זבל

שימור זבל המשק בערמה מהודקת; חומו של הזבל עולה משמעותית עקב תהליכי פירוק

הזבל, הנקרא גם דשן אורגני הוא חומר אורגני המשמש בחקלאות לטיוב הקרקע, להעשרתה בחומרי מזון, ובהעלאת כמות ואיכות היבול. משתמשים בעיקר בשלושה סוגי זבל אורגני:

• זבל משק - פרש של בעלי חיים שונים.
• זבל ירוק - צמחים המשמשים להוספת חומרי מזון בקרקע.
• דשונת - זבל מורכב מחומרים אורגניים ואנאורגניים.

רקע

בטבע, על פיסת קרקע נתונה, גדלים מגוון צמחים. כמות וסוגי הצמחים על שטח נתון מתאימים לעושר וסוג הקרקע. הצמחים שבטבע מקבלים מינרלים מהקרקע ומוסיפים עלים וחלקי צמח נבולים לשם הוספת רקבובית לקרקע. בנוסף, בעלי חיים הנזונים מהצמחים מוסיפים את הפרשותיהם המעשירות את הקרקע.

בחקלאות המודרנית, גידולים רבים נקצרים במלואם ואינם מטייבים את הקרקע ולכן נדרשת התערבות חיצונית. התערבות זו יכול להיות על ידי הוספת דשן (חומר כימי) או זבל (חומר אורגני).

זבל המשק

זבל המשק הוא צואה או שתן של בעלי חיים המגודלים במשק. הרכבו של הזבל תלוי בסוג בעל החיים, בהרכב המזון שהוא מקבל, בחומר הריפוד עליו עומדות הבהמות בדיר, ברפת או בלול והמתערב עם הזבל ובצורת שימורו של הזבל.

סוגי הזבל הנפוצים בשימוש חקלאי הם זבל של בקר, של צאן ולשלשת של תרנגולים. חומרי המזון העיקריים הקימים בזבל המשק הם חנקן בתרכובות שונות, זרחן (P₂O₅), אשלגן מחומצן (K₂O) ופחמימות שונות.

תכולתם של חומרים אלו בזבל:

• חנקן: בין 1.35% בשתן הכבש, לבין 1% בשל פרה.
• זרחן: בין 0.8% בלשלשת התרנגולת לבין 0.2% בפרש הפרה.
• אשלגן: בין 2.1% בשתן הכבש, לבין 0.4% בפרש הפרה.
• שיעור הפחמימות מגיע ל-80%, כשחלקו הגדול הם המיצלולוזה, תאית וליגנין, ומיעוטו פחמימות מסיסות.

שימור זבל המשק

בזמן שימורו של הזבל חלים בו תהליכים שונים, המורידים את ערכו של הזבל. את התהליכים הללו אפשר לחלק לשלושה כיוונים עיקריים:

• הפסדי חומרים אורגניים על ידי מי גשמים היורדים על ערמת הזבל.
• הפסדים של שתן שנשפך או נספג באדמה.
• שינויים כימיים וביוכימיים המפרקים את חומרי המזון שבזבל, העיקריים שבהם הם:
  • פירוק השתנן - השתן עשיר בחנקן, שרובו בצורת שתנן (CO(NH₂)₂). חיידקים הנמצאים בסביבתו של השתנן יכולים להפוך אותו לאמוניה, תהליך המוריד רבות מערכו של השתנן כזבל. שמירתו של השתן בסביבה רוויה בפחמן דו-חמצני מעכבת את התפתחותן של בקטריות אלו, ושומרת על ערכו של השתן.
  • פירוק הפחמימות - עם ייבוש ערימת הזבל עולה הטמפרטורה שלו עקב הפירוק האירובי של הזבל, והטמפרטורה הגבוהה מאיצה עוד יותר את תהליכי הפירוק. אולם שמירתה של ערימת הזבל כשהיא רטובה, נותנת אפשרות לתסיסה אנאירובית בלבד, שביחד עם הטמפרטורה הנמוכה המצויה בתהליכים אלו מונעת כמעט לחלוטין את פירוק הפחמימות.
  • פירוק של חלבונים - גם קשרי הפחמנים המצויים בחלבונים עשויים להתפרק בתנאים אירוביים; החלבון מתפרק לחומצות אמינו, והן לאמוניה. האמוניה עשויה להתפרק על ידי אורגניזמים שונים, פירוק היכול להימנע על ידי שמירת הזבל בתנאים אנאירוביים.
  • הפיכת הזבל להומוס - משנה את הייחס בין החנקן לפחמן, דבר שיש למנוע.

יש שלוש שיטות עיקריות לשימור הזבל על מנת למזער ככל האפשר הפסדים אלו.

שימור ברפת - שימור הזבל ברפת מקורה, בריפוד עמוק. הזבל נספג בריפוד, מתהדק ברגלי הבהמות וכך נמנעת התפרקותו והרקבותו. שיטה זו חוסכת בהובלת הזבל לערמה, ובפחת הנגרם מהובלה זו, אך מצריך שימוש בריפוד רב יותר.

שימור בערמה מהודקת - הערמת הזבל בערמה, במקום בו הקרקעית לא מחלחלת אך ישנה אפשרות לניקוז עודפי המים. ערמות אלו יש לכסות בשכבת עפר כדי למנוע סחיפה על ידי מי גשמים, ולהדקן היטב כדי למנוע התחממות של הזבל.

שימור בערמה תחוחה - בשיטה זו משאירים את הזבל בערמה תחוחה מספר ימים עד שחומה עולה מאוד, ומיד אחר כך מהדקים אותה ומקררים אותה. תהליך זה גורם לחיידקים למות, ונשארים רק חיידקים תרמופיליים (אוהבי חום). לאחר ההתקררות מתים גם חיידקים אלו, והערמה נשארת נקייה יחסית מחיידקים.

