הקונסוליה הבריטית בירושלים

הקונסוליה הבריטית בירושלים הייתה נציגות דיפלומטית של בריטניה בארץ ישראל, שמטרתה העיקרית הייתה לבסס את היחסים בין הבריטים לבין האימפריה העות'מאנית והאוכלוסייה המקומית. הקונסוליה פעלה במערב ירושלים החל משנת 1839, עד סגירתה בשנת 1914 בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מבנה הקונסוליה, הממוקם ברחוב דוד רמז ליד תיאטרון החאן במערב ירושלים, נבחר כאתר מורשת בישראל.

הרקע להקמת הקונסוליה

ההצעה להקמת הקונסוליה עלתה לראשונה בשנות ה-20 של המאה ה-19 בממסד המיסיונרי האוונגליסטי, ממסד שמטרתו הייתה להפיץ את הנצרות. המיסיונרים האמינו שאם יהיה קונסול בריטי בארץ ישראל, הוא יוכל לגרום ליהודים להתנצר. ההצעה נפסלה על ידי הבריטים באותה תקופה, מפני שעוד לא הייתה להם מדיניות אקטיבית כלפי האימפריה העות'מאנית, בנוסף לא הייתה הצדקה מסחרית לכך.

עשור לאחר מכן, בריטניה לא הייתה מעוניינת לחיזוק המעמד עם האימפריה העות'מאנית, בעוד שרוסיה וצרפת התחילו לחזק את מעמדן עם האימפריה בגלל מיקומה האסטרטגי בארץ ישראל. שתי המעצמות חיזקו עוד יותר את מעמדן עם האימפריה בעקבות המהלכים של מוחמד עלי, משנה למלך מצרים ששלט באזור והקים בירושלים מחנה צבאי גדול. בשנת 1834 עלתה שוב ההצעה להקמת קונסוליה בריטית בירושלים, והפעם על ידי השירות הקונסולרי. ההצעה הזו נדונה בכובש ראש, במיוחד לאחר שנחתם חוזה הונקאר איסקלסי בין רוסיה למוחמד עלי בשנת 1833, דבר היכל לפגוע ביחסים עם הבריטים. ג'ון ויליאם פארן היה הראשון מאנשי השירות הקונסולרי שהעלה את ההצעה בנובמבר 1834, וזאת מפני שביקר בירושלים והתרשם מהמיקום האסטרטגי שלה. ההצעה פעם נוספת לא התקבלה בגלל שילוב פוליטיקה פנים משרדית וחוסר בשלות מדינית של משרד החוץ הבריטי, אך היא לא בוטלה והוחלט שידונו עליה שוב בהמשך.

בשנת 1836 ההצעה עלתה שוב על ידי ניבן מור, הקונסול הכללי בבירות, שבנוסף להצעות של פארן ציין גם את הפעילות הרוסית והצרפתית אצל האורתודוקסים והקתולים. בסופו של דבר, לקראת סוף שנת 1836, ההצעה התקבלה והוחלט להקים קונסוליה בריטית בירושלים. עם זאת, היה קושי למצוא מועמד מתאים שיעמוד בראש הקונסוליה, דבר העיכב את הקמתה. ב-19 בספטמבר 1838, לאחר שהתגברו על הקשים לזכות בפירמאן מתאים ממוחמד עלי, מונה ויליאם טאנר יאנג, סוחר בריטי שפעל בארץ ישראל, לכהן כתת-קונסול בירושלים. בפברואר 1839, נקבע שתחום השיפוט של תת-הקונסוליה יהיה בכל ארץ ישראל, כולל צידון. בנוסף נקבע שיאנג יהיה אחראי על כל התחנות הקונסולריות המסחריות לאורך חוף יפו עד צידון, כולל עכו וחיפה.

בעקבות סיום המאבק עם מחמד עלי, והפיכתה של ארץ ישראל ושל ירושלים בפרט, האימפריה החליטה להגביר את הפעילות האירופאית. בגלל החלטה זאת, הוחלט לקדם את יאנג בשנת 1841 למעמד של קונסול עצמאי.

