חבית פוגז

חבית פוגז (באנגלית Flame Fougasse) היא סוג של מוקש שעם הפעלתו העיף דלק בוער ככדור אש לעבר המטרה. בפועל זו הייתה חבית מתכת סטנדרטית שמכילה 220 ליטר. שמשה כאמצעי חבלה לעצירת ופגיעה ברכבים שונים בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא הייתה אמצעי זול וזמין לפגיעה בשיירות. הרעיון התבסס על הנחה שרכב או שריון שנע בציר מסוים, יהיה חייב להאט או לעצור במקומות מסוימים ושם להציב את הנשק הזה.

הרעיון הומצא על ידי מחלקת ההגנה של חברת הדלק הבריטית "פטרוליום" כאמצעי הגנה בשנת 1940 כאשר שררה באי הבריטי חרדה, מפני פלישה גרמנית. חברת הדלק הבריטית ייצרה בשנת 1940 כאמצעי חירום כנגד פלישת שריון גרמני כ- 50.000 חביות שהוצבו ב-7000 אתרים שונים. מאוחר יותר הוספו כ- 2000 חביות במספר אתרים נוספים בסקוטלנד. למרות שהחביות לא הופעלו באנגליה. הן הופעלו על ידי הכוחות הבריטים מאוחר יותר ביוון.

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

להבת אש אדירה אופפת מכונית בעת ניסוי בריטי בחבית פוגז, אנגליה, 1940

ב- 1941 פיתחו הרוסים יורקי אש שפעלו על עיקרון דומה, אותו העתיקו והפעילו גם הגרמנים בחזית הרוסית ובחזית האיטלקית.

לאחר מלחמת העולם השנייה, נעשה שימוש בחביות פוגז בעימותים שונים כולל מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם.

קובץ:Fougasse Flame Thrower 001.jpg

מיכל יורק אש גרמני שהוצא מהקרקע, איטליה, 1944. הצינור האופקי הימני שימש להתזת להבות האש והשמאלי האנכי הקצר למילוי המיכל לשימוש חוזר

קובץ:Fougasse Flame Thrower 002.jpg.jpg

יורק אש גרמני מוסתר באדמה מוכן להפעלה, איטליה, 1944

יורק אש גרמני שנחשף בחלקו. ניתן לראות מלפנים את חוטי החשמל ששימשו להפעלת יורקי האש. איטליה, נובמבר 1944

רקע היסטורי לפיתוח

בעקבות הנסיגה מדנקירק ב-1940, נוצר באנגליה מחסור חמור באמצעי לחימה ובמיוחד במוקשים נגד טנקים. כמויות גדולות מאד של מוקשים ננטשו בצרפת. מצד שני היו באנגליה מאגרי דלק גדולים שנאגרו כדי לשלוח לחילות באירופה. מוריס האנקי ששימש כשר ללא תיק, היה הראשון שהגה את הרעיון לעשות שימוש במאגרי דלק אלה כנשק הגנתי. הוא הצטרף כחבר בוועדה המיניסטריאלית להגנה אזרחית באנגליה שם העלה לראשונה את הרעיון לעשות שימוש בדלק בוער למטרות הגנתיות. הוא העלה את הרעיון בפני ועדת הפיקוח על הדלק וכן בפני ראש המטה הצבאי הכללי. ב-5 ביוני הורה צ'רצ'יל להתחיל בניסיונות על מנת ליישם את הרעיון. מחלקת הדלק והלחימה (PWD) הוקמה בראשותו של סיר דונלד באנקס שתפקידה היה לנהל ולקדם את הפרויקט. תוך זמן קצר הצטרף אליה ויליאם הווארד ליואנס שהתפרסם מהמצאתו בתקופת מלחמת העולם הראשונה של מכשיר היורה פצצות של גז ודלק שהתפרסם בשם הפרוג'קטור של ליוואנס. (Livens Projector).

