התלקחות ספונטנית

התלקחות ספונטנית או בעירה אנושית ספונטנית היא מונח עבור מקרים של אנשים שעלו באש לכאורה ללא שיוצתו. חקירות שונות ניסו לנתח מקרים של התלקחות ספונטנית והגיעו למגוון השערות לגבי גורם ההתלקחות. צריכת אלכוהול של המוצת, תהליכים כימיים שונים וגם הסברים פסאודו-מדעיים הוצעו כפתרון לתופעה. הקונצנזוס המדעי לגבי התלקחויות ספונטניות הן שברוב המקרים ישנו מקור הצתה חיצוני שמסיבה כזו או אחרת נעלם מעיני העדים להתלקחות.

סקירה

המונח התלקחות ספונטנית הוצע לראשונה בשנת 1746 על ידי פאול רולי במאמר שפרסם במגזין פרוטוקלים פילוסופיים. גאווין ת'ורסטון כתב במגזין הבריטי לרפואה כי "התופעה מושכת לא רק את תשומת לבם של אנשי הרפואה אלא גם את תשומת לבם של ההדיוטות". בספר שכתב לארי א. ארנולד בשנת 1995, בשם ablaze! (תרגום חופשי: עולה באש) הוא טען כי במשך שלוש מאות השנים האחרונות נרשמו למעלה מ-200 דיווחים על התלקחות ספונטנית ברחבי העולם.

מאפיינים

הנושא זכה לסיקור ב"עיתון הרפואה הבריטי" בשנת 1938. המאמר ציטט מספר רפואי שנכתב ב-1823, אשר קבע כי המקרים המתועדים של התלקחות ספונטנית חלקו במאפיינים הבאים:

הקרבנות היו אלכוהוליסטים כרוניים.
הקרבנות היו לרוב נשים.
הגוף לא הוצת באופן ספונטני אלא בעקבות מגע עם חומר דליק.
כפות הידיים והרגליים נשרו אצל רבים מהקרבנות.
האש גרמה לנזק מועט לדברים בהם הגוף נגע.
הבעירה הותירה שאריות אפר שמנוני ומצחין. אלכוהוליזם התקשר רבות להתלקחות ספונטנית, מאחר שהדעה הרווחת הייתה שהתלקחות ספונטנית נגרמת מאלכוהול בגוף הקרבן.

חקירה משפטית

פרויקט נרחב של מחקר שנמשך במשך שנתיים מ-1984 עד 1986 נערך על ידי החוקר המדעי ג'ו ניקל והמשפטן ג'ון פ. פישר. הדו"ח שלהם סיכם מעל שלושים מקרים של התלקחות ספונטנית. החקירה העלתה כי הקרבנות היו תמיד בקרבת מקורות הצתה סבירים: נרות, מנורות, אח וכן הלאה. לרוב המדווחים התעלמו ממקורות אלו כדי להוסיף על מסתוריות ההתלקחות. החוקרים גם גילו שרוב הקרבנות היו חסרי זהירות או חסרי יכולת להגיב כראוי להתלקחות. כאשר לא נגרם נזק רב, החומר המצית היה בבגדיו או בגופו של הקרבן. במקרים בעלי הרס נרחב היו מקורות הצתה נוספים בסביבה, כמו מילויי כיסאות, כיסויי רצפה וכדומה. החוקרים תיארו כיצד שומן מומס בגוף ניצת, ובמהלך הבעירה שומן נוסף בגוף נמס ושימש כדלק נוסף. זה מכונה "אפקט הפתילה".

על פי החקירה של ניקל ופישר, חפצים קרובים לקרבן נשרפו וגרמו לאש להתפשט יותר ויותר. במקרים בהם לא היו חפצים דליקים קרובים הבעירה הייתה קטנה וממוקדת. עם זאת, כמו עם תעלומות אחרות, ניקל ופישר הזהירו מפני "הסבר יחיד ופשטני לכל מקרי המוות שנגרמו מהתלקחויות ספונטניות" והאמינו בחקירה פרטנית של כל מקרה לגופו.

הסברים חלופיים

השערות שונות ניסו להסביר כיצד תיתכן התלקחות ספונטנית ללא מקור בעירה חיצוני. רבים פקפקו על האפשרות של התלקחות ספונטנית על טבעית. בנימין רדפורד, סופר המדע, הטיל ספק בסבירות של תופעה כזו. "אם התלקחות ספונטנית היא תופעה אמיתית (ולא פשוט קשיש שהתקרב לאש)," שאל, "מדוע היא לא מתרחשת לעיתים קרובות יותר? יש כמה מיליארדים של אנשים בעולם, ואנחנו בכל זאת לא רואים אף אחד מהם עולה בלהבות כשהוא הולך ברחוב, משחק כדורגל או שותה קפה."

הסברים טבעיים

כמעט בכל המקרים של התלקחות ספונטנית הקרבנות היו אנשים בעלי ניידות נמוכה ובריאות לקויה.
סיגריות. קרבן שגוסס מסרטן עשוי לעשן ולשמוט את הסיגריה בעווית המוות שלו, מה שגורם להתלקחות.
"אפקט הפתילה"; חומר בוער או חם גורם להמסת שומנים בגוף ולהצתתם, מה שממס שומנים נוספים וגורם לבעירה.
מכת ברק.
אלכוהול בגוף עשוי להתלקח מסיבות כימיות שונות.
המוות נגרם מסיבה טבעית ומסיבות שונות תואר כהתלקחות ספונטנית.

הסברים על טבעיים

הוצע כי חלקיק תת-אטומי מיוחד גורם להתלקחות הגוף בשל גורמים שונים.
יש סברה כי רוחות רפאים נקמניות יכולות לגרום להתלקחויות ספונטניות.

מקרים בולטים

הנרי ת'ומאס, בן 73, נמצא שרוף בסלון של האחוזה שלו בוויילס הדרומית בשנת 1980. כל גופו נשרף, למעט ראשו וחלקים מרגליו. גם מחצית מכסאו נשרפה. החוקרים קבעו שמותו נגרם כתוצאה מ"אפקט הפתילה".

מרי ריזר נמצאה שרופה בביתה בפלורידה ביולי 1951. החוקרים לא הבינו כיצד גופה נהפך כמעט כולו לאפר, בעוד החדר בו נמצאה לא הכיל כמעט עדויות לשריפה.

בדצמבר 2010 הדוקטור קיארן מקלוגין תיעד את מותו של מיכאל פהרטי באירלנד כ"נובע מהתלקחות ספונטנית. "אף הסבר אחר אינו מתאים לאירוע", כתב הדוקטור.