הרגזנים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

18 הרגזנים או הרגזנים (באנגלית: The Irascible 18) הוא כינוי שניתן לקבוצה של אמני מופשט אמריקאים שמחו נגד התערוכה ציור אמריקאי היום - 1950 (American Painting Today - 1950) שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו-יורק והחרימו את התחרות שלוותה לתערוכה. הקבוצה הביעה את מחאתה במכתב גלוי שנשלח בשנת 1950 לנשיא המוזיאון. הסיקור התקשורתי הנרחב של המחאה, וכחלק ממנו, תצלום קבוצתי אייקוני של האמנים העומדים מאחוריה, שהופיע במגזין לייף, הפכו את הקבוצה למפורסמת, ועימה את המונח אקספרסיוניסט מופשט. העיסוק במחאה האמנותית ביסס את אמני המופשט הללו כדור הראשון של זרם אמנותי חדש.

הרקע: עליית אסכולת ניו-יורק

ערך מורחב – אסכולת ניו יורק

פרוץ מלחמת העולם השנייה והרדיפה הנאצית אחר "אמנות מנוונת" זירזה את העברת מרכז הכובד של האמנות המודרנית מפריז לארצות הברית, ועימה גם את הגירתם של אמנים רבה בכיוון זה. כך, העיר ניו יורק הפכה לביתו של האוונגרד האמנותי.[1]

לשנות הארבעים המוקדמות חשיבות מיוחדת בהתפתחות האמנות האמריקאית, כאשר ברקע, הציור הריאליסטי (תנועת הרגיונאליזם (אנ')) החל להיתפס כביטוי אמנותי שאינו הולם את התקופה הסוערת.[2] בשנת 1942, פגי גוגנהיים, שברחה מאירופה עם בעלה, האמן הסוריאליסטי מקס ארנסט, פתחה גלריה חדשה בניו יורק בשם Art of This Century (אנ') שהציגה אמני אוונגרד אמריקאים ואירופאים ומבטיחים. ג'קסון פולוק ערך שם את תערוכת היחיד הראשון שלו בשנת 1943, וב-1945, הציגה הגלריה את יצירותיו של האמן מארק רותקו.[1] כאשר גוגנהיים סגרה את הגלריה שלה ב-1947 כדי לעבור לוונציה, גלריית בטי פרסונס (The Betty Parsons Gallery), שנפתחה שנה קודם לכן, החלה לייצג את האמנים פולוק, בארנט ניומן, מארק רותקו וקליפורד סטיל (אנ'). הגלריה ייצגה גם את האמנים אדולף גוטליב, הדה שטרן (אנ') ותיאודורוס סטמוס (אנ').[2]

באותה תקופה, הגלריות היחידות שהסכימו להציג את אמני הקבוצה שכותנה אסכולת ניו-יורק, היו גלריית פרסונס, גלריית סמואל קוץ (Samuel Kootz Gallery) וגלריה צ'ארלס איגן (Charles Egan Gallery) (אנ'). עבור הגלריות הצעירות הללו מדובר היה בבחירה לא רווחית כלל. המחיר הגבוה ביותר ששולם עבור יצירה של פולוק לפני שנת 1947, היה 740 דולר ועבור יצירה של רותקו בשנת 1946 - 120 דולר בלבד. בגלריה קוץ, מ-1946 עד 1948, הוצעו יצירות של הנס הופמן, וויליאם בזיוטס ורוברט מאת'רוול במחירים שנעו בין 100 ל-950 דולר, וככל הנראה התקבלו בעבורן באופן מעשי מחירים נמוכים בהרבה. הגלריה נסגרה בשנת 1948 בגלל קשיים כלכליים.[3] ההצלחה של אמני האסכולה הגיעה רק לאחר סדרה של מאמרים פופולריים שפורסמו במגזין לייף, שהמפורסם שבהם הוא מאמר על פולוק ב-1949 והמאמר על הרגזנים משנת 1951, עליו יפורט מטה.[4]

