זבאלד דה ורט
זבאלד דה ורט (בהולנדית: Sebalt de Weert 2 במאי 1567 - 30 במאי או 30 ביוני 1603) היה רב חובל וסגן אדמירל הולנדי בחברת הודו המזרחית ההולנדית (הידועה בהולנדית כ"Vereenigde Oost-Indische Compagnie", VOC). הוא זכור בעיקר כמי שמיפה בדייקנות את איי פוקלנד בשנת 1600.
ילדות ונעורים
זבאלד דה ורט נולד באנטוורפן, השישי ב-17 ילדיהם של יוהנס (יאן או האנס) זוורטס דה ורט (יליד 1538) וקלרה (קלארטיה) וונדרר (1595-1541). זמן קצר לאחר הולדתו עזבה המשפחה את אנטוורפן והתיישבה בקלן, כדי להימלט, כדברי האנס, "מן העריצות והרדיפה". בשנת 1575/6 עברה המשפחה לאמסטרדם, בין 1579 ל-1584 תגוררו שוב באנטוורפן, וב-1586 חיו במידלבורג. זבאלד החל לעבוד כנווט באונייה של החברה ההולנדית לאיי הודו המזרחית ובמשך השנים טיפס במעלה הדרגות עד לסגן אדמירל בחברה. הוא חתם בשם "זבאלט", אבל שמו הרשמי בצורתו הלטינית היה "זבאלדוס", ובמקרים רבים מופיע שמו באנגלית ובצרפתית כ"Sebalde" דה ורט, ובספרדית ופורטוגזית "Sebaldo" דה ורט.
משלחת לאיי הודו המזרחית דרך מצר מגלן
חציית האוקיינוס האטלנטי
בסביבות 1598, יצאו כמה משלחות מחקר וגילוי מרוטרדם בדרכן מזרחה, בנתיבים רבים ושונים. ב-27 ביוני 1598 יצאה משלחת של חמש ספינות ועליהן 494 אנשים, בפיקודו של יאק מאהו ובמימון פיטר ואן דן האגן ויוהאן ואן דר פקן, שני סוחרים הולנדים עשירים. את הציוד למשלחת סיפקה חברת מגלהאנזה. המשלחת יצאה מגרי שבהולנד, בכיוון איי מולוקה באיי הודו המזרחית ההולנדית. הספינות הפליגו לדרום-מערב בכיוון מצרי מגלן בדרום אמריקה, במטרה לשוט דרך המצר ואז לפנות לצפון-מערב לעבר אסיה.
האוניות עם רבי החובלים (הראשוניים) שלהן היו: "הופ" ("תקווה") קפטן יאק מאהו, ראש המשלחת, "ליפְדֶה" ("אהבה"), קפטן סימון דה קורדה, משנה למפקד, "גֶלוֹף" ("האמן"), קפטיין גֶריט ואן בּוֹינינְגֶן, "טְרוֹבֶה" ("אמונה"), קפטן יוּריאַן ואן בּקהוט, ואחרונה "בְּלידֶה בּודְסכָאפּ" ("בשורה טובה"), קפטן זבאלד דה ורט. "הבשורה הטובה" הייתה מוכרת יותר בשם "פְליגֶנְד הארט" ("לב מעופף") עד למסע מסוים זה.
אחרי שיצאו ממימי אירופה שהו הספינות מ-2 באפריל עד 29 בספטמבר באיי כף ורדה, מול חופי אפריקה. רבים מאנשי צוותה של ה"תקווה" חלו שם בקדחת, ואחדים מהם מתו, בהם האדמירל יאק מאהו. הוא מת ב-23 בספטמבר 1598 והותיר את המשלחת ללא מפקד. סימון דה קורדה תפס את מקום מאהו כמפקד, עם גריט ואן בוינינגן כסגן-אדמירל. בתפקידו זה הועבר ואן בוינינגן לאוניית הדגל, ועקב כך עבר זבאלד דה ורט לתפוס את מקומו של ואן בוינינגן כמפקד ה"גלוף", מחלת הצפדינה שפרצה בין האנשים, עשו הספינות מעקף קצר מ-16 בדצמבר 1598 עד 2 בינואר 1599 כדי להצטייד במצרכי מזון באנוביון, אי סחר אפריקאי דרומית לאי סאו טומה. השייטת חצתה לבסוף את האוקיינוס האטלנטי בינואר 1599 והגיעה אל מצרי מגלן ב-7 באפריל 1599. למגינת לבם גילו, שרוחות עזות מונעות מהם את המעבר במצרים, מצב שנמשך עוד ארבעה חודשים. השייטת חרפה במפרץ פורטסן עד 23 באוגוסט ועד 28 בו במפרץ רידרז. במהלך הזמן הזה מתו עוד כ-120 מאנשי הצוות בגלל תנאי מזג האוויר הקשים והעוינות מצד ילידי פטגוניה, אם כי בשלב זה עוד הייתה לספינות צידה מספקת.