הפרוג'קטור של ליוואנס היה סוג של מרגמה פשוטה ופרימיטיבית שהייתה קבורה באדמה וירתה מטענים במשקל של 14 ק"ג שהכילו חומר נפץ, שמן או גז רעיל. הייחוד של נשק זה היא פשטותו וזמינותו שאפשרו להפתיע את האויב בהפעלת מאות כני שיגור כאלה בו זמנית.

הנסיונות השונים שנערכו הובילו לבסוף למיכל מתכת בעל תכולה של 180 ליטר, שנקבר כולו באדמה פרט לפתח העליון שלו. מתחת לצד הקבור הונח מטען חומר נפץ. הפעלת האמצעי, ייצרה סילון אש ברוחב של 3 מטר ואורך של 27 מטרים. אמצעי זה התבסס למעשה על הפוגז הישן מתקופת המאה ה-16.

ב- 20 ביוני 1940 הוצג נשק הפוגז בפני קלמנט אטלי ראש מפלגת הלייבור וכן בפני מייג'ור ג'נרל לארדט. בשלב ראשון התערובת הייתה של % 40 אחוז בנזין ו- % 60 נפט טבעי. בהמשך הוכנסו כמויות קטנות של זפת, גבס ודלק שנקרא: 5B. בדגמי הראשונים הותקנו כמויות קטנות של חומר נפץ בפתח החבית כדי להצית את התערובת ומטענים גדולים מאחוריהן כדי להעיף את תכולתן. תוספת חשובה הייתה ההמצאה להוסיף לתערובת שביבי מגנזיום שנותרו ממכונות לעיבוד שבבי שאפשרו את הצתת התערובת ללא הוספת מטען מיוחד להצתתה. הסגסוגת כללה % 90 מגנזיום ו- % 10 אלומיניום.

בסופו שך תהליך הפיתוח יצאו הבריטים עם 3 דגמים שונים: הפוגז הבטיחותי, הדמיגז והמדלג הקפצן.

בדגם הראשון הבטיחותי, הוצבה החבית במאוזן על הקרקע כאשר רק צד אחד הקדמי גלוי. שאר החבית כוסתה כולה באדמה. בצדה האחורי הונח במאונך צינור שקצהו התחתון הגיע למרכז המכסה האחורי של החבית וקצהו העליון היה מעל פני האדמה עם מכסה להגנה נגד מים. דרך צינור זה עברו חוטי חשמל שהתחברו למטען הדף שהוצב בחלקו התחתון של הצינור מאחורי החבית. מטען ההדף כלל אמונל שהופעל על ידי מרעום שהוצת באופן חשמלי על ידי בטריה של 120 וולט. היתרון של מערך זה שאפשר התקנת מטעני ההדף באופן מיידי עם הידיעה על בוא הסכנה וכך נמנע הצורך להשאיר את המטענים ולסכן ציבור אזרחי שעובר במקום. נסיונות שנערכו הוכיחו שהאש תגרום לכל רכב שיעבור במקום להפסקת פעולת המנוע תוך כ- 7 שניות עקב מחסור בחמצן.

דגם שני: "חבית הדמיגז" - זה היה דגם מופשט של הראשון בו הוצבה החבית בצורה אפקית כאשר מטען ההדף הונח מתחתה בצד הרחוק מהדרך. הפעלת המטען גרמה להצתת התערובת ולפיזורה על הדרך הסמוכה על שטח של כ- 30 מטר רבוע.

דגם שלישי: "קופצן מעל גדר חיה"- החבית מולאה בתערובת והוצבה במאונך. מתחת לחקה התחתון בצד הרחוק מהדרך הונח מטען שהביא להצתת והעפת החבית על תכולתה מעל לגדר חיה בגובה של 4.5 מטרים ולמרחק של כ- 10 מטרים.