האירועים שקדמו לתערוכה במטרופוליטן

מאז ינואר 1943 התקיים שיתוף פעולה בין מוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית למוזיאון המטרופוליטן לאמנות, שאמור היה להגיע לשיאו בשילוב אוספי האמנות האמריקאית של המוסדות במסגרת בניין חדש, שנתרם על ידי גרטרוד ונדרבילט ויטני. לפי הסכם בלתי כתוב, מוזיאון ויטני רכש אמנות אמריקאית בעוד המטרופוליטן ריכז את רכישותיהם במה שהם כינו אמנות "קלאסית".[5][6] ואולם, ג'וליאנה פורס, מנהלת מוזיאון הויטני מ-1931 ועד מותה ב-1948, תמכה בנטישת שיתוף הפעולה. ב-1 באוקטובר 1948, חבר הנאמנים של המוזיאון הצביעו על "חילוקי דעות רציניים" עם המטרופוליטן, במיוחד בכל הנוגע להצגת מגמות עדכניות ומתקדמות באמנות, נושא שמוזיאון הויטני הדגיש באופן מיוחד בעשייתו. לבסוף, מוזיאון הויטני נסג באופן חד צדדי מיוזמת חיבור האוספים עם המטרופוליטן.[7]

ב-1 בינואר 1949 הודיע מוזיאון המטרופוליטן על הקמת מחלקה לאמנות אמריקאית, ורוברט בוורלי הייל (אנ')מונה לראש המחלקה.[8][9] ועדת נאמנים הוקמה כדי לייעץ לו, והיא מנתה את אליהו רוט, וולטר ס. בייקר וסם א. לואיסון (אנ').[9][6] לואיסון, על אף שהיה אספן מוערך של אימפרסיוניסטים, נודע כמי שכינה אמנות מופשטת אוונגרדית "לא אנושית".[10] ביולי 1949, רולנד ג'יי מקיני, לשעבר מנהל מוזיאון בולטימור לאמנות ומוזיאון האמנות של מחוז לוס אנג'לס, מונה גם הוא ליועץ, ובהמלצתו הוחלט שמוזיאון המטרופוליטן יארח סדרה של תערוכות תחרותיות לאומיות פתוחות. הראשונה שבהן היא התערוכה American Painting Today - 1950, שהפכה למרכזו של וויכוח אמנותי סוער.[9] על פי ההחלטה, האמנים בתערוכה ייבחרו על ידי חמש קבוצות שופטים מאזורים שונים בארצות הברית, שיגישו את בחירותיהם לוועדת שיפוט ארצית. זו תורכב מחמישה שופטים אזוריים ושניים נוספים שימונו על ידי המטרופוליטן.[5]

המחאה והמכתב הגלוי למוזיאון המטרופוליטן

A letter with a small section of body text followed by two sections of typed signatures, one for painters, the other for sculptors
מכתב פתוח לרולאן ל. רדמונד, 20 במאי 1950, עותק לא חתום עם שמות האמנים

בשנת 1948, וויליאם בזיוטס, בארנט ניומן, דייוויד הייר (אנ'), רוברט מאת'רוול ומארק רותקו הקימו בניו-יורק בית ספר בשם "Subjects of the Artist School", בו התקיימו הרצאות פתוחות לקהל הרחב, עם דוברים כגון ז'אן ארפ, ג'ון קייג' ואד ריינהרדט (אנ'). בית הספר נכשל כלכלית ונסגר באביב 1949,[11][12] אך אוניברסיטת ניו-יורק השתלטה על המוסד ושינתה את שמו ל"סטודיו 35".[13] במקום התקיים סימפוזיון-פאנל סגור בין ה-21 ל-23 באפריל 1950, שאורגן על ידי רוברט גודנף (אנ') והונחה על ידי ריצ'רד ליפולד, רוברט מאת'רוול ואלפרד בר (אנ'), מנהל המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA). מטרת המפגש הייתה מסגור והגדרה של תנועת אמנות.[14] בסוף הישיבה הסגורה הוצע על ידי אדולף גוטליב שהאמנים הנוכחים ימחו על ההטיה השמרנית של חבר השופטים בתחרות הקרובה במטרופוליטן.[15]

