הרשאה (הלכה)
|
שטר הרשאה
בפנינו חתומים מטה עדים ר' פלוני, בלי זכר ואונס כלל אלא בלב שלם ונפש חפיצה ודעת שלימה, מינה והרשה אגב ארבע אמות קרקע, מיוי גמור והרשאה גמורה והשלטה שלימה לר' פלוני לתובע ולקבל ולגבות בעדו ובשמו כל זכות וכל חוב וכל תביעה וכל חוב וכל ממונא ודררא דממונא אשר לפלוני הנזכר על כל איזה גברא איש או אשה בעולם בין השטר ובין בעל פה, הן מחמת פקדון או מחמת חוב או איזה עסק ומשא ומתן או מחמת כל איזה צד ואופן ועניין שיהיה בעולם ובכל מקום בעולם. ובפרט מינה והרשה לר' פלוני הנזכר לתבוע ולקבל מפלוני כל וכך דינרים או נכסים שחייב לפלוני הנזכר, כפי הנראה משטר חוב שיש לו ביד פלוני ועל כל הנזכר שם פלוני המרשה הנזכר יד פלוני המורשה הנזכר ידו ככוחו ותביעתו כתביעתו וכו' והכל שריר וקיים. |
| על פי "אוצר השטרות הנהוגים בישראל", ירושלים תרפ"ו עמ' 277 |
הרשאה כשמה, היא נתינת רשות - ייפוי כח, לייצוג משפטי. אדם יכול למנות נציג מטעמו שידון על ממונו מול בעל דינו. מינוי זה, כאשר נעשה כפי כללי ההרשאה, מחייב את הנתבע לשתף פעולה עם הנציג המורשה. דין הרשאה המקורי מתייחס רק לתובע, ואין בתלמוד התייחסות לייצוג משפטי של הנתבע.[1] "אבל עכשיו המנהג בכל בתי דינים שגם הנתבע מעמיד מורשה".[2]
ההרשאה בתלמוד
ייצוג משפטי היה מוכר כבר בתקופת המשנה, כפי שעולה מהמשנה: "יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין".[3] אך איננו מוצאים בספרות התנאית התייחסות נוספת לנושא. מהירושלמי עולה שקיים תפקיד כזה שכינויו אנטלר.[4] גם שם איננו מוצאים דיון הלכתי בנידון.
בתלמוד הבבלי הביטוי שחוזר על עצמו הוא "הבא בהרשאה", ובארמית נקראת ההרשאה 'אורכתא'. נחלקו אמוראים ראשונים אודות הפן המוסרי של ההרשאה: "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו - רב אמר: זה הבא בהרשאה, ושמואל אמר: זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין".[5] אולם מאחר שההרשאה מופיעה בכמה סוגיות בתלמוד, ללא התנגדות מוסרית, הסבירו ראשונים שדברי רב מופנים להרשאה הנובעת ממניע שלילי.[6] אולם יש שהסבירו שזו מחלוקת בין רב לשמואל ונפסקה הלכה כשמואל.[7] גם לפי גישה זו, רב אמנם מתנגד מוסרית אך נראה שאינו חולק על כך שהדבר אפשרי. בשלוש סוגיות פותר שמואל שאלות פרשניות או משפטיות באמצעות שימוש בהרשאה.[8] גם משם עולה שמוסד ההרשאה ידוע ואינו מצריך הסבר.
הסוגיה היחידה הדנה בהרשאה באופן מסודר נמצאת במסכת בבא קמא:[9]
אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי. אמר רב אשי לאמימר: מאי טעמא? אמר ליה: משום דרבי יוחנן, דא"ר יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. איכא דאמרי, אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה. טעמא דכפריה, דמיחזי כשיקרא, אבל לא כפריה - כתבינן.
לפי הלשון הראשונה לא ניתן לכתוב הרשאה המתייחסת לתביעת מטלטלין. ההנחה היא שתביעה מתייחסת לנכס המוחזק על ידי הנתבע שלא כדין. הגמרא מסבירה שהרשאה על מטלטלין אינה אפשרית, כמו שהקדשת מטלטלין המוחזקים על ידי גזלן אינה אפשרית. כאן כבר ניכר המרכיב הקניני של ההרשאה. לפי הלשון השנייה לא ניתן לכתוב הרשאה על מטלטלין שהמחזיק בהם כופר בטענת התובע. את הלשון הזו מסבירה הגמרא בטעם של 'מיחזי כשקרא', כלומר שעדים חותמים בשטר שש למרשה ממון אצל פלוני, וזה אינו בהכרח נכון כי פלוני כופר בכך.[10]
הראשונים נחלקו בהסבר סוגיה זו, אבל אין מחלוקת שההנחה העומדת בבסיס הסוגיה היא שהרשאה תלויה בקנין. ואכן בהמשך הסוגיה מובאת מימרה נוספת של 'נהרדעי': "אורכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך - לית ביה מששא. מאי טעמא? משום דא"ל האיך: לאו בעל דברים דידי את". מימרה זו מלמדת שתפקידה של ההרשאה לכפות על הנתבע לדון עם המורשה, והדרך לעשות זאת היא בהעברת הזכויות מהמרשה למורשה.
