בעירה ספונטנית
בעירה ספונטנית היא תהליך ספונטני של בעירה המתרחשת כתוצאה מתהליך התחממות פנימית המוביל לבסוף להצתה.[1]
תהליך הבעירה
לתהליך הבעירה הספונטנית מספר שלבים עיקריים:
1. חומר בעל סף הצתה נמוך יחסית (כגון חציר, קש, כבול) מתחיל לשחרר חום. מספר גורמים יכולים להניע לכך, הנפוץ שבהם הוא התגובה הכימית חמצון-חיזור. לרוב מעט לחות וחום משתנים את דרגת החמצון של החומרים, וגורמים לתסיסה חיידקית הפולטת חום.
2. חומר בעל בידוד תרמי (כגון ערימות הנ"ל) לוכד בתוכו חום, וכתוצאה מכך הטמפרטורה עולה.
3. הטמפרטורה עוברת את סף ההצתה של החומר (וזאת למרות שרוב החיידק הפולט חום התכלה בשלב זה).
4. בעירה מתחילה אם מספיק סוכני חמצון, חמצן למשל, ודלק נוכחים כדי לשמר את התגובה לכדי התלהטות.
חומרים בעלי נטייה לבעירה והגורמים לבעירתם
ערימות חציר ודשונת (קומפוסט)[2] הם חומרים בעלי סבירות לעבור הליך בעירה ספונטנית, שכן הם בעלי הצתה נמוכה וכולאים בתוכם חום. חציר הוא מהחומרים המועדים ביותר להצתה עצמית ונחקר לעומק בהקשר זה. עקב ריבוי סוגי החציר ושוני בתנאי השטח, ישנו קושי מחקרי להעריך במדויק מה מתרחש בעת התהליך. ההנחה הרווחת היא כי כאשר חציר לח מ-25% ומאוחסן כחודש, פוטנציאל הבערה הספונטנית מגיע למקסימום. התהליך אז מתחיל בפעולה מיקרוביולוגית (על ידי חיידקים) אך במהרה הופך לתגובה כימית. הועלתה גם השערה שהפחמימות המורכבות בחציר מתפרקות לסוכרים פשוטים אשר סבירים יותר לעבור חמצון-חיזור.[3]
בעירה ספונטנית בפחם אף היא נחקרה ביסודיות.[4] פחם עלול להגיע עד לכדי הצתה כתוצאה מחשיפה לחמצן. "טריות" הפחם משפיע על סבירות התופעה, פחם שנחצב זה עתה קולט חמצן ביתר קלות מפחם שנחשף לתרכובת האוויר. בנוסף ככל שדרגת הפחמן בפחם גבוהה, כך סבירות התופעה קטנה. לכן "פחם ליגניט" הוא המועד ביותר לבעור ספונטנית. גם נוכחות אדי מים באוויר יכולה להשפיע על התקיימות התהליך, שכן נוסף היבט של לחות.[5]
זרעים המשמשים ליצירת שמן (לבישול, ציור, שמן תעשיות תעשייה וכדומה) מייצרים שמנים היכולים לבעור ספונטנית, ואף הם נחקרו בהקשר זה. גם כאן לחות היא גורם מרכזי, ומביאה להתחלת התהליך המיקרוביולוגי (הופעת הבקטריה הפולט חום). התופעה מבוססת בשמני חמנייה, סויה ופשתן.[6]
חומרים נוספים המועדים לבעירה ספונטנית הם פיסטוק, כאשר מאוחסן בכמויות גדולות[7]. פיריט המבעיר בדרך כלל פסולת מכרות. זבל פרות, כאשר נחשף לחום גבוה. כמו כן בדים שונים כאשר באו במגע עם שמן המסוגל לבעירה ספונטנית.
בעירה אנושית ספונטנית
ערך מורחב – התלקחות ספונטנית
ההשערה כי גם גוף האדם מסוגל לבעירה ספונטנית התפתחה בעקבות ריבוי המקרים בהם גופת אדם נתגלתה שרופה כליל ללא סיבה ברורה. כמאתיים מקרים כאלה נאספו החל מהמאה השמונה עשרה, רובם מתבססים על עדויות ראייה או חקירת הזירה לאחר סיום התופעה. בחלק קטן מהמקרים הקרבן לבעירה שרד, או אף נצפה עולה בלהבות.[8] מכיוון שרב המקרים אינם מתועדים היטב, ספקנים ביקרו אותם על היותם בדיות וסיפורי עם המטעים לחשוב כי בעירה אנושית ספונטנית תיתכן.
המקרים שתועדו כוללים את המאפיינים הבאים:
- שרפה כמעט מוחלטת של כול חלקי הגוף, בעוד חפצים וחומרים דליקים בסביבה נותרו ללא פגע. נזק נוסף נגרם בדרך כלל רק למה שבא במגע ישיר עם הקרבן.
