השביתה במפעל בריינט ומיי
השביתה במפעל בריינט ומיי (באנגלית: Matchgirls' Strike) הייתה שביתה של נערות ונשים שעבדו במפעל הגפרורים בריינט ומיי בלונדון, שנערכה ב-1888.
רקע
ייצור הגפרורים
בסוף המאה ה-19, גפרורים יוצרו מעצי צפצפה או אורן קנדי שהיו באורך כפול מהמוצר המוגמר, והם חולקו למסגרות, שבכל אחת מהן 4,000 גפרורים. שני קצוות הגפרור נטבלו בגופרית ולאחר מכן ב זרחן לבן (או צהוב), אשלגן כלורי, אנטימון גופרתי ואבקת זכוכית. לאורך השנים השתנתה רמת הזרחן הלבן בגפרור. לפי דו"ח של ממשלת בריטניה מ-1899 רמת הזרחן עמדה על 6%–7%, בעוד דו"ח מהחברה הכלכלית המלכותית העמיד את המספר הזה על 5%–10%. עובדים מנוסים היו יכולים לייצר 1,400 מסגרות במשמרת של 10 שעות. לאחר שהגפרורים הכפולים יובשו בתנורים, הם נחצו לשניים ונארזו בקופסאות של מאה גפרורים. המעורבים בטבילת הגפרורים היו לרוב גברים, וביתר תהליך הייצור עבדו בעיקר נשים.
הגפרורים שיוצרו מותגו בתחילה כ"לוציפר"[1] (בשל הדמיון בין ריח הגופרית ל"גופרית ואש" שהומטרו על סדום ועמורה). את הגפרורים ניתן היה להדליק באמצעות חיכוך עם כל משטח. בסביבות 1840 התגלה הזרחן האדום, שאפשר לייצר גפרורים ללא זרחן, ועם משטח חיכוך על הקופסה.
בשנת 1897 היו בבריטניה 25 מפעלים לייצור גפרורים ועבדו בהם 4,152 עובדים. מתוך העובדים, 2,658 היו בגירים, 1,492 בין 14–18 ושניים מתחת לגיל 14. 23 מהמפעלים השתמשו בזרחן לבן. 3,134 עובדים היו מעורבים בתהליך עם הזרחן: 245 גברים ו-1,276 נשים. יתר העובדים לא היו חשופים לזרחן.
בקרב העובדים שנחשפו לזרחן הלבן הייתה מחלת נמק זרחתי של הלסת, מחלה שלא הייתה קשורה לזרחן האדום. המחלה התפתחה כשאדי זרחן נשאפו, בעיקר אחרי שהוא חומם, דבר שגרם לאוסטאונקרוזיס בעצם הלסת. המחלה התבטאה בכאבי שיניים ובתסמינים דמויי שפעת, ובהמשך באובדן שיניים, מורסות, נפיחות בחניכיים, פיסטולות ונמק בלסת. שיעור התמותה מהמחלה עמד על 20%.
בריינט ומיי
חברת הגפרורים בריינט ומיי הוקמה ב-1843 בידי שני קווייקרים, ויליאם בריינט ופרנסיס מיי. בשנת 1850 החלה החברה בשותפות עם יצרנית הגפרורים השוודית יוהאן אדווארד לאנדסטרום, במטרה לתפוס נתח משוק הגפרורים הבריטי, בו נמכרו 250 מיליון גפרורים מדי יום. ב-1850 מכרה החברה 231 אלף קופסאות גפרורים, ב-1855 עלתה ל-10.8 מיליון וב-1860 ל-27.9 מיליון. ב-1880 החלה החברה לייצא את סחורתה, וב-1884 היא הפכה לחברה ציבורית. ב-1885 שילמה החברה דיווידנדים של 22.5%, וב-1886–1887 שילמה דיווידנדים של 20%.
במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19 העסיקה החברה כ-5,000 עובדים, רובם נשים, אם כי המספר השתנה בהתאם לביקוש העונתי. ב-1895 עמד מספר העובדים על 2,000, כש-1,200–1,500 היו נשים.
הגפרורים יוצרו בסדנת יזע, מה שאפשר למפעל לחמוק מהחוקים שמגנים על זכויות העובדים. הם נדרשו להביא דבק ושרשראות במימון שלהם.