הפעלה

שלוש שיטות הפעלה שנות התפתחו בתקופת מלחמת העולם השנייה. שיטה אחת בה מועפת החבית כולה תוך כדי הצתת תכולתה לעבר המטרה. שיטה שנייה בה מוצתת תכולת החבית ומועפת ככדור אש לעבר המטרה. בשיטה הראשונה הטווח קצר ואילו בשנייה הגיעו בניסיונות להעפת התכולה ככדור אש לטווח העולה על 100 מטרים. שיטה שלישית בה נותרת החבית קבורה באדמה ומוסתרת ורק הנוזל שבה מוזרק לעבר כוחות האויב. בשיטה זו נעשה שימוש רב פעמי בחביות המיוחדות.

• שיטה הראשונה: העפת כל החבית - החבית הוצבה סמוך לכביש או הדרך במאונך בזווית, כאשר צידה האחד מורם ונשען על בלוק עץ או אבן בגובה של כ- 20 - 30 ס"מ ומאחוריה הונח מטען הדף (אבק שרפה). מטען זה כוסה בשקי חול על מנת לכוון את ההדף שיופעל לכיוון אחד בלבד- לעבר המטרה. הפעלת מטען ההדף גרמה להדיפת החבית למרכז הדרך או הכביש תוך כדי הצתת הנוזל שבה ופגיעתו ברכב העובר בכביש והצתתו.
• שיטה השנייה: העפת תכולת החבית - החבית הוצבה במרחק מהכביש כאשר חלקה האחורי קבור בחול. שיטה זו נלמדה בקורס משקי חבלה בארץ עד שנת 1963.
• שיטה שלישית: התזת תכולת החבית - מערך קבוע של מיכלי מתכת נקברו והוסתרו באדמה כאשר רק צינורות ההתזה בלטו מעל לשטח. שניתנים למילוי ושימוש חוזר. הם פעלו למעשה כיורקי אש. נקרא באנגלית: Fougasse Flame Throwers.

השימוש הראשון של מערכות יורקי אש סטטיים אלה, היה במערכת ההגנה הרוסית סביב מוסקבה בשנת 1941. מכלי הדלק היו קבורים באדמה ומוסווים, כאשר פתחי יציאת הדלק הבוער היו אנכיים לכיוון האויב. הם הופעלו חשמלית באמצעות הפעלה מרחוק. גם הגרמנים בנו והציבו יורקי אש כאלה שהיו חיקוי לרוסיים.

במלחמת העולם השנייה

בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה שמרו את שמני המנוע המשומשים שהוצאו מכלי הרכב בחביות אותן העבירו בהמשך לדרגי העורף.
הבריטים לימדו את הסינים לנקוט באמצעים כאלה בתקופת העימות שלהם עם הצבא היפני.

הצבא האמריקאי השתמש בחומר הצמיגי הזה בתקופת מלחמת העולם השנייה למילוי גרביים אותן היו אמורים להשליך על רכב ושריון כדי לגרום להצתתם כאמצעי חירום.

בשנת 1941 הרוסים פיתחו והכניסו לשימוש כחלק ממערכת ההגנה על מוסקבה מפני הגרמנים, מערכת של יורקי אש. המערך כלל ייצור מיכלי מתכת חזקים ומיוחדים שבחלקם העליון הותקנו שני צינורות: אחד קצר למילוי הדלק ושני להתזתו על האויב. המיכלים היו עשויים מיציקת מתכת עבה שתעמוד בלחצים. תכולתם הייתה של כ- 35 ליטרים דלק. מידות המיכל: 53 ס"מ גובה ו- 30 ס"מ קוטר. המיכלים היו קבורים באדמה ורק צינורות פליטת הדלק הבוער היו מוסווים עליה. הם הותקנו מאחורי שדות מוקשים וגדרות תייל.

הגרמנים העתיקו את האמצעי הזה והשתמשו בהם בחזית האיטלקית בשנת 1944 כאשר שם הם הפעילו בצורה חשמלית 6–7 מיכלים ביחד. קצינים צרפתיים שנתקלו במהלך המלחמה באמצעי גרמני זה, העידו שרוחב הלהבה שייצר ריכוז מיכלים כזה היה כ 5 מטרים וגובהו כ- 1 מטר. הטווח של הלהבה מהמקור היה בין 5 מטרים ל-14 מטרים. אורך זמן פליטת הדלק והבעירה נמשך בין 1 ל-1.5 שניות. לכל מיכל הולכו 4 כבלי חשמל שהתרכזו בעמדת פיקוד אחת.