בחלקה הנוסף של הסוגיה מובאת מחלוקת בשאלה האם יכול המורשה לתפוס לעצמו את הממון עליו הורשה. לדעת אמימר אם תפס המורשה אין מוציאים ממנו. לעומתו אומר רב אשי, שמכיוון שהמרשה מתחייב בהרשאתו לממן את כל ההוצאות של המורשה, הרי שהוא שליח, ואינו יכול לתפוס. בגמרא מובאת דעה שלישית שהמורשה הוא שותף ויכול לתפוס מחצית הממון. מסוגיה זו עולה, שהרשאה היא שליחות מיוחדת, הכוללת הענקת זכות באמצעות קנין. הרשאה נדרשת שכן בלעדיה יכול הנתבע לדחות את שלוחו של התובע בטענה "לאו בעל דברים דידי את". כלומר איני מחויב לדון עמך. אולם העברת הזכויות בממון מסכנת את בעל הממון. לפי רב אשי שהלכה כמותו, בעיה זו נפתרת שכן המורשה מוגדר כשליח ולא כבעלים או שותף.[11] יש שציינו יתרונות אחרים של הרשאה על פני שליחות. הטור (חו"מ קכב) כתב ששליח רגיל שנשלח לגבות חוב אינו יכול לכפות את הנפקד למסור את הממון שכן קיים חשש שהשולח ביטל את השליחות, או שהשולח מת. "לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתנו לשליח אא"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין הממון שיש לו ביד פלוני והשתא ליכא למיחש למידי".[12] ניכר מהדברים שהפתרון לחששות נעוץ בכך שההרשאה מקנה את הממון למורשה.
הקנין
הרשאה מצריכה קנין.[13] לדעת רוב הפוסקים הקנין צריך להיות תואם את נשוא ההרשאה.[14] לכן אם מדובר במטלטלין ניתן לעשות קנין סודר, אולם אם נשוא התביעה הוא כסף, הקנין צריך להיות קנין אגב קרקע.[15] לפי גישה זו כתב הרמב"ם שמדין התלמוד לא ניתן להרשות על הלוואה. אולם גאונים תקנו שכותבים הרשאה אף על הלוואה, ומדבריו שם עולה שגם הרשאת מלוה צריכה קנין.[16] קיימת אצל הראשונים שיטה שונה, שההרשאה אינה אלא שליחות בלבד. לפי שיטה זו, אף אין צורך לכלול בהרשאה את הלשון "זיל דון וזכי ואפיק לנפשך".[17]
שאלה זו של הקנין בהרשאה, תלויה בביאורה של סוגיה נוספת, בה מדובר על שליח להשבת כסף.[18] הגמרא מספרת על רב פפא ששלח את רב שמואל בר אבא לגבות סכום של שנים עשר אלף זוזוים. כדי לבצע את השליחות, הקנה לו רב פפא את הכסף אגב קרקע. בסוגיה זו לא ברור האם מדובר בפקדון או בהלוואה, והאם מדובר בהרשאה או בהקנאה גמורה. מי שהסביר את הסוגיה כמקרה של הרשאה, הסיק מכאן את הצורך בקנין התואם לנשוא ההרשאה. לפי גישה זו אין צורך לצמצם את המקרה לפקדון בלבד.[19] אולם מי שהסביר את הגמרא שם כהקנאה גמורה, יכול היה לומר שלמסקנת הסוגיה של הרשאה, אין צורך בקנין ממש. בעלי גישה זו מסבירים שהכסף של רב פפא היה פקדון.[20]
פסיקת ההלכה
בסיום סוגיית הרשאה נאמר: "והלכתא שליח שוויה". הרי"ף כתב שהלכה זו היא מרב יהודאי גאון ושלאור פסיקה זו, יכול השולח לבטל את ההרשאה וכן להרשות אדם אחר.[21] אולם אין בפסיקה זו התייחסות למחלוקת בין הלישנות על הרשאת מטלטלין. יש מי שפירש שפסיקה זו נוגדת את כל האמור לפני כן בסוגיה, ולכן אין משמעות לשתי הלישנות, ואפילו אין צורך לכתוב בהרשאה את הלשון "זיל דון וזכי לנפשך" כי אין בין המורשה לשליח ולא כלום![22] אולם רוב הראשונים לא כך הבינו. הרי"ף ובעקבותיו הרמב"ם פסקו כלשון השנייה, ולכן לדעתם לא ניתן להרשות על ממון שאינו קרקע והנתבע כופר בו.[23] אולם כבר אצל רבנו חננאל אנו מוצאים התייחסות למנהג לכתוב הרשאה על מטלטלים שכפר בהם.[24] מנהג זה שהלך והתרחב, גרם לראשונים להציע הסברים שונים ומקוריים לסוגיה.