במשך שלושה שבועות כתב גוטליב טיוטת מכתב גלוי לנשיא מוזיאון המטרופוליטן, תוך התייעצות עם אד ריינהרדט וברנט ניומן. הגרסה הסופית נשלחה לחתימתם של 28 אמנים. ניומן התקשר לג'קסון פולוק מדירתו של גוטליב בברוקלין, וביקש שיגיע לעיר באופן מיידי על מנת להוסיף את חתימתו. פולוק שלח במקום זאת מברק בו כתב: "תמכתי במכתב המתנגד לתערוכה של שנת 1950 במוזיאון המטרופוליטן לאמנות. ג'קסון פולוק".[16]

המכתב נחתם על ידי ג'ימי ארנסט, אדולף גוטליב, רוברט מאת'רוול, ויליאם בזיוטס, הנס הופמן, בארנט ניומן, קליפורד סטיל, ריצ'רד פוזט-דארט, תיאודורוס סטמוס, אד ריינהרדט, ג'קסון פולוק, מארק רותקו, בראדלי ווקר טומלין, וילם דה קונינג, הדה שטרן, ג'יימס ברוקס, וולדון קיס ופריטץ בולטמן. הפסלים התומכים במכתב ושמם נוסף לו, היו הרברט פרבר, דייוויד סמית', איברם לאסאו, מרי קאלרי, דיי שנבל, סימור ליפטון, פיטר גריפ, תיאודור רוזק, דייוויד הייר ולואיז בורז'ואה.[17]

תחושת אי הנוחות של האמנים מתיוג, כאינדיבידואלים או כקבוצה, הייתה ניכרת. בסוף שלושת ימי הסימפוזיון בסטודיו 35, אלפרד בר הציע לקבוצה לכנות את עצמה בשם. דה-קונינג השיב לו: "זה הרסני לתת לעצמנו שם".[14] פולוק מצדו, סירב לחתום על המכתב, אלא אם יהיה ברור שהחותמים אינם קבוצה (אם כי בסופו של דבר חתם).[18]

ביום ראשון, 21 במאי 1950, ניומן לקח את ההצהרה החתומה לעורך של הניו יורק טיימס.[15] ההצהרה, שכותרתה: "מכתב פתוח לרולנד ל. רדמונד", הופיעה בעמוד הראשון של העיתון ב-22 במאי.[17] ניומן אמר לטיימס שהם מבקרים את החברים בחמש קבוצות השופטים האזוריים ובמיוחד, שהם מתנגדים לקבוצה של ניו יורק, לחבר השופטים הלאומי ולחבר השופטים שאמון על הפרסים בתחרות.[17]

תגובה ופולמוס

התגובה הראשונה למכתב המחאתי הופיעה במכתב המערכת של העיתון The Herald Tribune ב-23 במאי 1950. מאמר המערכת תקף את האמנים על "עיוות עובדות" בטענתם שהמטרופוליטן "בז" לציור המודרני.[19] שם המאמר היה: "The Irascible Eighteen" (שמונה עשר הרגזנים). מבקרת האמנות של העיתון באותה תקופה הייתה אמילי גנאואר, וההנחה הרווחת היא שהיא זו שכתבה את מאמר המערכת, שגם העניק את השם לקבוצה.[20][21]

גוטליב, בסיוע ניומן וריינהרדט, ניסח תגובת נגד עליו חתמו 12 ציירים ושלושה פסלים, ושלח אותו לעורך העיתון, אך זו מעולם לא פורסמה. וולדון קיס דן בסוגיית המכתב הפתוח במהדורת 5 ביוני של העיתון The Nation, וכינה את מנהל מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, פרנסיס הנרי טיילור, פיליסטיניסט.[22]  יומיים לאחר מכן מגזין טיים עסק במחאה במאמר שכותרתו "המרד של השקנאים".[23]

אלפרד בר, שביקש לבדל את מוזיאון ה-MoMA ביחס לאקספרסיוניזם המופשט, הוסיף שמן למדורה כאשר בחר את האמנים ארשיל גורקי, וילם דה קונינג וג'קסון פולוק לביתן האמריקאי של הביאנלה ה-25 בוונציה, שנערכה מיוני עד אוקטובר בשנת 1950. בגיליון יוני בשנת 1950 של המגזין ARTnews, הוא התייחס לציירים כ"מנהיגים" של "חיל החלוץ השולט". המעשה של בר סימן לעולם האמנות שמוזיאונים צריכים לתת את הדעת על זרם האקספרסיוניזם המופשט ואמניו.[14] 