השכר השתנה בהתאם לסוג העבודה: אלה שמילאו את המסגרות שולמו בשלינג אחד תמורת 100 מסגרות שהושלמו; חותכי הגפרורים קיבלו 23 פני תמורת שלוש ערימות של קופסאות, והאורזים קיבלו שכר של 9 פני תמורת מאה קופסאות. עובדים מתחת לגיל 14 קיבלו שכר שבועי של 4 פני. עם זאת, מעטים הצליחו לקבל את מלוא שכרם, שכן רבים קיבלו קנסות על עבודה שלא עמדה ברף הנדרש, קנסות שנוכו מהשכר. הקנסות כללו קנס של 3 פני על ספסל לא מסודר, דיבור או רגליים מלוכלכות (בגלל שנעליים היו יקרות, רבים היו יחפים); 5 פני על איחור; ושלינג נוכה מהשכר על גפרור שנדלק במהלך העבודה. הנשים שעבדו באריזת הקופסאות נדרשו לשלם לגברים שהביאו להם את המסדרות מהתנורים ונאלצו להביא עמן לעבודה את הדבק והמברשות. נערה שהפילה קופסת גפרורים נקנסה ב-6 פני.
מנהלי המפעל היו מודעים להשלכות הבריאותיות של העבודה. עובד שהתלונן על כאבי שיניים נדרש לעקור אותן באופן מיידי, או לסיים את עבודתו.
פעילות פוליטית
משנות ה-70 החלו פועלי הגפרורים לקחת חלק בעבודה מאורגנת. ניסיון למסות את הגפרורים באפריל 1871 ספג התנגדות עיקשת מצידם. כחלק מההתנגדות, 10,000 פועלים, רובם נשים, צעדו לכיוון ארמון וסטמינסטר. בדרך הן נתקלו במשטרה, שניסתה ללא הצלחה למנוע את המשך הצעדה. הגרדיאן ציין כי "השוטרים, חזקים בחוש הרשמיות שלהם, ובריונים בכוחם, הגיעו לסף הברוטליות." המלכה ויקטוריה הביעה תמיכה ושלחה לראש הממשלה, ויליאם גלאדסטון מכתב ובו מחתה על המס. יום אחר כך המס הוסר מסדר היום.
הפועלות במפעלי הגפרורים שבתו ב-1881, 1885 ו-1886 על השכר הנמוך ושיטת הקנסות. כל השביתות נכשלו. ההיסטוריון לוואל סאטר ציין שהפועלות דאגו יותר לשכר ולקנסות מאשר לבטיחותן.
השביתה
תנאי העבודה, שכללו משמרות של עד 14 שעות, שכר נמוך (שירד ב-1888 עקב התדלדלות המשאבים, דבר שגרם להפחתת שעות העבודה)[2][3], קנסות לא מוצדקים, היעדר מקום ראוי לאכילה והתלונות הגוברות מצד הפועלות על המחלה שתקפה את מי שעבדו עם הזרחן הלבן, יצרו זעם רב. הזעם הזה התפרץ עקב פיטורי אחת העובדות ב-2 ביולי 1888.
האקטיביסטית החברתית אנני בזנט, יחד עם חברה, הרברט בורוס, התערבו בסיטואציה ופרסמו מאמר בשבועון The Link ב-23 ביוני 1888. המאמר הרגיז את ראשי בריינט ומיי, שניסו לאלץ את הפועלות לחתום על מסמך בו הן הכחישו את המאמר, אך הן סירבו. דבר זה גרם לפיטורי עובדת נוספת בתואנה כלשהי, דבר שגרם לפתיחה בשביתה. כש-1,400 נשים ונערות סירבו להמשיך לעבוד עד סוף היום, ההנהלה מיהרה לנסות להחזיר את העובדת לעבודתה, אולם הן המשיכו לדרוש הקלות נוספות, בעיקר בכל הנוגע לקנסות שהן נאלצו לשלם. נציגות של הנשים נפגשה עם ההנהלה, אולם הפגישה לא הניבה תוצאות, ועד 6 ביולי כל המפעל שבת. באותו יום הלכו 100 נשים לפגוש את בזנט, שהואשמה בכך שהיא עוררה את השביתה, אך היא לא ידעה דבר על כך לפני שהנציגות, שכללה את שרה צ'פמן, מרי נאולס ומרי קאמינגס[4] שוחחו איתה. בתחילה בזנט נדהמה למשמע כמות הנשים שהשתתפו בשביתה.
השובתות ערכו מספר כינוסים, ובחלקם גם אנני בזנט נאמה. חבר הפרלמנט, צ'ארלס ברדלו העלה את הנושא בפני הפרלמנט, ונציגות של הנשים פגשה שלושה חברי פרלמנט ב-11 ביולי, דבר שתרם לפומביות העניין. ההנהלה המשיכה להיות קשוחה בעמדותיה, אולם עד מהרה בעלי החברה, בריינט, שהיה ליברל ביקש לסיים את הפרשה.
