השירה המסורתית של ביתא ישראל
השירה המסורתית של ביתא ישראל היא שירה דתית מסורתית בת מאות שנים, שפותחה בקרב קהילת ביתא ישראל, בחבש, והועברה מדור לדור. הרפרטואר של השירה כולל בעיקר תפילות, המהוות את היצירות המוזיקליות הייחודיות ביותר לקהילה, בהיותן חפות כמעט לחלוטין מהשפעת מסורות דתיות מטריטוריות סמוכות. ככלל, מסורת קהילת ביתא ישראל מתייחדת מיתר מסורות היהודות, זו מסורתה של "העדה היהודית היחידה ששמרה על יהדותה במנותק מעם ישראל. אלפיים שנה שהעדה הזו לא יודעת מהם יהודים אחרים, אבל שומרת על יהדותה במנותק."[1] כחלק מכך, השירה מבוצעת עם מלודיה וחלק מן התפילות מלוות בנגינה על כלי הקשה וריקוד, מסורות שבטלו ביתר קהילות ישראל אחר חורבן בית המקדש.[2][3]
מסורת השירה של הקהילה כמעט ונעלמה אחר עליית מרבית בני הקהילה לישראל ועם היטמעותם בתרבות המקומית.[4]
סקירה
השירה של ביתא ישראל משלבת ציטוטים ופראפרזות על שורות מן הכתבים הקדושים לקהילה. חלק מן הרפרטואר של השירה הועלה על הכתב, אך מספר רב של תפילות מועבר מדור לדור בעל פה. כלל התפילות מבוצעות עם מלודיה, רובן בסגנון ביצוע גמיש, במקצב משתנה ופיוטי.
ישנם אי אילו הבדלים במסורות של אזורי היישוב המרוחקים באתיופיה, מודוסים אזוריים, אך הבדלים אלו הם משניים בהתייחס לאלפי השנים שבהן הקהילה התרכזה באזור יחיד וחיה מסורת אחת.[5]
השירה מבוצעת כחלק מטקסי פולחן הכוללים תפילות, ברכות ודרשות, כאשר התפילות מהוות את החלק העיקרי. את הברכות והדרשות נושאים בדיבור ואילו את התפילות תמיד שרים. הטקסים מבוצעים כמעט רק על ידי הכהנת, בעוד יתר הקהל מאזין ומגיב רק באמירת 'אמן', 'מאהרה' (רחמים) או קריאת 'הללויה'.[6]
שירת התפילות משתנה מביצוע לביצוע אך האלתורים משתייכים כולם לאותה מסורת. אחידות זו עומדת על חזרה מבנית ותוכנית, הן במלל והן בלחן. למעשה במסורת השירה הקדושה של ביתא ישראל אין יצירות סגורות ומקובעות, אך תמיד חלקים ניכרים מטקסט ספציפי, או מוזיקה ספציפית, מופיעים בביצועים השונים של היצירה. גם הקשר בין מוזיקה וטקסט אינו קבוע - כל טקסט עשוי להופיע עם מלודיות שונות, ממש כפי שכל מלודיה עשויה להופיע עם טקסטים שונים. גמישות זו חלה גם לגבי השימוש בכלים מוזיקליים.[6]
את הטקסט הליטורגי מכנים הכהנים (הקסים) קַלוץ', ואת המוזיקה הליטורגית זֶמֵה. המילה 'זמה' משמשת רק במסגרת ההתייחסות לשירת קודש. זמה משמשת לציון כל מלודיה ליטורגית, רצ'יטטיבית או קצבית. עם זאת, למרות ההפרדה המושגית בין טקסט ומוזיקה, ולמרות הגמישות בחיבור בין טקסט ומוזיקה, מבחינת הקסים שני האלמנטים הם בלתי-נפרדים, הוויה אחת, שתמיד תופיע בליווי שני האלמנטים.[7]
לימוד השירה נעשה במסגרת ההכשרה של הכהנים לתפקידם. עד שנות ה-70 הכשרה זו נעשתה על ידי נזירים וארכה בין 7 ל-10 שנים. תהליך הלמידה של השירה כלל בחינה והאזנה, לרוב של הטקסט והמוזיקה יחדיו. הנזיר שמילא את התפקיד החשוב ביותר בפיתוח השירה של הקהילה הוא אבא צברה שחי במאה החמש-עשרה וקבע את נוסח התפילות של ביתא ישראל. אבא צברה הלחין כמה מתפילות העדה וכתב כמה ספרים ליטורגיים.