ב-3 ביולי 1950, קבוצה של 75 אמנים פרסמה הצהרה המגנה על מוזיאון המטרופוליטן, באמצעות מכתב פתוח לנשיאו. האמנים החתומים כללו את מילטון אייברי, וויל בארנט, פיליפ אוורגוד, חאבייר גונזלס, ג'ורג' גרוס, הנרי קורנר, רג'ינלד מארש, וולדו פירס, מנפרד שוורץ והארי שטרנברג.[24]

הצילום במגזין לייף

ב-15 בינואר 1951 ביקש מגזין לייף לפרסם כתבה מצולמת שתתעד את תוצאות התחרות במוזיאון המטרופוליטן ותציג גם תמונה של המוחים נגד המהלך.[25] עורכת האמנות של המגזין, דורות'י סייברלינג, שלחה את הצלמת, נינה לין (אנ') לצלם את החבורה של אמני המחאה בסטודיו ברחוב 44. הם התאספו ב-24 בנובמבר, כשרק שלושה מהחותמים המקוריים נעדרו מהצילום: וולדון קיס, הנס הופמן ופריץ בולטמן.[15] לין צילמה שתים עשרה תמונות, מהן אחת הופיעה במגזין. בארנט ניומן התעקש שהקבוצה תצטלם "כמו בנקאים". האמנים הורשו להתמקם באופן עצמאי במרחב. הדה שטרן, שהגיעה באיחור, נראית מאחור (עומדת על שולחן) והיא האישה היחידה בתצלום.[20] הכיתוב שצורף לתצלום התייחס לקבוצה כרצינית, כבדת ראש (solemn). ואכן, לרבים מהקבוצה היו הסתייגות מההופעה בתקשורת המיינסטרים, ובמיוחד לרותקו.[26]

בתצלום נראים האמנים הבאים:[27] בשורה הראשונה: תיאודורוס סטמוס, ג'ימי ארנסט, בארנט ניומן, ג'יימס ברוקס, מארק רותקו; שורה אמצעית: ריצ'רד פוזט-דארט, ווליאם בזיוטס, ג'קסון פולוק, קליפורד סטיל, רוברט מאת'רוול, בראדלי ווקר טומלין; בשורה האחורית: ווילם דה קונינג, אדולף גוטליב, אד ריינהרדט, הדה שטרן.

המאמר בלייף עשה יותר מרק לספק לציבור תמונה של הקבוצה כשאמניה דומים יותר לבנקאים מאשר ל"רגזנים". העורכים הציבו את התמונה במגזין כשהיא גדולה יותר מהתמונות של היצירות הזוכות בתערוכת התחרות במטרופוליטן, ואף לפניהן. כמו כן, הכיתוב בתמונה התייחס למחאה של אמני האקספרסיוניזם המופשט ככזו ההולמת וממשיכה את מסורת האוונגרד, והזכיר בהקשרה אף את סלון הדחויים של 1863 בפריז, שהוקם באופן מתריס ביחס לסלון האקדמי, ואת אסכולת אשקאן.[25]

אירווינג סנדלר, היסטוריון של אסכולת ניו יורק והאקספרסיוניזם המופשט, כתב שהתצלום של לין "הפך לדימוי לפיו אנו רואים בעיני רוחנו את האמנים שהשיגו את ניצחון הציור האמריקאי".[18] התצלום הפך לאבן הבוחן של חיבורים חשובים על אסכולת ניו-יורק. סנדלר אף השתמש בו כתצלום החזית הפנימית והעטיפה האחורית של ספרו "The Triumph of American Painting: A History of Abstract Expressionism, published in 1970", שפורסם בשנת 1970.[28] ספר זה הגדיר את האקספרסיוניזם המופשט לדור של חוקרים.[29]