זמנים קשים במצרים מפילי אימה
ב-3 בספטמברא 1599, הגיעה המשלחת לבסוף לאוקיינוס השקט. עוד צרות פקדו את הספינות כאשר סופות גשם עזות נסחפו שלוש מן הספינות ואבדו, בעוד ה"גלוף" וה"טרובה" שמרו על קשר עין ביניהן במהלך הסופה וסופן שנהדפו חזרה אל תוך מצרי מגלן. כאשר איבדה ה"גלוף" בסופו של דבר את הקשר גם עם ה"טרובה", מצא עצמו רב החובל דה ורט אל מול צוות ממרה, שאיים לאלצו לשוב להולנד. ה"טרובה" מצאה לבסוף מחסה מן הסופה באי הצ'יליאני צ'ונוס, שם נקטלו אחדים מאנשי הצוות, לרבות מפקדם החדש, סימון דה קורדה, בידי ילידים. אלה ששרדו לא שבו מעולם לאירופה.
גם "הופ" ו"ליפדה" פגשו ילידים עוינים, שככל הנראה טעו לראות בהם ספרדים. הילידים הרגו את רבי החובלים של שתי האוניות ומספר גדול מאנשי הצוות. אחרי שהספינות חזרו ונפגשו, החליטו הימאים לפנות בכיוון יפן במקום אל איי מולוקה. ה"הופ" אבדה אחר כך בסערה עזה, אך ה"ליפדה", בפיקודו של רב חובל חדש, יאקוב קווקרנק, עם צוות מצומצם, הצליחה להגיע בסופו של דבר אל אוסוקי במחוז בונגו על האי קיושו ב-19 באפריל 1600. האנשים היו מותשים כל כך מתלאות המסע, שרק ששה מן ה-24 ששרדו היו מסוגלים להלך על רגליהם.
ה"גלוף" חוזרת להולנד
שלא כעמיתיו על ה"ליפדה", אונייתו של זבאלד דה ורט לא הגיע כלל לאסיה. הוא פגש את יורד הים ההולנדי אוליבייה ואן נורט, שיתפרסם לאחר זמן על אונייתו "מאוריציוס" כהולנדי הראשון, ורב החובל הרביעי בעולם כולו, שהקיף את העולם. עוד תרמה לפרסומו של ואן נורט באותו מסע העובדה, שהטביע את ספינת המלחמה התלת-סיפונית הספרדית "סן דייגו" במפרץ מנילה.
ואן נורט היה בקטע הראשון של מסעו ההיסטורי וגם היה אמור להפליג בנתיב צפון-מערבי, ועל כן ניסה זבאלד דה ורט לאחד כוחות עם שתי האוניות של ואן נורט. אבל ספינתו של דה ורט לא יכלה לעמוד בקצב אוניותיו של ואן נורט, הן משום שאנשי צוותה היו חלשים מדי והן משום שאוניותיו של ואן נורט היו מהירות ממנה. אף על פי כן, הן ואן נורט והן דה ורט נהדפו בסופו של דבר אחורה, בכיוון מזרח, שוב אל תוך המצרים, ושם נפגשו שני רבי החובלים בפעם השנייה. ואן נורט, שיצא מרוטרדם עם ארבע ספינות, איבד זה עתה שתיים מהן בסופות האימתניות של מצרי מגלן, אך היה נחוש בדעתו לפלס את דרכו אל מעבר לאוקיינוס השקט. דה ורט, לעומת זאת, קיווה לחזק מצבם הגופני של אנשי צוותו לפני שינסה שוב לחצות את האוקיינוס השקט. לשם כך התכוון דה ורט להפליג אל חלקם המזרחי של המצרים ושם לצוד פינגווינים ב"איי הפינגווינים". תוכניותיו לא יצאו לפועל, כיון שרוחות עזות הדפו שוב את ספינתו מזרחה. אז החליט דה ורט להחזיר את אנשיו הביתה, להולנד.
בדרכו חזרה, צפה את איי פוקלנד וניסה לעגון בהם בינואר 1600. הספינה עברה את קו המשווה במרץ 1600 וביקרה באיים האזוריים ב-6 ביוני. כשהגיעו לבסוף להולנד ב-13 ביולי 1600, היו רק 36 מבין 105 אנשי צוותה המקוריים של ה"גלוף" בחיים.
אונייתו המקורית של דה ורט, ה"בלידה בודסכאפ", הגיעה למצב חמור כל כך של העדר צידה, שבנובמבר 1599 לא הייתה להם ברירה אלא להפליג אל תוך הנמל הספרדי ולפראיסו בצ'ילה. עקב מלחמת שמונים השנה שבה היו הספרדים וההולנדים נתונים אותו זמן, הוחרמה הספינה מיד והצוות נכלא לזמן ממושך. למעשה, רב החובל, דירק גריץ פומפ, שעבד לפנים אצל הפורטוגזים במסעות ליפן ולסין, הוחזק במאסר עד 1604, אז שוחרר לבסוף והורשה לחזור הביתה הודות לחילופי שבויים בין הולנד לספרד.
קישורים חיצוניים
- Story of the ship "De Liefde"
- Itinerary of Sebald de Weert's voyage to the South Sea and Magellan Strait
- Image of the arrival of Sebald de Weert in Baticaloa(הקישור אינו פעיל)
- Image of the murder of Sebald de Weert in Baticaloa(הקישור אינו פעיל)
- Wayback Machine, web.archive.org
34008305זבאלד דה ורט