אנני בזנט סייעה בפגישות עם ההנהלה, וב-16 ביולי נוסח הסכם, בו נקבע שהקנסות והניכויים על עלות החומרים יבוטלו, וכי בעתיד ניתן יהיה להתלונן בפני ההנהלה, ללא צורך לערב את מנהלי העבודה, שמנעו ממנה לשמוע על התלונות קודם לכן. בנוסף, הוגדר חדר ייעודי לארוחות. עם חתימת ההסכם, השביתה הסתיימה.
אחרית דבר
ב-1891 פתח צבא הישע מפעל אחר בלונדון, בו הגפרורים יוצרו מזרחן אדום שהיה רעיל פחות, וכן שילם שכר גבוה יותר. אחת הסיבות לפתיחת המפעל הייתה הרצון לשפר את תנאי ההעסקה של הפועלות, שהורעלו מהזרחן הלבן, ואחרי שכמה ילדים מתו אחרי שאכלו את הגפרורים האלו.
ב-1901 הכריז המפעל על הפסקת השימוש בזרחן לבן. הבעלים, פרנסיס מיי ו-וויליאם בריינט החלו לייבא זרחן אדום משוודיה כבר ב-1850, אולם מכירות הגפרורים הבטוחים עלו פי 10 ב-1855, ונתקלו בהיעדר אספקה מהיצרן השוודי, דבר שגרם להם לקנות את הפטנט הבריטי, ובנו מפעל חדש לייצור גפרורים ב-1855. השימוש בזרחן האדום היה יקר ולא הצליח להתחרות במחיר מול גפרורי הזרחן הלבן, שהיו זולים משמעותית, מה שגרם להם להשתמש בעבודת ילדים.
לצבא הישע הייתה בעיה דומה; הגפרורים בתחילה עלו פי שלושה ממחיר הגפרורים שיוצרו מזרחן לבן, והצלחתם התבססה על כך שהיו מי שסירבו לקנות גפרורי זרחן לבן. המפעל המשיך לנסות להילחם במחיר הזול של גפרורי הזרחן, אולם אחרי 1898 פסקו הקריאות לקנות מהם. ב-24 בפברואר 1900 נסגר המפעל, וב-26 בנובמבר קנתה אותו חברת בריינט ומיי.
ב-1908 קבע הפרלמנט שאסור יהיה להשתמש בזרחן לבן אחרי ה-31 בדצמבר 1910. זהו יישום של אמנת ברן מ-1906.
בתרבות הפופולרית
ב-1966 יצרו ביל אוון וטוני ראסל מחזמר בשם "נערות הגפרורים" על השביתה.
ב-2013 נערך בלונדון אירוע לציון 125 לשביתה. הפועלות הוצגו במסגרת אירוע "HerStory" למען נשים בולטות בסיבוב ההופעות של U2 בשנת 2017.
בשנת 2022 עלה הסרט אנולה הולמס 2, שמציג את סיפורה של מנהיגת השביתה, שרה צ'פמן[5][6][7][8]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "A History of the World – John Walker's Friction Light". BBC. נבדק ב-2022-11-20.
- ^ Arnold, A. J. (ביולי 2011). "'Out of light a little profit'? Returns to capital at Bryant and May, 1884–1927". Business History. 53 (4): 617–640. doi:10.1080/00076791.2011.578129. ISSN 0007-6791.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Arnold, A J (באפריל 2006). "'Ex luce lucellum'? Innovation, class interests and economic returns in the nineteenth century match trade" (PDF). Business School of Exeter University UK. נבדק ב-10 בנובמבר 2022.
{{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - ^ "Sarah Chapman, Matchgirl Strike Leader Spitalfields Life" (באנגלית). נבדק ב-2021-12-20.
- ^ "Blue Plaques to tell stories of working class experience". English Heritage. נבדק ב-2022-02-19.
- ^ "Match Girls' Strike of 1888 commemorated with blue plaque in East London". The Independent (באנגלית). 2022-07-05. נבדק ב-2022-07-06.
- ^ "Seminal Match Girls' Strike of 1888 commemorated with English Heritage Blue Plaque in East London". English Heritage. נבדק ב-2022-07-06.
- ^ "A Plaque For The Matchgirls Spitalfields Life" (באנגלית). נבדק ב-2022-07-06.
37419129השביתה במפעל בריינט ומיי