שיטת בעל המאור - הוזכרה בפסקה הקודמת. למסקנת הסוגיה המורשה הוא שליח ואינו צריך קנין.[25]
שיטת רבנו תם - הלכה כלשון השנייה, אולם מאחר שבסוגיות שונות נפסק, שאין לחשוש ל'מיחזי כשקרא'; לכן גם כאן למעשה אין לחשוש לכך, וניתן לכתוב הרשאה על מטלטלין גם אם הנתבע כפר בהם.
הרחבה נוספת של הלכות הרשאה, אף היא מתקופת הגאונים, היא הרשאה לתביעת הלוואה. "...הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו למדינה אחרת.[26]
קישורים חיצוניים
הערך הרשאה, אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, עמ' טו.
נחום רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי, ירושלים תשל"ב.
הערות שוליים
- ^ שו"ת הרמב"ם סימן לז: "ולא יתן הנתבע הרשאה בשום פנים וסיבה ולא יעלה זה על הדעת ולא טעה מעולם אדם בזה".
- ^ ערוך השולחן חושן משפט, קכד, ב.
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ח'. לפי פירוש הרמב"ם שם: "עורכי הדיינין - הם אנשים הלומדים את ההתדיינות כדי שיהיו מורשים לבני אדם בדיניהם". אמנם יש שפירשו אחרת את המשנה, אולם דומה שמדרשת הגמרא שבת קלט, א:"אמר רבי אליעזר בן מלאי משום ריש לקיש: מאי דכתיב כי כפיכם נגאלו בדם ואצבעותיכם בעון שפתותיכם דברו שקר לשונכם עולה תהגה. כי כפיכם נגאלו בדם - אלו הדיינין, ואצבעותיכם בעון - אלו סופרי הדיינין, שפתותיכם דברו שקר - אלו עורכי הדיינין, לשונכם עולה תהגה - אלו בעלי דינין". מוכח שעורכי הדיינים הם אכן אנשים שתפקידם הוא זה.
- ^ כך לשון התלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ב', הלכה א', על המשנה שניתן לדון כהן גדול: "ניחא דן. דנין אותו וימנה ליה אנטלר. הגע עצמך שנפלה לו שבועה. ואנטלר בשבועה?". ראשונים רבים מזכירים את האנטלר אך בדרך כלל ללא הסבר מדויק מה הוא האנטלר. המאירי סנהדרין יח, א ד"ה 'והמשנה' מציג שני הסברים. לפי דעתו אנטלר הוא המורשה! אולם בשפ רבותיו הוא מסביר שהאנטלר הוא המורשה ללא כתב הרשאה שהרשאתו נעשית בפני בית הדין.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל"א עמוד א'.
- ^ תוספות שבועות לא, א ד"ה 'זה': "כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות". המאירי שם כתב: "וכגון שהם בעיר אחת". אבל במקרים בהם התובע מוגבל ביכולתו לתבע, ציינו שניהם שהמורשה עושה מצווה. אמנם לאור העובדה שדין הרשאה ברוב הסוגיות מובא על ידי שמואל, ייתכן ששאלת המוסריות של ההרשאה נתונה הייתה במחלוקת ורב סבור היה שאין למנות מורשה כלל וכלל.
- ^ מר רב יהודאי גאון, והרב הברצלוני מובאים על ידי הראב"ד בקונטרס הרשאה, תמים דעים סוף סימן סב, וכן בתוך תשובות ופסקים סימן קמא.
- ^ שבועות לג, ב חיוב עדים בשבועת העדות על ידי אדם אחר. בכורות מח, ב בתביעה משותפת מכהן, שקיבל דמי פדיון משנים ומת אחד מהם. בבא בתרא קכז, א בתביעה משותפת של בכורה כאשר יש שנים הטוענים לבכורה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע' עמוד א'. ויש מי שציין (הראב"ד, תמים דעים סימן סא) שגם בסוגיה זו נראה שמוסד ההרשאה ידוע ומוכר והדיון מתמקד בדין המטלטלין בלבד: "באמת וברור דהא דנהרדעי הלכה רווחת היא... ועוד דנהרדעי גופייהו לא אתו לאשמועינן הכא דכתבינן אורכתא אלא לאמדועינן על מה כותבין אותה...לפי שדבר ברור היה אצלם שכותבין הרשאות".