קלוץ'
הטקסטים של השירה שאולים משני מקורות: ה'דווית', ספר תהילים, וה'אורית', ספר המכיל את התנ"ך וכמה ספרים חיצוניים. הטקסטים עשויים להכיל ציטוטים ו/או פראפרזות. מרבית הטקסטים מבוצעים בשפת געז וחלק בשפת אגאו, שפות המובנות היום בעיקר רק לקסים.[8] הטקסט מהווה את תמצית התפילה ומוליך את המוזיקה.
זמה
מרבית המוזיקה המשמשת לשירה היא הברתית - לכל הברה בטקסט תו מוזיקלי - ונוצרת מן הארטיקולציה של הטקסט. במספר רב של התפילות המוזיקה בנויה גם על מעברים בין מקטעים המבוצעים על ידי כהן אחד או שניים לשירה של מקטעים על ידי קבוצה של כהנים המשמשים כמקהלה.[6] ישנם שלושה סוגים בסיסיים של מעברים:
- אנטיפונאליים - המקהלה חוזרת על היחידה המוזיקלית-טקסטואלית שבוצעה על ידי הסולן.
- משלימים - המקהלה משלימה את היחידה המוזיקלית-טקסטואלית של הסולן או סוגרת את זו בנוסחה מקוצרת המשלימה את המשפט המוזיקלי.
- המיולים - שירת הסולן והמקהלה חופפת ויוצרת המיולה.
כלים
השימוש בכלי נגינה לליווי השירה הוא ייחודי לקהילת ביתא ישראל במסורת הליטורגית היהודית. לטענת הכהנים השימוש בכלי נגינה נעשה בהשראת ספר תהילים.[6] בין כלי הנגינה ניתן למצוא רק כלי הקשה, ומנגנים בהם רק בחגים ומועדים, ימות צום, חתונות ולוויות. השימוש בכלים נאסר בשבתות וביום כיפור.
כלי הנגינה המשמשים את ביתא ישראל הם:
- נֶגַרית - תוף דמוי חבית, העשוי חרס ועור פרה. השם 'נגרית' נגזר מן הפועל 'נגרה' שמשמעותו 'לדבר'. תפקיד הנגרית, לפי הכהנים, הוא לפתוח את הלב ולפרש את הטקסט.[6]
- קַצְ'ל - גונג דמוי דיסק בגדלים שונים, עליו מכים במקל מתכת קטן המעוקל בקצהו. הקצ'ל נקרא גם מטק. משמעות המילה קצ'ל היא 'להתאים', והיא מרמזת על תפקידו הריתמי.[9]
- סנסל - סוג של סיסטרום מתכתי הבנוי מידית ומסגרת המחוברת אליו, ומיתרי מתכת. הנגינה בסנסל ובקצ'ל נעשית בו זמנית.
- קֶבֶרו - תוף דומה לנגרית אך קטן יותר. מנגנים בקברו בחתונות ובאירועים שמחים אחרים. כמו כן, הוא עשוי לשמש בתפילות במקרים בהם חסר נגרית.
בנוסף לכלים אלו משתמשים הכהנים גם במטות התפילה שלהם וברקיעת רגליים.
הנגינה בכלים נחשבת לכבוד. את התפילה מלווה בנגינה מספר קטן של כהנים, בדרך כלל לא יותר משניים. גם בחגים, רק תפילות מסוימות מלוות בנגינה על כלים. עם זאת, לכלים אין תפקיד קבוע וניתן לבצע את כל התפילות בלעדיהם. הנגינה על כלי עשויה להשתנות מתפילה לתפילה כמו המוזיקה והטקסט. קהילת ביתא ישראל משתמשת בדרך כלל רק בנגרית.
כלי הנגינה מדגישים את המימד הריתמי של התפילות. במרבית התפילות כלי ההקשה יוצרים דפוס קצבי גמיש המבנה את המוזיקה. ביתר התפילות אין להם תפקיד מבני, ואף לא דפוס חזרה, והם משמשים רק לעיטור.
