הקונסיסטוריה היהודית של וסטפליה
הקונסיסטוריה הווסטפלית המלכותית לבני ישראל (בגרמנית: Königlich Westphälisches Konsistorium der Israeliten, טייטש: קאֶניגליך וועזטפֿאלישז קאָנזיזטאָריום דער איזראַעליטען) הייתה הוועד המרכזי והמפקח על יהודי ממלכת וסטפאליה הנפוליאונית, שפעל מ-1808 עד 1813. הקונסיסטוריה נועדה לקדם מודרניזציה של היהודים כך שיהיו אזרחים מועילים, והייתה חלוצת הרפורמות בתחומי המשטר הקהילתי, החינוך, הדת ועוד שעברו על יהדות גרמניה בעידן האמנציפציה ליהודים.
רקע
בנובמבר 1807, בהתאם לתנאי חוזה טילזיט, נוסדה ממלכת וסטפאליה כמדינת לוויין צרפתית. אחי הקיסר, ז'רום בונפרטה, הוכתר כמלכה ובירתה הייתה קאסל. וסטפליה נועדה לשמש כמופת נפוליאוני. היא הייתה הראשונה בנסיכויות הגרמניות בה בוטלה לחלוטין הצמיתות, הוענקה חוקה כתובה, התקיים שוויון לכל בפני החוק והוקם משטר ריכוזי. בווסטפליה הוחלה גם המדיניות הצרפתית כלפי היהודים, שמנו 16,000 נפש בממלכה. לצד אמנציפציה מלאה (למעשה היה מצבם טוב מבצרפת, שם נאכפה 'הפקודה המחפירה' במרץ 1808) הם נדרשו להקים גוף מפקח שייצגם בפני השלטון, בדומה לקונסיסטואר, וישמש מכשיר למודרניזציה ותרבות שלהם כדי להפכם לאזרחים מועילים ומשולבים בחברה. מי שהתבלט מיד בנושא זה היה יהודי החצר והפרנס העשיר ישראל יעקבסון, שהיה קודם בשירות נסיך בראונשווייג-וולפנביטל ועמד בקשרים טובים עם ז'רום, לו הלווה כסף רב. יעקבסון הופקד בידי המלך על בחירת עשרים ושניים נציגים יהודים שהתכנסו בקאסל ב"אספת נכבדים" ב-8 בפברואר 1808 לצורך הרכבת הגוף המתוכנן. הם בחרוהו לנשיאם והוא הנחה את המתכנסים לקבלת המלצת הכתר להקים ועד במתכונת הקונסיסטואר, שאף בראשו הועמד. החדשות נתפשו מיד כהזדמנות על ידי הגורמים הפרוגרסיביים בקרב יהודי גרמניה, שרידיה הפעילים של תנועת ההשכלה ששקעה. אהרן האלה-וולפסון כתב עוד בספרו "ישורון מ-1804 שהיהודים לא יתקנו את דרכיהם בעצמם ושומה על השלטונות להתערב ולכפות עליהם רפורמה; דוד בן משה פרֵנְקֶל, מנהל בית-הספר החופשי בדסאו ועורך כתב-העת החדש "שולמית", הגיע לאותה מסקנה בגיליון הראשון של עיתונו מ-1807.[1]
הקמה
פרנקל נבחר על ידי יעקבסון, שהיה בעצמו פעיל קדמה בולט ופתח ב-1801 בית-ספר משולב ליהודים ונוצרים, להיות אחד מחמשת ראשי הקונסיסטוריה לצדו. עורך "שולמית" ביקש להפוך את הוועד למכשיר להגשמת חזונו אודות רפורמה חינוכית מקיפה, עידון ואסתטיזציה של סדרי בית-הכנסת, פרודוקטיביזציה כלכלית ומקצועית ועוד, שכולן נועדו להקרין ליתר יהודי גרמניה ואירופה בכלל. פרנקל היה חדור באידאולוגיה של מה שדוד סורקין כינה "החוזה האמנציפטורי" הלא-כתוב: תביעה כנה ואמיתית להתחדשות ושיפור פנימיים ברוח הנאורות שנדרשו כדי להתאים לעידן החדש – ולחלופין ובמשלים, במודע ושלא במודע, התבטלות בפני ערכי הנוצרים כדי לשכנעם שהיהודים ראויים עתה לשוויון.[2] מאידך, יעקבסון רצה בכך ששוויון יינתן לשאר היהודים לפני תיקון מצדם ובאופן בלתי-מותנה, ושהרפורמה בתורה תעשה ביוזמתם שלהם בלבד ולצורך עצמם, כפי שאכן היה בווסטפליה ובניגוד הופכי לאמצעי הכפייה הקשים שהפעילו שלטונות בנסיכויות דוגמת פרנקפורט, עליהם מחה. כמו ביוזמות משותפות אחרות דומות, הקונסיסטוריה קמה מתוך שותפות של שלושה צדדים: האינטלקטואלים שופעי החזון וחסרי האמצעים, הפרנסים העשירים, והממשל המרכזי שהיה אדיש לגמרי להתלהבות הקודמים מהסיכוי לתחייה רוחנית יהודית וביקש רק אזרחים מועילים. המדינה תבעה מראשי הקונסיסטוריה יישום מהלכים מעשיים ופרוזאיים; התוכניות אודות שינויים מעמיקים יותר, בעלי אופי ערכי, באו כמעט רק מצדם שלהם.[3] יעקבסון עמד בקשרי התכתבות וידידות עם משכילים רדיקלים כוולפסון ודוד פרידלנדר, אך העדיף להקיף עצמו בפשרנים על מנת שלא לקומם את הרוב המסורתי. המחנך ירמיה היינמן, מזכירו האישי, נבחר לחבר השלישי בוועד. מלבדם, מצא הנשיא עוד שלושה רבנים שנחשבו מתונים ופתוחים. אריה ליב ברלין מקאסל, מונה לרב הראשי של וסטפליה, מנחם מנדל שטיינהארט מהילדסהיים קיבל את רבנות זסן ושמעון יצחק קאלקאר הושם בוויצנהאוזן.[4]
ב-31 במרץ 1808 קמה הקונסיסטוריה, מצוידת בסמכות ביצועית ואמצעי כפייה חסרי תקדים שהפקידה בידה המלכות.