- ^ כך מפרש שם המאירי: "שזה נראה כחותמין בשקרות והיאך הם כותבים שפלוני חייב לפלוני והם אין יודעין בכך".
- ^ וכך הסביר הראב"ד.
- ^ טור חו"מ, קכב. חשש המיתה מובא גם בראב"ן בבא קמא, עט, מובא במרדכי בבא קמא סימן ע. הראב"ד (ראו הע' 7) דחה את חשש החזרה. לדעתו כפי שיש חזקה ששליח עושה שליחותו, כך יש חזקה שהשולח אינו מבטל את השליחות. לחשש המיתה יש מקור בגמרא בבא קמא קד, ב.
- ^ רמב"ם שלוחין ושותפין ג, א: "וצריך לקנות מידו שהרשהו". לשון זו מתאימה לקנין סודר וכך הסביר הכס"מ, שם סוף הלכה ז. אולם בהלכה ז פסק הרמב"ם שאם נשוא התביעה הוא פקדון של מעות, יש לעשות קנין אגב. הרשב"א בבא קמא ע, א, מציג בתחילה את הגישה שמצריכה קנין תואם לנשוא ההרשאה, אבל אחר כך כותב: "ויש מי שאומר דללישנא בתרא כותבין בכל דלא כפריה ואפילו במלוה ע"פ, לפי שההרשאה אינה קונה קנין גמור אפילו בפקדון דלא כפריה דהא אסיקנא דשליח שווייה אלא דלגבי נפקד שווייה כקונה וכבעל דברים דידיה דלא מצי למידחייה הלכך לא דייקינן ביה כולי האי. וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובותיו וכן דעת מקצת מרבותי נוחי נפש". בטור קכב מוצגת ההרשאה עם קנין אגב, אך מובאת דעת הרמ"ה: "שא"צ להקנות לו בקנין אגב קרקע כיון דלאו לאקנויי ליה גופא דממונא מכוין אלא יהיב ליה רשותא למיתבע דיליה". וראו ש"ך קכג סקי"ג.
- ^ כך לשון הראב"ד בתמים דעים: "וכלל הדברים על כל דבר אדם יכול להרשות את חבירו במשפט הקנאתו הראויה לו". וכך פסק ערוך השולחן קכב, ג.
- ^ ראו הערה 11. וראו בבלי בבא קמא קד, ב, רמב"ם מכירה ו, ז.
- ^ בהלכה ז שם בהציגו את תקנת ארבע אמות שבארץ ישראל: "ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו או לתבוע ממנו הלואה ולא הייתה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו ל שבא"י ומקנה לו המעות על גבן". ובמשנה למלך שם הסביר שחכמים תקנו שגם במלוה יעשו קנין כדי למנע מצב בו הרשאת מלוה שאינה אלא מתקנה קלה יותר מהרשאת פקדון.
- ^ בעל המאור, בבא קמא כז, ב בדפי הרי"ף ומובא במאירי שם בכינוי "חכמי הראשונים שבקטלונייא". יד רמ"ה, בבא בתרא עז, א כתב במפורש שהרשאה היא שליחות ואין צורך בקנין.
- ^ בבא קמא קד, ב.
- ^ הראב"ד, תמים דעים סימן סא, ובשיטה מקובצת בבא קמא קד, ב.
- ^ הרשב"א בבא קמא קד, ב ד"ה 'גרסת'.
- ^ בבא קמא, כז, ב בדפי הרי"ף: "איתמר משמיה דרב יהודאי גאון זצ"ל דקי"ל דשליחא שויא".
- ^ בעל המאור על הרי"ף שם.
- ^ רמב"ם שלוחין ושותפין ג, ו: "התובע חבירו בדין במטלטלין או במעות שהפקיד אצלו וכפר בו אינו יכול לכתוב הרשאה עליו שנמצא זה כמשקר".
- ^ אוצר הגאונים, בבא קמא, (פירוש רבנו חננאל) ע, א, עמ' 72: "והא דנהגו למיכתב אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה לא ידעינן מנין ועל מה זה סמכו והמוציא מחבירו עליו הראיה".
- ^ כפי שראינו לעיל זו גם עמדת הרמ"ה.
- ^ רמב"ם שלוחין ושותפין ג, ז. במאירי בבא קמא ע, א כתב שתקנה זו מועילה להסביר גם את ההרשאה לגביית פקדון שהנפקד כופר בו.
