ז'אק רו
ז'אק רוּ (בצרפתית: Jacques Roux; 21 באוגוסט 1752 – 10 בפברואר 1794) היה כומר קתולי צרפתי, ממנהיגיו הרדיקלים של אספסוף הסנקילוטים בימי המהפכה הצרפתית וראש סיעת "הנזעמים", Enragés.
ביוגרפיה
תחילת מעורבותו הפוליטית
רו נולד ב-21 באוגוסט 1752 בפרנזאק שבחבל אנגומואה (צר'), כבן השני מבין 12 ילדים לגרסיין רו, סגן בצבא הצרפתי ושמאי במקצועו. הוסמך לכמורה ב-1779, ונשלח לשמש כוויקאר בדיוקסיה של סאנט, שבמחוז השראנט הימי. ב-1790, בזמן כהונתו בדיוקסיה של סן-תומא-דה-קונק, באותו מחוז, היה לאחד מהכמרים הראשונים שנשבעו אמונים לחוקת הכמורה, שהפכה את הכנסייה לגוף ציבורי בשירות המדינה. רו היה נתון בהשעיה מטעם ממוניו בשל דעותיו הפוליטיות המקצינות, ומבחינה טכנית לא יכל לשרת ככומר, אך הממשל לא דקדק בכך בעת שהמוני אנשי דת סירבו להישבע.
ב-1791 נבחר רו לקומונה של פריז. עם הקמת הרפובליקה הצרפתית הראשונה שנה לאחר מכן, נמנה עם אנשי הקבוצה הפוליטית שזוהתה בדיעבד על ידי היסטוריונים בשם "הנזעמים" (בימיו היה זה כינוי כולל לקיצונים שונים ומגוונים, לאו דווקא לסיעתו הספציפית). הוא היה הבולט במנהיגיהם, לצד ז'אן-פרנסואה וארלֶה, תאופיל לקלר וקלר לאקומב. רו נחשב לאחד מהדוברים הרדיקליים ביותר של השמאל הפופוליסטי וככזה היה אהוד בקרב הסנקילוטים הפריזאים.
ב-21 בינואר היה זה רו שהוטל עליו ללוות ככומר את המלך לואי השישה עשר בדרכו לגיליוטינה. המלך מסר לו את צוואתו כדי שיעבירה למלכה מארי אנטואנט, אך רו הדף אותו באדישות: "אני כאן כדי לקחת אותך להוצאה להורג, לא לטפל במסמכיך."
רו נאבק באופן עקבי למען חברה שוויונית, והפנה את זעם הסנקילוטים לעבר מה שנתפס בעיניו כאדישות של היעקובינים, שחבריו דגלו בשוק חופשי וחששו מהקריאות הגוברות לפיקוח מחירים נוקשה. הוא דרש שמזון יהיה זמין לכל חבר בחברה, והטיף להוציא להורג ספסרים שאגרו מזון. כמו כן קרא להחרים את ההון של האצילים המוצאים להורג בגיליוטינה, ולחלק אותו באופן שווה בקרב האזרחים.
הוא הפך לפופולרי מספיק עד כדי כך שכאשר החריף הפילוג בין הז'ירונדינים והמונטניארדים, נזקקו האחרונים לסנקילוטים שלו כדי לחולל הפיכה נגד יריביהם ב-2 ביוני 1793.
מניפסט הנזעמים
בנאום מעורר מחלוקת שנשא ב-25 ביוני 1793 בפני הוועידה הלאומית, שנקרא "מניפסט הנזעמים", קרא רו לביטולם של הרכוש הפרטי והחברה המעמדית בשמם של ההמונים. הוא טען כי "חירות אינה אלא רוח רפאים חסרת ערך כשמעמד אחד של אנשים יכול להרעיב מעמד אחר מבלי להיענש. שוויון אינו אלא רוח רפאים חסרת ערך כאשר העשירים, דרך מונופול, מכריעים בסוגיית הזכות לחיים ולמוות של בני אדם אחרים. הרפובליקה אינה אלא רוח רפאים חסרת ערך כאשר מהפכת-הנגד יכולה לפעול כל יום דרך מחירי המוצרים, ששלושה רבעים מכלל האזרחים אינם יכולים להרשות אותם לעצמם מבלי להזיל דמעות." הוא טען כי העשירים הרוויחו מהמהפכה על חשבונם של העניים, והציע לתקן זאת באמצעות פיקוח מחירים, כי "הטובין שנחוצים לכל צריכים להיות נגישים לכל במחיר שבהישג ידו של הכלל." לצד הפיקוח, העיקר השני במצעו היה הנהגת חקיקה נוקשה שתמנע ספקולציות מטבע ותבטיח את יציבות ערך האסינייאט. הוא הדגיש כי העריצות אינה תוצר של המלוכה בלבד, וכי העוול והדיכוי לא הסתיימו עם הוצאתו להורג של המלך לואי השישה עשר. לדעתו הדיכוי מתקיים בכל עת בה שכבה מסוימת בחברה משתלטת על רוב המשאבים ובו זמנית מונעת מאחרים גישה לאותם המשאבים.
