושבע פאונד זהב, ואלף ומאתיים ושמונים ושמונה פאונד כסף; כמו כן תכשיטים, שנרכשו בסנט לואיס בתמורה לכסף כדי לחסוך בהוצאות ההעברה, ואשר ערכם 13,000 $.

כל אלה ארוזים כהלכה בסירי ברזל עם מכסי ברזל. הקבר מדופן באבן, וכלי הקיבול נחים על סלע מוצק, ומכוסים באחרים. מסמך מספר 1 מתאר את המיקום המדויק של הקבר, כדי שלא יהיה קושי למצוא אותו".

יש כמה בעיות בטקסט המוצפן. לדוגמה הפענוח מכיל את המילים 'ארבעה מיילים' (four) המתבססות על המילה ה-95 בהכרזה שמתחילה באות u. אולם המילה ה-95 היא Inalienable . ייתכן כי זו תוצאה של הצפנה מרושלת מצד ביל, אולם ייתכן גם שלביל היה עותק של ההכרזה שבו המילה ה-95 היא unalienable, כפי שהיא מופיעה בכמה גרסאות מתחילת המאה ה-19. הפענוח המוצלח הצביע בבירור על ערך האוצר - לפחות 20 מיליון דולרים על פי מחירי מטילי הזהב כיום.

החיפוש אחר האוצר

מאות אנשים ניסו למצוא את האוצר של ביל, ומאות מנסים גם כיום, אך ללא הצלחה. האחים הארט השתמשו במקרה אחד בדינמיט כדי לחפור באתר כלשהו, אך לא גילו בו את המטמון. אף על פי שקלייטון הארט נכנע ב-1912, אחיו ג'ורג' המשיך לעבוד על הצפנים עד 1952. עקשן עוד יותר היה הירם הרברט שהתעניין לראשונה בסיפור ב-1923 והאובססיה שלו נמשכה עד שנות השבעים.

גם מנתחי צפנים מקצועיים ניסו למצוא את האוצר, כמו הרברט א. ירדלי שייסד את משרד הצפנים האמריקאי.

ב-1960 הוקמה התאחדות צופני אוצר ביל. כשהוקמה דרשה ההתאחדות שכל חבר שיגלה את האוצר יחלק אותו בין חברי ההתאחדות, אך ההתאחדות ביטלה את הדרישה משום שהרתיעה אנשים מלהצטרף להתאחדות.

תאוריה חלופית היא שהמחבר חיבל בכוונה בצפנים לפני שפרסמם כדי שלא יוכלו למצוא את האוצר בלי להיעזר בו קודם.

אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שזו מתיחה מתוחכמת וביל מעולם לא היה קיים. ייתכן שאדם כלשהו קיבל השראה מהספר "חיפושית הזהב" של אדגר אלן פו ורצה להפיק רווחים ממכירת החוברת. לדוגמה במכתב שנועד למוריס מופיעה המילה 'מרוצת בהלה' (stampede), אבל מילה נדירה זו לא נראתה בדפוס עד 1834. ייתכן כי המילה כן נמצאה בשימוש במערב הפרוע במועד מוקדם יותר. אחד הספקנים הבולטים הוא הקריפטוגרף לואיס קרו, הטוען כי מצא ראיות לכך שהמחבר של החוברת הוא זה שכתב את המכתבים של ביל. הוא עשה ניתוח טקסטואלי של המילים שמיוחסות לביל ושל המילים שמיוחסות למחבר ומצא קווי דמיון בולטים בסגנון הכתיבה. במילים אחרות, המחבר זייף את המכתבים והמציא את הסיפור.

ישנן גם עובדות שמאששות את הסיפור כמו האגדה של בני שבט השאיין משנת 1820 אשר מספרת על זהב וכסף שנלקחו מן המערב ונקברו בהרי המזרח.

האם ביל באמת היה קיים

בבדיקת מפקד האוכלוסין של 1790 זוהו אנשים רבים שנשאו את השם תומאס ביל, שנולדו בווירג'יניה ושהרקע שלהם תואם את הפרטים המעטים שידועים. כמו כן רשימת משרד הדואר בסנט לואיס מ-1820 מכילה גם היא את השם תומאס ביל. עובדה זו תואמת את טענת החוברת ולפיה ביל עבר בעיר ב-1820.

ראו גם

לקריאה נוספת

Viemester,peter. The beale treasure:new history of a mystery,1997. published by Hamiltons, Bedford, Virginia
Gillogly, James J.. "The Beale Cipher: A Dissenting Opinion", April 1980, Cryptologia, Volume 4, Number 2
Dunin, Elonka. The Mammoth Book of Secret Codes and Cryptograms, 2006.