פועלה
אחת מהוראותיה הראשונות הייתה חיוב יהודי וסטפליה באימוץ שמות משפחה תקניים לפי החוק החדש במקום המתכונת המסורתית של "פלוני בן אלמוני". יעקבסון עצמו שינה את שמו מ"ישראל בן יעקב" רק זמן קצר קודם. לבסוף, עלייה לתורה נשללה מהסרבנים.[3] רבני הקהילות העצמאיים הוכפפו כולם לממסד הרשמי והשתכרו מאז לפי סולם אחיד שנקבע בקאסל. בצו מ-15 במרץ 1809 הגדיר הוועד במפורט את חובות ותפקידי הרבנים, באופן שהיה שונה לחלוטין מהמקובל לפחות בקרב יהודי אשכנז ושיקף את הרוח האמנציפטורית: הגישה הצרפתית, וקוד נפוליאון בפרט, ראו ביהודים קהילה דתית השייכת לפחות להלכה לאומה, לא קורפורציה אוטונומית בעלת חוק משלה שבניה הם עם זר. בהתאמה, הרבנים נועדו לחדול מלהיות משפטנים בעלי כח פוליטי כמקדם ולהתחיל לתפקד ככוהני דת, בדומה לכמרים פרוטסטנטיים. נדרש מהם לערוך דרשות סדירות כדי לעורר השראה בקהל (רצוי בגרמנית ולא בניב היהודי), לעודד פטריוטיות ונאמנות, לנחם אבלים, לבקר חולים, להשתתף בכל החתונות וכולי. צעד חלוצי עוד יותר היה הקמת מוסד מודרני קטן בקאסל להכשרת רבנים שלימודי חול היוו בו חלק אינטגרלי בתוכנית הלימודים, דבר חסר תקדים בקרב האשכנזים. הסמינר הקטן התקיים רק שלוש שנים, אך חמישה חניכים עברו בו תחת שטיינהראט ומורים אחרים ואף אחד מהם לא השלים את לימודיו, אבל הוא הקדים בתשע-עשרה שנה את הסמינר הרבני המתפקד הראשון בפדואה.