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Barnes, L., A Proclamation of Moment: Adolph Gottlieb, Mark Rothko, and Barnett Newman and the Letter to the New York Times, Allen Me-morial Art Museum Bulletin, Bd., 1 47, 1993
  2. ^ 2.0 2.1 Tomkins, Calvin, A Keeper of the Treasure, The New Yorker, 1975 (9 ליוני), עמ' 52-54
  3. ^ Robson, Deirdre, Francis Frascina (ע), Pollock and After: The Critical Debate, Routledge, 2000, עמ' 290
  4. ^ Collins, Bradford R., Life Magazine and the Abstract Expressionists: 1948-51. A Historiographic Study of a Late Bohemian Enterprise, The Art Bulletin, 2 LXXIII, 1991, עמ' 203-308
  5. ^ 5.0 5.1 Hale, Robert Beverly, A Report on American Painting Today: 1950, The Metropolitan Museum of Art Bulletin, 6 9, 1951, עמ' 162-172
  6. ^ 6.0 6.1 Hale, Robert Beverly, The American Moderns, The Metropolitan Museum of Art Bulletin, 1 16, 1957, עמ' 18-28
  7. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         , Whitney Drops Proposal for Combining its Collections with the Metropolitan's, The New York Times, 1 באוקטובר 1948
  8. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         , Art Museum adds a Modern Section, The New York Times, 7 לדצמבר 1948
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 Knox, Sank, Competition for American Artists Planned by Metropolitan Museum, The New York Times, 1 בינואר 1950
  10. ^ Louchheim, Aline, Sam A. Lewinsohn and His Legacy to Ar, The New York Times, 25 במרץ 1951
  11. ^ The Editors of Encyclopaedia Britannica, Subject of the Artist, art school, Encyclopaedia Britannica
  12. ^ Subjects of the Artist School, Oxford Refenrece
  13. ^ Rosenberg, Bonnie., An Inside Look at the Abstract Expressionists, NewYorkArtWorld
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 Steven, Mark; Swan, Annalyn, de Kooning: American Master, New York: Alfred A. Knopf, 2005
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 Alloway, Lawrence; MacNaughton, Mary, Adolph Gottlieb: A Retrospective, 1995
  16. ^ Naifeh, Steven; White Smith, Gregory, Jackson Pollock: An American Saga, New York: Clarkson N. Potter, Inc. / Publisher, 1989, עמ' 602
  17. ^ 17.0 17.1 17.2
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         , 18 Painters Boycott Metropolitan; Charge 'Hostility to Advanced Art', The New York Times, 22 במאי 1950
  18. ^ 18.0 18.1 Sandler, Irving (2003). "2". In Daniel A. Siedell (ed.). Weldon Kees and the Arts at Midcentury. University of Nebraska Press. pp. 42.
  19. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         , The Irascible Eighteen, The New York Herald Tribune, 23 במאי 1950
  20. ^ 20.0 20.1 Boxer, Sarah, The Last Irascible, The New York Review of Books, 23 בדצמבר 2010
  21. ^ Rubenfeld, Florence., Clement Greenberg: a life, New York: Scribner, 1997, עמ' 144
  22. ^ Kees, Weldon, Robert E. Knoll (ע), Weldon Kees and the Mid-Century Generation: Letters, 1935-1955, Lincoln, Nebraska: University of Nebraska Press, 2003, עמ' 133
  23. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         , The Revolt of the Pelicans, Time, 1950
  24. ^ 4 July 1950, 75 Painters Deny Museum is Hostile, The New York Times, 4 ביולי 1950
  25. ^ 25.0 25.1
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         , IRASCIBLE GROUP OF ADVANCED ARTISTS LED FIGHT AGAINST SHOW, Life, ינואר 1951, עמ' 34-38
  26. ^ Breslin, James (2012). Mark Rothko: A Biography. Chicago: University of Chicago Press. 272.
  27. ^ The Irascibles, Munson -Williams Proctor Arts Institute
  28. ^ The Triumph of American Painting: A History of Abstract Expressionism, New York: Praeger, 1970, Princeton University Art Museum
  29. ^ Gibson, Ann Eden (1997). Abstract Expressionism: Other Politics. New Haven, CT: Yale University Press. p. 29.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37292683הרגזנים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הרגזנים&oldid=2421880"