זאב דובנוב
זאב וולף (ולדימיר) דוּבְּנוֹב (ברוסית: Вольф (Владимир) Маркович Дубнов; תרי"ח, 1858, – ת"ש, 1940[1]), היה פעיל חברתי ומורה, שנמנה עם חברי ביל"ו שעלו לארץ ישראל בשלהי המאה ה-19. אחיו הצעיר היה ההיסטוריון הנודע שמעון דובנוב.
ביוגרפיה
נולד בעיר מסטיסלב שבפלך מוהילב של האימפריה הרוסית. קיבל חינוך מסורתי. בעקבות הפרעות בדרום רוסיה הצטרף לתנועת ביל"ו ועלה לארץ ישראל בתאריך ח' בתשרי תרמ"ג 1883.
אחרי העלייה לארץ עבד עם קבוצת חברי ביל"ו בבית ספר "מקווה ישראל". בעקבות קשיים רבים נענו הביל"ויים, ובהם דובנוב, להזמנתו של יחיאל מיכל פינס, שהפך לפטרונם ביישוב, לעלות לירושלים ללמוד מלאכות, כגון נגרות; הקבוצה נקראה "שיבת החרש והמסגר".
כמו רבים מחבריו, הוא חלה בקדחת (מלריה) ונאלץ לעזוב את ארץ ישראל ולחזור לרוסיה בשנת 1885.
כאשר היה בארץ ישראל וגם אחרי חזרתו לרוסיה התכתב עם אנשים שונים (בהם אחיו). באגרותיו ומאמריו פרש את חזונו המדיני, אשר ייצג את דעותיהם של רבים מחבריו. כך למשל, באיגרת שנשלחה אל אחיו, שמעון דובנוב:[2]
האומנם אתה סבור, כי המטרה היחידה של נסיעתי לכאן היא להגיע לסידור עצמי?---לא! מטרתי הסופית שלי, כשל רבים אחרים, היא נשגבה, רחבה ועצומה, ואף-על-פי כן אין לומר שהיא אינה ניתנת להגשמה. המטרה הסופית, או pia desideria [איטלקית: תוחלת הלב], היא להשתלט במשך הזמן על ארץ-ישראל ולהחזיר ליהודים את עצמאותם המדינית, אשר אבדה להם זה כאלפיים שנה. אל-נא תצחקו, אין זו הזיה. האמצעים להשגת מטרה זו עשויים להיות: ייסוד מושבות חקלאיות ומושבות למלאכה בארץ-ישראל, הקמת כל מיני מפעלים ובתי-חרושת והרחבתם ההדרגתית; בדיבור אחד, יש להשתדל שכל האדמה וכל התעשייה תהיינה בידי היהודים. מלבד זאת יש להרגיל את הצעירים ואת בני הדור הצעיר שיגדל להשתמש בנשק (בתורכיה הפראית-חופשית אפשר לעשות הכל). ואז יגיע אותו יום נהדר, אשר על בואו ניבא ישעיהו בנחמותיו הפיוטיות הנלהבות. אז יכריזו היהודים על עצמם, עם נשק ביד (אם יהיה צורך בכך) קבל עם ועדה, כעל בעלי המולדתם הישנה. ואין חשיבות בכך, שהיום הנהדר ההוא יבוא בעוד חמישים שנה ויותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל שכזה. הסכימו-נא, ידידי, כי זוהי אידיאה נהדרת ונשגבה
— זאב דובנוב, איגרת, 1 בנובמבר 1882, (נשלחה זמן קצר לאחר עלייתו לארץ מרוסיה), לאחיו ההיסטוריון שמעון דובנוב
הוא כתב כחמישים מכתבים מרוסיה לארץ ישראל; חלקם פורסמו בכתב העת "ווסחוד השבועי", תחת הכותרת "מיומנו של מהגר חוזר" בספטמבר 1882, וחלקם בירחון "מימים ראשונים" בעריכתו של אלתר דרויאנוב; חלקם מאוזכרים בהיסטוריוגרפיה הישראלית כמייצגים את חזונם של אנשי העלייה הראשונה וכציון דרך בתולדות הציונות והיישוב.[3][4][5]
חיבר ספר קצר על יוספוס פלביוס בשפה הרוסית.
נפטר בברית המועצות, כנראה, ב-1940.
ספרו
- В. М. Дубнов, Иосиф Флавий, его жизнь, литературная и общественная деятельность, Одесса, 1896. (ברוסית)
לקריאה נוספת
- אריה רפאלי (צנציפר), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, תל אביב: נ’ טברסקי, תשי"ב-1951, עמ' 51.
- זאב דובנוב, 'המטרה: להחזיר ליהודים את העצמאות', עת־מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, ב' (3): 22–23, 1977.
- שולמית לסקוב, 'האחים דובנוב', עת־מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, י"ז (2): 3–5, 1991.
- אניטה שפירא, צומת ביל"ו - שלושה ביל"ויים וארץ ישראל, ספרית אפקים, עם עובד, 2019.[6]
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: זאב דובנוב |
- דוד תדהר (עורך), "זאב דובנוב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 647
- החלו חגיגות "שנת הראשונים", דבר, 5 בדצמבר 1962, המשך, המשך
- זאב דובנוב, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
הערות שוליים
- ^ כך על פי: Быть евреем в России: материалы по истории русского еврейства 1880-1890-е годы / составление, заключительная статья и комментарии Нелли Портновой, Иерусалим: Center for Slavic Languages and Literatures, The Hebrew University of Jerusalem, 1999, p. 135.(ברוסית).
- ^ אצל: יצחק מאור, התנועה הציונית ברוסיה, מראשיתה ועד ימינו, ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית, תשמ"ו-1986, עמ' 60–61
- ^ בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, א, ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית ומערכות, תשט"ו-1954, עמ' 121.
- ^ אניטה שפירא,חרב היונה, תל אביב, הוצאת עם עובד, תשנ"ב-1992, עמ' 36.
- ^ שולמית לסקוב, הביל"ויים, ירושלים: הספרייה הציונית, תשל"ט-1979, עמ' 8, 44, 223-222.
- ^ "צומת ביל"ו", באתר עם עובד
28584289זאב דובנוב