ויליאם הארפר

ויליאם הארפר
William Harper
לידה	17 בינואר 1790; אנטיגואה, האימפריה הבריטית ממלכת בריטניה הגדולה
פטירה	10 באוקטובר 1847 (בגיל 57); צ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מפלגה	דמוקרטיה ג'קסונית
	8 במרץ 1826 – 29 בנובמבר 1826; (38 שבועות ויום)
	→ ג'ון גייארד ויליאם סמית' ←

ויליאם ג'וזף הארפר (באנגלית: William Joseph Harper‏; 17 בינואר 1790 – 10 באוקטובר 1847) היה משפטן, פוליטיקאי ותאורטיקן חברתי ופוליטי מקרוליינה הדרומית.

ביוגרפיה

הארפר, שנולד ב-17 בינואר 1790 באנטיגואה והתחנך בחלק מהזמן בבולטימור, הפך לאחד מעורכי הדין הבולטים בקולומביה במהלך העשור השני של המאה ה-19. לאחר תקופה קצרה כקנצלר בטריטוריית מיזורי, הוא חזר לקרוליינה הדרומית ב-1823. בשנת 1826 מינה המושל ריצ'רד מאנינג את הארפר למלא את מושב הסנאט האמריקני שהתפנה עם מותו של ג'ון גייארד. הוא כיהן בתפקיד מ-28 במרץ עד 7 בדצמבר 1826, כאשר בית המחוקקים של קרוליינה הדרומית בחר בוויליאם סמית'.

בשובו לביתו, עבר הארפר לצ'ארלסטון והפך פעיל בפוליטיקה של המדינה. הוא כיהן בבית הנבחרים של המדינה, בית המשפט לערעורים בקרוליינה הדרומית, וכקנצלר המדינה, תפקיד בו כיהן מ-1835 ועד מותו. לאורך שנות ה-20 ושנות ה-30 של המאה ה-19, הארפר היה מגן פעיל של קרוליינה הדרומית, סחר חופשי וזכויות מדינה. הוא תמך באופן בולט בתנועת הביטול בראשותו של ג'ון קלהון, וטען בשורה של חוות דעת של בית המשפט כי מדינות באיחוד הן ישויות פוליטיות ריבוניות, שלכל אחת יש את הזכות לדחות חוקים פדרליים שלדעתה אינם חוקתיים.

הארפר מת בביתו בצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית ב-10 באוקטובר 1847.

הגנה על העבדות

סביר להניח שהארפר זכור בעיקר כנציג מוקדם וחשוב של המחשבה התומכת בעבדות. "ספר הזיכרונות שלו על עבדות", שהועבר לראשונה כהרצאה בשנת 1838, והודפס מחדש ב-Southern Literary Journal, סיווג את הארפר כתומך מוביל של התפיסה שעבדות היא לא רק רוע הכרחי, אלא מעשה חברתי חיובי.

הארפר העלה כמה טיעונים פילוסופיים, גזעיים וכלכליים בשם העבדות, אבל הרעיון המרכזי שלו היה ש"העבדות צופה את היתרונות של הציוויליזציה, ומעכבת את הרוע של הציוויליזציה". הדרום מחזיק העבדים, לטענתו, השיג איזון חברתי שאפשר התקדמות כלכלית וטכנולוגית מתמדת, תוך הימנעות מהכאוס של החברה העירונית והתעשייתית. הערכתו של הארפר לגבי אומות אחרות ברחבי העולם אישרה את נקודת המבט הזו: ציוויליזציות שאינן מחזיקות עבדים באקלים צפוני, כמו בריטניה הגדולה, היו שסועות על ידי אי שוויון, רדיקליזם פוליטי וסכנות אחרות. בינתיים, תרבויות שאינן מחזיקות עבדים באזורים דרומיים יותר, כמו ספרד, איטליה ומקסיקו, גלשו במהירות ל"ניוון וברבריות". ניתן היה לראות רק את מחזיקי העבדים בדרום ארצות הברית, ברזיל וקובה מגלים "התקדמות חיובית".

כמו כמעט כל מגן אחר של עבדות לפני 1840, הארפר הודה באופן נומינלי שהעבדות, ברמה מופשטת, אכן מהווה סוג של רוע מוסרי (הכרחי). אולם הדגש החזק והחיובי שלו על היתרונות החברתיים והכלכליים של המוסד מפרידים בינו לבין תומכי העבדות שעשו זאת תוך התנצלות בעשורים המוקדמים יותר. הרעיון של הארפר לגבי העבדות כטוב חברתי מציב אותו בשוויון עם תומאס רודריק דיו, ג'יימס הנרי המונד ודמויות משמעותיות אחרות בהיסטוריה של המחשבה התומכת בעבדות.