וילייקה
.jpg) | |
| תצלום של בית הכנסת של וילייקה בשנות ה-30 של המאה ה-20, נבנה אחרי מלחמת העולם הראשונה ע"י מאיר אלפרוביץ' | |
| מדינה |
 בלארוס |
|---|---|
| מחוז |
 מינסק |
| מחוז משנה | וילייקה |
| גובה | 183 מטרים |
| אזור זמן | UTC +2 |
| www.vileyka.minsk-region.by | |
וילייקה (בבלארוסית: Вілейка או Вялейка, ויאלייקה; ברוסית: Вилейка; בפולנית: Wilejka; ביידיש: ווילייקע) היא מרכז הנפה וילייקה במחוז מינסק בבלארוס. העיר שוכנת על גדות נהר וילייה (אנ'), במרחק של כ-100 קילומטרים צפון-מערבית לעיר מינסק, בירת בלארוס. בעיר מתגוררים 26,751 תושבים (נכון ל-2017).
היסטוריה
האזכור הראשון של וילייקה הוא מ-1460, כשהאזור היה בשליטת הדוכסות הגדולה של ליטא. בהמשך האזור הפך לחלק מהאיחוד הפולני-ליטאי.
ב-1793, בעקבות חלוקת פולין, וילייקה עברה לשטח האימפריה הרוסית. תוך זמן קצר ההתיישבות קיבלה מעמד של עיירה והפכה לבירת נפה בתוך פלך מינסק. ב-1842 האזור עבר לפלך וילנה, ווילייקה המשיכה להיות בירת נפה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה האזור סופח על ידי ברית המועצות והפך לחלק מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית. בעקבות המלחמה הפולנית-סובייטית והסכם ריגה שנחתם ב-1921 האזור עבר לשליטת הרפובליקה הפולנית השנייה. וילייקה הפכה לבירת מחוז בתוך פרובינציית וילנה.
ב-1939, בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב, האזור נכבש על ידי ברית המועצות ונכלל מחדש ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית ווילייקה הפכה לבירת מחוז. ב-26 ביוני 1941, במסגרת מבצע ברברוסה, העיר נכבשה על ידי גרמניה הנאצית.[1]
ב-2 ביולי 1944 העיר נכבשה מחדש על ידי הצבא האדום. כעבור זמן קצר פורק מחוז וילייקה ובמקומו הוקם מחוז מלדזייצ'נה כשמלדזייצ'נה היא הבירה, עד שהוא פורק ב-1960 והאזור הפך לחלק ממחוז מינסק. ב-1991 בלארוס הפכה למדינה עצמאית.
הקהילה היהודית
ככל הנראה תחילת היישוב היהודי בעיר הייתה במהלך המאה ה-18. במפקד אוכלוסין ב-1797 נמנו 926 יהודים, למעלה מ-70% מכלל האוכלוסייה.[2] במפקד ב-1847 מספרם ירד ל-257 בלבד, ככל הנראה בעקבות שיטפונות ושרפות שפקדו את העיירה.[2][3] בהמשך המאה ה-19 מצבם הכלכלי של היהודים השתפר משמעותית וגם הקהילה הצליחה להשתקם, ובמפקד ב-1897 הקהילה הגיעה לשיא של 1,328 יהודים (מתוך 3,560).[2][3] רוב הקהילה הייתה חסידית.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נפגעו נכסים רבים של היהודים, וגם בתקופה שבין מלחמות העולם מצבם הכלכלי לא היה טוב. בשנות ה-20 הקהילה מנתה כ-1,100 יהודים.[3] באותה תקופה הציונות צברה תומכים רבים בעיר והוקם בה בית ספר של רשת תרבות.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בווילייקה כ-1,000 יהודים. עם הכיבוש הסובייטי ב-1939 הולאמו חברות ובתי עסק של היהודים וכמה מהעשירים שבהם הוגלו לסיביר.[3]
השואה
בחודשים שלאחר הכיבוש הגרמני ביוני 1941 הוקם יודנראט, היהודים נאלצו לבצע עבודות כפייה והוטלו עליהם מגבלות שונות כמו נשיאת טלאי צהוב, איסור יציאה מהעיר ואיסור הופעה במקומות ציבוריים.[1]
ב-12 ביולי 1941 התקיימה אקציה: כ-150 יהודים ועוד מספר קטן של בלארוסים הובאו לבית כנסת לשעבר ומסמכי הזיהוי שלהם נלקחו. בשלב הבא הם צוו לחזור לבתיהם ולחזור למבנה עם כספם וחפציהם יקרי הערך. לאחר מכן כל מי שלא היה בעל מלאכה מקצועי או בעל כישורים, רובם הגדול של העצורים, נלקחו על ידי כוחות אס דה לכפר הקרוב סטאוקי (Стаўкі)[4] ושם נורו למוות.[1][3] ב-30 ביולי התקיימה אקציה נוספת, הפעם כ-400 יהודים נלקחו על ידי האס דה לכפר פורסה (בלא') ושם נורו למוות לתוך חמישה בורות הריגה שהוכנו מראש.[1][3]