היסטוריית הקונסוליה עד סגירתה

הקונסוליה הבריטית בירושלים הוקמה בשנת 1839 במערב ירושלים. הקונסוליה פעלה יותר בתחום הפוליטי והמשפטי מאשר בתחום המסחרי, הסיבה לכך שירושלים לא הייתה מוקד מסחרי בעל חשיבות. ברמן נוימן, רופא יהודי שישב בירושלים בשנות ה-50 וה-60, כתב בספרו "עיר הקודש ויושבי בה":

"המסחר בירושלים פעוט ואינו יכול לפרוח במצבה הנוכחי של העיר ובתנאים השולטים בארץ. ירושלים הרים סביב לה ומרוחקת היא מדרכי התחבורה הגדולות – דרך המסחר מקהיר לדמשק עוברת ברמלה, המרוחקת מרחק של 8 שעות, בערך, מירושלים – והיא מנותקת מן העולם על ידי הירדן, חסר הגשרים וים המלח, הנמצא רק במרחק שעות מספר ממנה במזרח, על ידי מדבריות בדרום ועל ידי שבילים הרריים צרים בצפון. מצב זה מונע כל משא ומתן מסחרי. אף התנאים הכלליים בארץ בלתי נוחים למסחר ולעיתים משמשים מכשול רציני על דרכו. יש להזכיר בייחוד את רמת חייהם הפרימיטיבית של תושבי הארץ והסתפקותם במועט, שגורמות לצמצום בתצרוכת ועל ידי כך מגבילות את המסחר עד למינימום; יתר על כך, חוסר הביטחון בדרכי הארץ ודלותם של 13 אמצעי התחבורה גורמים לקשיים ולעיכובים בנסיעה ובהעברת סחורות ובולמים את המסחר".

מבחינה פוליטית הקונסולים היו אמורים למלא מספר תפקידים שהיו קשורים זה לזה. תחילה, הקונסולים היו אמורים לשמור על קשרים עם הרשויות המקומיות, ראשי הקהילות הדתיות הגדולות, נכבדים חשובים ושיח'ים בדווים בעלי השפעה. קשרים אלו היו חושבים על מנת לחזק את האינטרסים של הבריטים. בנוסף, כחלק ממאבקי הכוחות הבין-מעצמתיים, הקונסולים פיקחו ודווחו על המעצמות האירופאיות האחרות שפעלו בישראל. עם זאת, תפקיד הקונסול שימש גם כמקור מידע חשוב והיה עליו לספק באופן סדיר דיווחים. הדיווחים כללו פירוט על נושאים רבים, ביניהם הרכב האוכלוסייה, נושאים מסחריים וחברתיים, המצב בדרכים, רמת התברואה, המצב הפוליטי ותפקוד האימפריה העות'מאנית.

בנוסף לפעילויות הפוליטיות, הקונסולים העניקו הגנה וסיוע לנתינים ובני חסות בריטים. מהקמת הקונסוליה ועד תחילת שנות ה-80, מספר הנתינים ובני החסות נע בין 50 לכ-1200, וכלל, בנוסף לבריטים, יהודים מאימפריה הרוסית. ההגנה והסיוע התממשו בעיקר דרך משפטים בהם היו אמורים הקונסולים לפעול על פי חוקי הקונסולריות והחוק הבריטי.

עקב תקציב נמוך של הקונסוליה, שהיה כ-150 עד 200 ליש"ט לשנה, הצוות שלה היה קטן ופעלו בה בין חמישה לשמונה אנשים. מפני שרוב הפעילות של הקונסולים כוללת דיווחים, רוב עבודת הצוות הוקדשה לכתיבת מכתבים, דוחות, שאילתות וכו'. למרות בקשות חוזרות בעניין, ובניגוד לנהוג הקונסוליות אחרות, סירב משרד החוץ לספק לקונסולים שכר ראוי המאפשר להם לקיים סגנון חיים הדרוש מהם כקונסולים של אומה חשובה. הקונסול הראשון, יאנג, קיבל שכר של 300 ליש"ט לשנה, אך הורשה לעסוק במסחר, דבר שהקונסולים אחריו לא יוכלו לעסוק בו. לפין הוענקה משכורת של 550 ליש"ט בלבד, אך בשנת 1860, לאחר בקשותיו הרבות, הועלתה משכרתו ל-600 ליש"ט בשנה. סוכם זה נחשב יחסית נמוך לעומת מה שהרוויחו קונסולים אחרים באותה תקופה. גם מור, שהחליף את פין לאחר שהודח בעקבות הסתבכות כלכלית, הסתפק במשכורת דומה לפין למרות בקשותיו.