- מוקד הבעירה המשוער הוא באזור האגן, אשר מתכלה לחלוטין. אם נותרו חלקי גופה אלה בדרך כלל אחד מהגפיים.
- אין ראייה להצתה חיצונית.
מאפיינים חריגים אלה בצירוף ריבוי העדויות המסתוריות יצרו הילה על טבעית סביב הבעירה האנושית הספונטנית, ומספר רב של גורמים, מתחומים שונים, הועלו כסיבות אפשריות לתופעה.
על פי התאוריה המדעית המקובלת, לא תיתכן בעירה אנושית ספונטנית. גוף האדם, העשוי ברובו מים, אינו מכיל חומרים דליקים במידה מספקת ואינו יכול להביא עצמו לכדי הצתה. בחקירה בת שנתיים שנערכה בשנות השמונים על ידי הספקן ג'ו ניקל וחוקר המז"פ ג'ון פישר, נבדקו כ-30 מקרים היסטוריים של התופעה. החקירה העלתה כי ברבים מאלה הבעירה התרחשה בסמוך למקורות אפשריים להצתה, כגון נרות, מנורות ואחי-הסקה. כמו כן רבים מהקרבנות הם אנשים בעלי מוגבלויות פיזיות. על מנת להסביר כיצד גופות נאכלו לחלוטין מבלי לפגוע בסביבת הבעירה, נתמכו החוקרים באפקט הפתילה. על פי אפקט זה הצתה חיצונית מתחילה את הבעירה, נקלטת בדרך כלל בבגד הקרבן ומובילה לבעירה איטית, ובה טמפרטורה גבוהה מכלה את שומן האדם כשם שמתכלה נר. זהו ההסבר המקובל ביותר בקרב מדענים כדי להפריך בעירה אנושית ספונטנית.[9]
חוקרים מסוימים אינם מסתפקים באפקט הפתילה וההצתה החיצונית כדי להסביר את התופעה, וממשיכים לחקור אותה כבלתי מפוענחת. המדען בריאן פורד סיפק חלופה אפשרית לאפקט הפתילה, כי שחרור של אצטון על ידי הגוף יכול להוות מקור דליקה בקרב בני אדם.[10] על אף הניסיונות להביא להפרכת התופעה בבני אדם, ממשיכות להופיע חקירות משטרה המוצאות כי סיבת המוות היא "בעירה אנושית ספונטנית".[11].
בעירה אנושית ספונטנית בתרבות הפופולרית
צ'ארלס דיקנס עורר עניין בתופעה כאשר בספרו "בית קדרות", דמותו של האלכוהוליסט "Krook" (באנגלית: נוכל) מתה מבעירה ספונטנית. הספר נשען על העמדה שרווחה באותה תקופה, כי התופעה מתרחשת בעקבות כמות גבוהה של אלכוהול בגוף.[12]
הפרק השני בעונה השלישית של הסדרה הקומית סאות' פארק נקרא על שם התופעה. מוטיב מרכזי בפרק הוא ניסיון היוצרים להעלות השערות שיסבירו כיצד היא תיתכן. בעקיפין ובאופן קומי, הועלתה ההשערה כי הצטברות הגז הדליק מתאן במערכת העיכול עלולה לגרום לאדם לבעור ספונטנית, אם לא ישתחרר הגז בנפיחה.
בשנת 1990 יצא סרט בו מככב בראד דוריף הנושא אף הוא את שם התופעה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Babrauskas, Vytenis (2003). Ignition Handbook. Boston: Society of Fire Protection Engineers. מסת"ב 9780972811132.
- Bowes, P. C. (1984) Self-heating: Evaluating and Controlling the Hazards, London: Department of the Environment, Building Research Establishment. מסת"ב 011671364
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: בערה ספונטנית |
הערות שוליים
- ^ Babrauskas, p.369, תרגום חופשי
- ^ בעירה ספונטנית בערימות דשונת
- ^ Bowes, pp.376-390
- ^ מחקר משנת 1993
- ^ Bowes, pp.330-333
- ^ Bowes, pp.396-406
- ^ בעירה ספונטנית בפיסטוק
- ^ “Ablaze!: The Mysterious Fires of Spontaneous Human Combustion” Arnold, Larry E. 1995 מסת"ב 0-87131-789-3
- ^ Spontaneous Human Combustion, skeptoid.com
- ^ "Solving the Mystery of Spontaneous Human Combustion""
- ^ "בעולם", "סיבת המוות: בעירה אנושית ספונטנית", באתר של "רשת 13" (במקור, מאתר "nana10")
- ^ סיקור בעירה אנושית ספונטנית עמ' 2 "תאוריות", פסקה 2]