יישום זבל המשק

גם בהיות הזבל בשדה, עלולים לחול בו שינויי הרכב משמעותיים. לכן גם בפיזורו, יש להקפיד על תנאים מתאימים. יש לפזר את הזבל סמוך לזריעה, ולכסותו באדמה סמוך ככל האפשר לפיזור. עומק ההטמנה, תלוי במספר גורמים; לפירוקו של הזבל בקרקע נדרשים חמצן ולחות. לכן, תלוי עומק ההטמנה באדמה, בדרך כלל באדמה כבדה רצוי להטמין רדוד יותר.

מנות הזבל, תלויות בחוק הקובע לגבי כל שימוש חקלאי בחומר כלשהו: השפעתו היחסית של החומר, יורדת עם עליית המנה. מסיבה זו, אין לזבל את הקרקע עד לגבול העליון של היעילות, שכן זו הופכת ללא כלכלית.

זבל ירוק

הזבל הירוק הוא כל עשב שלא נקצר ולא רעו עליו, המוצנע בקרקע לשם טיובה. לזבל הירוק, משתמשים בדרך כלל בקטניות. השימוש בזבל הירוק הוא בכמה אופנים: יש אפשרות לזורעו כגידול יחיד, ובשנה הבאה לגדל גידול אחר על הכרב שלו. אפשרות אחרת, היא לזורעו עם הגידול, כשבחורף הוא עוזר להגנה על הקרקע מפני הגשם, ובאביב הוא מוצנע. אפשרות נוספת, נפוצה אף היא, היא גידול הזבל הירוק לאחר הקציר, ומיד אחריו זריעת הגידול של השנה הבאה. זמני ותנאי גידול הזבל הירוק, קשורים קשר הדוק בתנאיו של מחזור הזרעים.

את התועלות העיקריות של הזבל הירוק, אפשר לחלק לשישה סוגים:

• ניצול חומרי המזון שבשכבות העמוקות בקרקע - בעיקר על ידי קיטניות ששורשיהן מעמיקים לחדור לקרקע.
• ניצול חומרי מזון שהמסתם קשה במיוחד - סוגים מסוימים של קטניות מסוגלים לפרק גם חומרים אלו.
• הוספת חומרים אורגניים המתפתחים בצמחים לקרקע.
• סיוע בספיגת חנקן מהאוויר על ידי תהליך הפוטוסינתזה.
• שיפור תכונותיה של המיקרופלורה בקרקע.
• חיזוק הקרקע והפחתת השטיפה של חומרי מזון על ידי הגשם.

קומפוסט

ערך מורחב – דשונת

הקומפוסט, או דשונת, הוא זבל המורכב מחומרים אורגניים וא-אורגניים. משתמשים לייצור הקומפוסט בפסולת ביתית, בפירות רקובים, בנסורת, בקש, ובחומרים צמחיים אחרים. הדבר שיש להקפיד עליו בקומפוסט, הוא יחס נכון של חנקן ופחמן, ולכן כאשר מייצרים קומפוסט מקש, יש להוסיף לו חנקן בצורת שתנן, ציאניאמיד או מי זבל משק.

הקומפוסט הוא זבל חסכוני, מועיל לאיכות הסביבה בכך שהוא מאפשר מיחזור של פסולת, מעשיר את הקרקע היטב, כמעט כמו זבל משק, ומשפר את המרקם הפיזי שלה - דבר המועיל לצמחים ומשפר את ניקוז המים והאיוורור.

היסטוריה

תחילת השימוש בזבל אורגני, הוא בזמן בו הפסיק האדם ללקט מזון, ועבר לעבודה חקלאית במקומות קבועים. כאשר האדם התחיל לביית את בעלי החיים, הוא הוביל אותם בין השדות כדי שישאירו בהם את הגללים. פעולה זו השפיעה עמוקות על העולם העתיק, עד שאפילו בשפה העברית, שם Pasture (מרעה) נקרא על שם הרעי (גללים) שהשאירו בעלי החיים. כבר במחזה ליזיסטרטה, אותו כתב אריסטופאנס בשנת 411 לפנה"ס, מכריז חייל ספרטני על רצונו לשוב לביתו, לעבוד את אדמתו ולזבל את שדותיו. גם קאטו הזקן (234 לפנה"ס - 149 לפנה"ס), מזכיר את הזיבול בספרו "על החקלאות". בספרו של קולומלה (4–70), וכן גם בספרות המשנה והתלמוד, כבר מופיעים תאורים של סוגי זבל שונים, שימושיהם, ודרכי יישומם.

הזבל הירוק, התפתח בעיקר בסין, בה לא היה נפוץ נפוץ גידול בקר; שם הוא מוכר עוד מלפני כ-3,000 שנה. גם באירופה היה מוכר השימוש בזבל הירוק. פרטי השימוש בו מוזכרים כבר בספריהם של קאטו, קולומלה, מרקוס טרנטיוס וארו, פליניוס הזקן ותאופרסטוס, אך נראה שלא היה נפוץ במיחד. בעת החדשה, חזר השימוש בזבל הירוק לגרמניה, על ידי החקלאי שולץ לופיץ בשנת 1881.

ראו גם

• דשן
• רקבובית
• גואנו

לקריאה נוספת

• תורת השדה, שמואל הורביץ, כרך שני.

קישורים חיצוניים

• תוצרי לוואי חקלאיים כמשאב לאנרגיה – היתכנות ומדיניות, כתב העת אקולוגיה וסביבה, אוקטובר 2015

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24563612זבל