התקציב הנמוך פגע גם בהקצאת משאבים למבנה ראוי לקונסוליה. בהתחלה יאנג נאלץ להתגורר בביתו של ג'ון ניקולאיסון, ראש המיסיון הפרוטסטנטי, ולאחר מכן בבית במיקום בו הוקמה הקונסוליה. גם פין נדד מבית לבית ברחבי ירושלים, כאשר משרדי הקונסוליה נותרו במבנה קטן וצר. לבסוף התגורר יחד עם אשתו, אליזבט אן פין, ברחוב עובדיה 24, שם נמצא כיום "בית ברכה", מוסד חינוכי חרדי לבנות הנחשב כאתר מורשת בישראל. מור התגורר באחת מ-17 מצדיות שכבר לא נעשה בהן שימוש לאחר ששמרו על הדרך שבין נמל יפו לשער יפו. מור יזם בבניין שינויים, וכיום הוא בניין משטרת מחנה יהודה, שם למשטרת ישראל יש משרד אבדות ומציאות.

בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הקונסוליה נסגרה. לאחר הסגירה, הקונסול שרף חלק מהמסמכים והעביר חלק מהם לקונסוליה האמריקאית, שם הם נשארו עד שארצות הברית הצטרפה למלחמה. לאחר מכן הועברו המסמכים לקונסוליה הספרדית, ואז, עם סיום תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, הועברו המסמכים אל ארכיון המדינה, אך הם נהרסו בזמן מלחמת העצמאות.

אוסף הקונסוליה הבריטית בירושלים מופקד בספרייה הלאומית.

הקונסולים הבריטיים בירושלים

ויליאם טאנר יאנג

ויליאם טאנר יאנג, הקונסול הראשון של הקונסוליה, שירת בתפקיד בין החל משנת 1839 עד אוקטובר 1842. יאנג, שאינו היה דיפלומט מקצועי, מונה לתפקיד עקב היכרות אישית עם ניבן מור, הקונסול הראשי של בירות, ומפני שהיו קשיים רבים למציאת מועמד אחר. כחלק מתפקידו התבקש יאנג לפקח על מצב היהודים ולהעניק הגנה לנתינים ובני החסות של הקונסוליה.

בראשית דרכו, יאנג היה בעד להקים כנסייה פרוטסטנטית בארץ ישראל, אך לאחר שנודע לו שהחלטה זו עלולה לסבך אותו עם השלטונות, הפסיק את התמיכה בנושא. כשנפתחה הבישופות האנגליקנית בירושלים, נוצר מתח בין יאנג לבין הבישוף המומר אלכסנדר.

לאחר פרישתו של יאנג מהתפקיד, יאנג עזב את ירושלים ובמקומו נתמנה הנרי ניובולט כקונסול בפועל. הנרי ניובולט שהה בירושלים עד אפריל 1846, ואחריו יתמנה ג'יימס פין, המחליף הרשמי של יאנג.

ג'יימס פין

ערך מורחב – ג'יימס פין

ג'יימס פין, שהחליף את יאנג באופן רשמי לאחר שפרש מתפקידו, שירת בתפקיד החל משנת 1846 עד שנת 1863. כמו יאנג, גם פין לא היה דיפלומט מקצועי וזכה בתפקיד הקונסול בזכות קשרים אישיים שנוצרו מהשכלה המונית אותה רכש בעצמו. כמו כן, יאנג שימש כמורה פרטי לאחד מהילדים ממעמד האצולה, ועבד בביתו של ג'ורג' המילטון-גורדון. בתור קונסול הוא היה אמור לדאוג גם לטובות היהודים שהיו בני חסות של הקונסוליה, אך הוא הרחיב את פעילותו לטובות כל היהודים. הוא הגן על היהודים מפני השלטונות הטורקיים, ופעל לטובת היישוב היהודי. פין הקים מספר חוות חקלאיות, בעיקר בסביבות ירושלים, כדי לקדם את האזור והאוכלוסייה מבחינה כלכלית, ביניהם החווה החקלאית בכרם אברהם שהתפתחה מאוחר יותר לשכונה ונבלעה בעיר. על פין נכתב:

"שאלה זו של הגנה בריטית על היהודים הפכה, עם זאת, ונותרה למשך שנים רבות העניין המרכזי של הקונסוליה הבריטית בירושלים. למעשה, למשך תקופה ארוכה אינטרסים יהודים בצורה כזו או אחרת כמעט והשתלטו על הזמן ותשומת הלב של הקונסול וצוות עובדיו".

פין הלוואה הלוואות רבות על מנת לרכוש קרקע בשביל הקמת מפעלים חקלאיים שישמשו כעבודה ליהודים עניים. הלוואות אילו הובילו את פין ומשפחתו לקבלת האשמות קשות, הסתבכות כלכלית והסתבכות מקצועית. כמו כן, זה גרם להידרדרות במצבו הבריאותי של פין. בסופו של דבר, זה גרם לסיום הקריירה של פין בירושלים.

לאחר שסיים את הקריירה שלו כקונסול, רבנים ויהודים נתיני בריטניה פנו לפין כדי להודות על הפעילות הרבה לטובתם, כמו כן הם פנו למלכה ויקטוריה. פין מוזכר בספרים רבים מאותה תקופה, בהם מתארים את תרומתו הרבה ליהודים בארץ ישראל.

שש שנים לאחר פטרתו של פין, אלמנתו, אליזבט אן פין, פרסמה את ספרו "עתות סופה" ("Stirring Times"), ספר המתאר את ירושלים במהלך תפקידו. הספר יצא לאור לראשונה בלונדון בשנת 1878, ובישראל הופץ בשנת 1980 על פי תרגומו של אהרן אמיר בהוצאת "יד יצחק בן-צבי".

נואל טמפל מור

נואל טמפל מור, שהחליף את ג'יימס פין לאחר שפוטר מתפקידו, שירת בתפקיד בין החל מ-31 באוקטובר 1862 עד שנת 1890. מור, בניגוד לקונסולים הקודמים, היה דיפלומט בעל ניסיון, כמו כן הוא התרחק מעיניים דתיים. מור היה מאופק, דבר שעזר לו להימנע מהסתבכויות ועזר לו להיות הרבה זמן בתפקיד.

כעבור שמונה שנים בתפקידו, מור התמנה כקונסול כללי בטריפולי, ובשנת 1882 זכה לאות אבירות על שירותו המסור.

אנשי סגל בקונסוליה

לכל קונסול בקונסוליה היה סגל עובדים שעזרו לו במילוי התפקיד. לקונסול פין היה עוזר ראשון במעלה א"ת רוג'רס ששרת בתפקיד השנסליה עד שנת 1853. בשליחות פין, רוג'רס יצא לסיורים ברחבי הארץ. לאחר שרוג'רס סיים את תפקידו, בעקבות הפיכתו לתת קונסול בחיפה, גדל עומס העבודה על פין שמשכורתו לא אפשרה לו להחזיר עוזר חדש.

בסגל של הקונסולים עבדו מתורגמנים, שבנוסף לתרגום עסקו בשליחויות שונות. בסגל הקונסוליה נכללו גם הקואסים, משמר אישי וז'נדרמים של הקונסול. מספרם של הקואסים היה שניים, ארבעה או חמישה, ולדבריו פין הקואסים היו נאמנים מאוד.

קישורים חיצוניים

• הקונסוליה הבריטית בירושלים, 1890-1858, מאמר מאת מרדכי (מרק) טננבוים
• הקונסוליה הבריטית בירושלים, יישום סמכותה המשפטית הקונסולארית, וההתדיינות עם הרשויות העות'מאניות במקרים פליליים מעורבים 1878-1840(הקישור אינו פעיל), עבודת דוקטורט מאת אייל ארי

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30326972הקונסוליה הבריטית בירושלים