חסרונות המערכת: ניידות מוגבלת, הפעלה למשך זמן קצר מאד, חוסר יכולת לשנות בצורה מהירה את כיוון פתחי יריקת האש. עם כל המיגבלות האלה, ניתן לסווג אמצעי זה יחד עם מוקשים נגד אדם ומלכודות פתאים.

שימוש בישראל

במלחמת העצמאות

בארץ לימדו את השימוש באמצעי הזה בקורסי החבלה, היות שהיה זול זמין ופשוט יחסית להכנה, למרות שחלק מחבלני תש"ח לא האמינו בתוצאות השימוש באמצעי זה.

מבנה והפעלה

חבית המתכת מולאה בתערובת של 70 אחוז סולר, 20 אחוז נפט, סמרטוטים ו־2 כפות של קליפוניום. הוספת הקליפוניום לתערובת גרמה ליצירת תערובת צמיגית ודביקה. הצתת התערובת גרמה לדלקה הדומה לזו הנגרמת מהצתת פצצת נפאלם. לא ידוע על שימוש באמצעי זה בתש"ח פרט למחסום כפר ורבורג. גם שם לא נעשה בפוגזים שימוש היות שאף שיירה מצרית עם תוכניות התקפיות, לא הגיעה ולא איימה על אנשי המחסום.

צה"ל שלאחר מלחמת העצמאות

הנושא נלמד בקורסי מש"קי בלה בצה"ל עד שנת 1963 . חניכי הקורסים תרגלו את הרכבת החביות לאור היום ואת הפעלתן בלילה.

מבנה החביות הצה"ליות משנות השישים

החבית מושקעת בקרקע באלכסון. מאחוריה ובצמוד הונח מטען ט.נ.ט. מפתיתים מעורב^{[דרושה הבהרה]} בחול כדי שהתוצאה תהייה מטען הדף ולא רסק. על מכסה החבית בחלקו הפונה אל המטרה הוצמדו מטענים קטנים של חומר נפץ בני 30 גרם מסוג טן. במרחק מטרים מספר לפני החבית הוצבו מוקשי תאורה בזווית. הפעלת המערך התבצעה בעזרת מערכת חשמלית כאשר בשלב ראשון הוצתו מוקשי התאורה, כעבור מספר שניות הופעלו מטעני הטן כדי לקרוע את מכסה החבית ולאפשר לתכולתה להיזרק ורק אז כעבור כמה חלקיקי שנייה הופעל החנ"מ שמאחורי החבית. התוצאה: זריקת הנוזל החוצה שברגע שעבר מעל למוקשי התאורה הוצת על ידם ועף באוויר ככדור אש ענק לעבר המטרה.

פח הצתה (פוגז)

בשנות ה-50 של המאה ה-20 פותח ביחידות החי"ר של צה"ל מתקן חבלה מאולתר שקיבל את השם התקני "פח הצתה" ואת הכינוי פוגז. המתקן שפותח על ידי קצין החבלה של גדוד הצנחנים 890, שמעון טל, כלל ג'ריקן מתכת מלא בבנזין (לתוכו הוכנסו גם חתיכות קרפ או ספוג), עטוף בפתיל רועם. הג'ריקן חובר למנשא חי"ר ונישא על ידי כוחות רגליים שיעדם היה ביצוע מארב או חסימה. הוא הוצב לצד הדרך כשהוא מושען על סלע או דופן קרקע לצד הדרך כדי להגביר את השפעת ההדף. הוא הופעל, בדרך כלל, על ידי תיל ממעיד. מטרת הפעלת הפוגז הייתה עצירת רכב אויב ויצירת הלם ובלבול באויב.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חבית פוגז בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0