בתחום החינוך, בצו מ-26 באפריל 1809 אסרה הקונסיסטוריה על מלמדי תלמודי התורה (שרובם ככולם פעלו במתכונת פרטית, בבתים) להורות אם לא יעמדו בבחינות ממשלתיות והוציאה תוכנית לימודי קודש מסודרת. כמו כן, ציוותה על הקמת בתי-ספר מודרניים בכל אתר בו היו די יהודים ועל הכנסת הילדים לבתי-ספר נוצריים, שם נועדו להשתלם בלימודי דת ממורים באישורה, ביתר המקומות. במקביל ובצמוד לסמינר הרבני הוקם מוסד להכשרת מורים ש-50 איש למדו בו. בית-הספר הראשון בפיקוח הקונסיסטוריה נפתח בקאסל ב-15 באוגוסט. שם ובמוסדות האחרים נקבע יחס של שני שלישים ללימודי חול, כמו מתמטיקה וגרמנית תקנית, ושליש למקצועות הקודש, שאף הם נלמדו במתכונת מודרנית. הושם דגש על הבנת העברית בתפילות ועל הכרת יסודות האמונה במקום חומש עם מפרשים או תלמוד. בעיר זסן שבממלכה הוסיף לפעול תחת הקונסיסטוריה בית-הספר הפרטי הבין-דתי של יעקבסון, שקם עוד ב-1801. על אף שהוראותיו יושמו רק חלקית, כבמישורים אחרים, הוועד הווסטפלי עשה את הצעדים המקיפים ביותר בגרמניה של אותם ימים – בתי-ספר נפתחו כמובן גם במקומות אחרים – לרפורמה חינוכית, שתוצריה שינו מן השורש את אופיה של החברה היהודית עד שנות ה-1840.[4]
הקונסיסטוריה פעלה רבות אף בתחום הרפורמה הדתית, אם כי הייתה רחוקה משיטתיות או עקביות בעניין. ”יעקבסון התעניין בפן החיצוני, לא בתאולוגיה...” כתב מיכאל מאיר, ”חברי הקונסיסטוריה סברו שהשינויים לא היוו פגיעה בהלכה (והם אכן לא היו)”. ב-24 בספטמבר 1810 הוצאו תקנות מחייבות לבית-הכנסת, שנועדו להשליט אווירה של סדר והדר, לבער ממנו פגמים וכיעור ולהידמות לטקסים בכנסייה הפרוטסטנטית. נאסר על שבירת כוס בחופות ורעשנות בתפילות, הוגבל מספר המועלים למי שברך והמקיפים עם הספר בשמחת תורה, ילדים בני פחות מארבע נדרשו להיות מורחקים, הותקן תחליף לכתובה שהוקרא בגרמנית, נאסר על נערים לקרוא את ההפטרה בבר-המצווה שלהם וכמעט כל ניהול התפילה הופקד בידי הש"ץ במעורבות מינימלית של הקהל. חשוב מכך, הושמטו פיוטים רבים למען הקיצור, בעיקר כאלו שקראו לנקמה בגויים כמו אב הרחמים. בנוסף, צווה לערוך טקס קונפירמציה לבנים ולבנות שנועד ללמדם, במתכונת קטכיטית, את עיקרי הדת בצורה תמציתית.[5] הנהגות הקונסיסטוריה נקלטו בדור הבא על ידי רובם ככולם של יהודי גרמניה, כולל הנאו-אורתודוקסיה[6] וגם רבנים אורתודוקסים מסורתיים כמו פרץ זאבל איגר.
הצעד השנוי במחלוקת ביותר שערכה הקונסיסטוריה, ושעורר תגובה חריפה גם מחוץ לשטח השיפוט שלה, היה ביטול מנהג איסור קטניות בצו מ-18 בינואר 1810. ששת חברי הוועד נימקו זאת בעיקר במחסור במזון בקרב חיילים יהודים, והסתמכו על כך שהספרדים לא נהגו כן. מחאות נזעמות הגיעו מרבני הקונסיסטואר מפריז, מרבנים עצמאיים בנסיכות וברחבי גרמניה (החת"ם סופר דווקא סירב להצטרף לוויכוח הפומבי). לימים פרסם מנחם מנדל שטיינהארט את ספרו "דברי איגרת" כהגנה על מהלכי הוועד ועל התרת הקטניות בפרט.
צעדיה פורצי הדרך של הקונסיסטוריה, ככל שהיוו אבן דרך בתולדות האמנציפציה ליהודים בגרמניה ומעברם מגוף קורפורטיבי נפרד לחטיבה משולבת בחברה בכל ההיבטים, לא נהנו מעולם משיתוף פעולה בקרב האוכלוסייה היהודית. לפי הערכות, לא יותר מ-5% מילאו את הוראותיה. מניינים פרטיים צצו מחוץ לבתי-הכנסת המאושרים, הורים התעלמו מתקנות החינוך והוסיפו לשלוח את ילדיהם למלמדים, ורבני הקהילות הקטנות לא עמדו בדרישות מהם.[3] בשלהי 1813, לאחר קרב לייפציג, נפלה ממלכת וסטפאליה יחד עם האימפריה הנפוליאונית. רשויות הכיבוש הבריטיות הורו על פירוקה ב-9 בנובמבר. כל מפעליה התפוגגו כמעט מיד.[2]
לקריאה נוספת
- Felix Lazarus, Das Königlich Westphälische Konsistorium der Israeliten, Alkalay, 1914.
הערות שוליים
- ^ Michael A. Meyer, The Origins of the Modern Jew: Jewish Identity and European Culture in Germany, 1749-1824, Wayne State University Press, 1979. עמ' 132-134
- ^ 2.0 2.1 David Jan Sorkin, The Transformation of German Jewry, 1780-1840, Wayne State University Press, 1999. עמ' 85-89.
- ^ 3.0 3.1 3.2 Lionel Kochan, The Making of Western Jewry, 1600-1819, Springer Verlag, 2004. עמ' 293.
- ^ 4.0 4.1 מרדכי אליאב, Jüdische Erziehung in Deutschland im Zeitalter der Aufklärung und der Emanzipation, Waxmann, 2001. עמ' 154-158.
- ^ מאיר, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State, 1995, עמ' 31-35.
- ^ אורתודוקסיה, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