רעיונותיו המבולבלים והלא-מגובשים של רו, שהתמקדו בעיקר בדרישה הרווחת לפיקוח מחירים ולחיסול ללא רחם של ספסרים, היוו מושא לוויכוחים ארוכים בין היסטוריונים, שניסו מאז המאה ה-19 להכריע מה הייתה האידאולוגיה של "הנזעמים" ככל שהייתה כזו. אלבר מאתייה – "בלי שום סיבה טובה", להערכת דני רישה – קבע שהיו פרוטו-סוציאליסטים. פטר קרופוטקין ניסה להדגיש את התנגדותם לשלטון המרכזי ולכל סוג של ממשל ייצוגי (ובמשתמע, שעל חזונם היה להיאכף באופן מקומי) ולהציגם כפרוטו-אנרכיסטים.[1]
מותו
הרטוריקה שלו הביאה במהירות להצתתן של התקוממויות בדרישה למזון ולחוסר יציבות; במשתמע ולעיתים במפורש הבהירו ה"נזעמים" שמבחינתם, המונטניארדים לא היו שונים במאומה מהז'ירונדינים ומהפייאנטים ששלטו בעבר. מקסימיליאן רובספייר, שפחד כי רו מאיים על השלטון, האשים אותו בהיותו סוכן זר שמנסה לפגוע בממשלה המהפכנית וב"וועד לשלום הציבור". לאחר שלא נזקקו לו עוד נגד הז'ירונדינים, הפך לאיום חריף עליהם. ז'אן-פול מארה, אחת הדמויות הפופולריות בקרב הסנקילוטים שהכומר חלק רבות מדעותיו, פנה נגדו באחת ושמט את בסיס כוחו בקרב ההמונים. מארה האשים אותו מעל דפי עיתונו, "חבר העם" ("L'Ami du peuple"), בהיותו כומר מזויף שמתעניין בדת רק כל עוד היא יכולה לספק לו הכנסה. באותם ימים הידקו המונטניארדים את שליטתם במדינה והחלו את הגלישה לשלטון הטרור, שה"נזעמים" עמדו להיות קרבנותיו הראשונים. ההצהרות של "מניפסט הנזעמים" היו חריפות דיין כדי להביא לגירושו ממועדון הקורדליירים.[2]
ב-7 ביולי 1793 חקרו אויביו של רו את אליזבת מרגריט אבר, בניסיון להאשים אותו בסחיטה ובמעילה בקרנות צדקה. אבר הייתה אלמנה טרייה ללא אמצעים לתמוך בעצמה, ושנתיים קודם לכן הסכים רו לגייס תרומות למענה ולמען משפחתה. כשנשאלה אבר אם לרו היה מניע נסתר, היא השיבה שהיא לא מאמינה כי יש לו מניע שכזה, והוא לא נעצר. אולם באוגוסט של אותה שנה הוא נעצר תחת האשמות שהוא הלין כספי צדקה שגויסו עבור אבר ואלמנה נוספת. רו כפר בהאשמות וטען כי מדובר בהשמצות של אויביו שפועלים נגדו, ולאחר מכן שוחרר למשמרתם של שניים מחבריו, משם המשיך במאבק הפוליטי שלו.
ב-5 בספטמבר 1793, הושלך שוב לכלא. ב-14 בינואר 1794 נמסר לרו כי יובא בפני בית-הדין המהפכני המיוחד, מה שהיה שקול לגזר דין מוות ודאי. הוא שלף סכין ודקר את עצמו מספר פעמים, אך לא הצליח להתאבד. פחות מחודש לאחר מכן, ב-10 בפברואר, במהלך החלמתו בבית הסוהר, דקר את עצמו שוב והפעם בהצלחה. הוא היה בן 41 במותו.
עם מות רו והתפוררותה של סיעת "הנזעמים", ניסו ז'אק אבר וסיעת האברטיסטים, שהיו קיצוניים כמוהם בדרישה לטרור ולחיסול האויבים אך שמרנים למדי בתחום הכלכלי, לזכות בתומכיו. ב-1795 ניסה הפופוליסט "גרקכוס" באבוף להחיות את תוכניתם החברתית עם גיבוי אידאולוגי שיטתי יחסית. באבוף הוצא להורג אך נחשב לעיתים לקומוניסט הראשון בהיסטוריה.
לקריאה נוספת
Denis Richet, Enragés, בתוך: François Furet, Mona Ozouf, A Critical Dictionary of the French Revolution, Harvard University Press, 1989. עמ' 337-342.
קישורים חיצוניים
- ז'אק רו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ארכיב האינטרנט של ז'אק רו
הערות שוליים