בדצמבר באותה שנה כל היהודים שנותרו ביחד עם יהודים מקהילות קרובות כמו קורנייץ (בלא') שוכנו בתוך מספר גטאות קטנים ומחנות עבודה. חלק מהגטאות לא גודרו ולא על כולם הייתה השגחה מתמדת, אך יהודים שנתפסו מחוץ לגטו נענשו בצורה חמורה.[1] על היהודים הוטלו עבודות כפייה שונות, כמו סידור התשתיות ברחבי העיר. בתחילת פברואר 1942 הוקם בווילייקה מוצב מקומי של האס דה, במהלך החודש אנשיו רצחו כ-30 בני אדם. ב-3 במרץ, יום חג פורים באותה שנה, אנשי האס דה ביצעו אקציה נוספת במהלכה נרצחו כל יושבי אחד הגטאות, רובם הגדול ילדים; לאחר הרצח הם העלו את המבנים באש כשהגופות בתוכם.[1]
באוגוסט באותה שנה פוצל מתוך הגטו המרכזי (בו ישבו כ-300 יהודים) גטו קטן יותר שבו שוכנו בעלי מלאכה שימושיים. במהלך אותו קיץ הובאו לעיירה בעלי מלאכה חדשים מעיירות באזור ובעלי המלאכה הפחות-כשירים נלקחו בקבוצות על משאיות אל מחוץ לעיר ושם נורו לתוך בורות. בספטמבר הגיעו כמה מאות עובדים יהודים משצ'וצ'ין. בנובמבר בוצעה עוד אקציה בקנה מידה גדול במהלכה נרצחו כמה מאות בני אדם, בעיקר יושבי הגטו המרכזי.[1]
לגטו החלו להגיע שמועות על חיסולם של גטאות נוספים באזור. קבוצה מתוך הגטו הקטן שהצליחה להשיג כמה כלי נשק המתינה למרץ 1943, לאחר החורף, והצליחה להימלט ליערות; אנשי הקבוצה לא נתפסו. ב-28 במרץ נערכה בדיקה של הגטו הקטן במהלכה נמצאו כמה עשרות יהודים כלא-כשירים, הם נרצחו וגופותיהם הועלו באש. ב-17 ביולי 1943 נסגר מחנה עבודה במלדזייצ'נה, ו-70 עובדיו הועברו לווילייקה - בין 15 ל-20 עברו לאחד ממחנות העבודה שנותרו, והיתר נורו למוות על ידי האס דה.[1]
היהודים שנותרו המשיכו ככל הנראה לעבוד בגטו עד שלב מאוחר ב-1944 ואז הוא חוסל, זמן קצר לפני נסיגת הגרמנים. מספר ההרוגים המדויק, כולל אלו שהובא לווילייקה ממקומות אחרים, אינו ידוע, אך ככל הנראה עולה על 1,500 איש.[1]
גלריה
-
מצבות בבית הקברות היהודי בווילייקה -
אנדרטה בבית הקברות היהודי לזכר קרבנות וילייקה
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של וילייקה- קלמן פרבר ויוסף זאבי (עורכים), ספר יזכור קהילת וילייקה, תל אביב: ארגון יוצאי וילייקה והסביבה, 1972 (זמין לקריאה באוסף הדיגיטלי של הספרייה הציבורית של ניו יורק)
- "וילייקה", באתר JewishGen (באנגלית)
- "וילייקה", באתר השטעטל הווירטואלי
- אלכסנדר קרוגלוב (רו') ומרטין דין (אנ'), וילייקה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1299–1301), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- ראובן נורמן, השניים ששרדו
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 אלכסנדר קרוגלוב (רו') ומרטין דין (אנ'), וילייקה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1299–1301), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 2.2 וילייקה ביברייסקיה אנציקלופדיה (ברוסית).
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 היסטוריה של הקהילה היהודית בווילייקה באתר השטעטל הווירטואלי (באנגלית).
- ^ הכפר סטאוקי ועוד מספר כפרים פונו בתקופת השלטון הסובייטי לאחר המלחמה לצורך הקמת מאגר המים וילייקה (אנ') כפי שמתואר כאן: Таццяна Лазоўская, Памяці былых вёсак, Местное самоуправление, 03 мая 2012 года
32627198וילייקה