כיום
התרבות של ביתא ישראל במקורה היא תרבות בעל פה, שהקלטות וכתיבת תווים הן זרות לה. עובדה זו העמידה אותה בסכנת הכחדה עם התרחקות הדור הצעיר מן המסורת ואימוץ התרבות הישראלית. משה בר-יודא, חוקר הקהילה ושליח הסוכנות בעבר, בהתייחסו לחשיבות עבודת התיעוד, טוען כי "בקהילה האתיופית יש תהליך של שכחה של השירה והתרבות.... ועם כל קייס זקן שמת, חלק מהתרבות מת".[10]
למרות זאת, בשנים האחרונות ישנה תחייה מסוימת של תרבות הקהילה ושל השירה שלה. "בשנים האחרונות הקייסים חזרו קצת אל התפילות המקוריות, והוציאו אותן מבית התפילה," מציין בר-יודא, "לאט-לאט מתחילות התפילות והיצירה האתיופית לעלות על הבמות במדינת ישראל, עם קצת הבדלים וקצת עיבודי ג'אז - מה שמסייע לשימורן."[10]
בר-יודא מתייחס להיפתחות של ישראלים לתרבויות השונות של עדות ישראל כהכרח קיומי. לתפיסתו הפצע של השואה אינו מסתכם רק בסבלן של קורבנות השואה ומשפחותיהן, אלא מהווה גם פצע תרבותי עמוק שהאימוץ של תרבויות עדות ישראל השונות הוא המרפא לו, או בלשונו, 'עירוי דם תרבותי'.[11]
ראו גם
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: תפילות ביתא ישראל |
|
עיינו גם בפורטל
פורטל ביתא ישראל הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות ביתא ישראל. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בביתא ישראל על כל רובדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות, דת ועוד. |
- מוזיקה אתיופית
- פיוט
- היימנות
- ראיון גולמי עם משה בר-יודא, חוקר תרבות ביתא ישראל, העוסק במאבקו לתעד ולחשוף את תרבות ביתא ישראל בישראל ובעולם,
לקריאה נוספת
שמחה ארום, פרנק אלווארז-פרייר, שושנה בן-דור ואוליביה טורני, הליטורגיה של ביתא ישראל: נעימות התפילה של יהודי אתיופיה - מבחר ופרשנויות (חוברת נלווית לתקליטור), ירושלים 2019
קישורים חיצוניים
מזמור הכהנת לראש השנה, סרטון באתר יוטיוב- קבוצת קייסים שרה תפילה לסיום צום יום הכיפורים בשפת געז, מקליט שמחה ארום, ירושלים, 1986.
- שומר מסורת, כתבה הכוללת וידאו של קסים בעת שירת ונגינת קודש, אתר ynet
- תפילה שחורה: שירת הקסים, ריאיון עם הרב משה בר-יודא לקראת צאת אלבום המאגד שירת קסים, 2011, אתר ynet.
- הליטורגיה של ביתא ישראל: נעימות התפילה של יהודי אתיופיה (תקליטור בהוצאת המרכז לחקר המוזיקה היהודית) באתר iTunes.
הערות שוליים
- ^ הרב הרצוג, מצוטט על ידי הרב משה בר-יודא, חוקר תרבות הקהילה, שיצא לאתיופיה בעידודו של הרצוג. מתוך, "שומר מסורת", כתבת טקסט ווידאו אתר ynet
- ^ ראו, מוזיקה יהודית
- ^ במנהג זה רואים חוקרי תרבות אתיופיה סימוכין לגריסתה המסורתית של העדה כי מוצאה בקבוצת יהודים שגלו אחר חורבן בית ראשון למצרים ומשם לחבש. ראו, 'מורשת יהדות אתיופיה - קהילת ביתא ישראל באתיופיה ובישראל', משרד החינוך התרבות והספורט 2002, עמ' 8
- ^ Ron Atar, The Function of Musical Instruments in the Liturgy of the Ethiopians Jews, in Jews of Ethipia, The Birth of an Elite, Routledge, 2005, pg. 155
- ^ הראיון הגולמי עם הרב בר-יודא, ויקיפדיה
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 Ron Atar, The Function of Musical Instruments in the Liturgy of the Ethiopians Jews, in Jews of Ethipia, The Birth of an Elite, Routledge, 2005
- ^ האנתרופולוג רון עטר מספר כי כל פעם שביקש מכהן לשיר רק את המלודיה, או לומר רק את הטקסט של תפילה, הוא לא היה מסוגל לעשות זאת. רון עטר, 2005.
- ^ קישור לשלוש תפילות, תרגום לעברית לצד תעתיק געז בעברית, בוויקיפדיה
- ^ בקרב הקהילה האתיופית הלא-יהודית משמש השם 'קצ'ל' לכינוי פעמון קטן המשמש בין היתר את הכנסייה האתיופית האורתודוקסית.
- ^ 10.0 10.1 שומר מסורת, כתבת טקסט ווידאו[1], אתר ynet
- ^ ראו, הראיון הגולמי עם הרב בר-יודא בוויקיפדיה
27871283שירת הקודש של ביתא ישראל