הקהילה היהודית באמנדינגן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הקהילה היהודית באמנדינגן התקיימה בין השנית 1716 - 1940, כאשר הושמדה כליל על ידי השלטון הנאצי בגרמניה.

ראשיתה של הקהילה

אמנדינגן היא בירת מחוז אמנדינגן, במדינת באדן-וירטמברג שבגרמניה. בין השנים 1535–1771 הייתה העיר שייכת למרקיזות באדן-דורלאך, מדינה מודרנית מוקדמת של האימפריה הרומית ה"קדושה". בשנת 1771 ירש מרקיז באדן-דורלך את השליטה על מרקיזות באדן-באדן ושתי המרקיזויות התאחדו כדי ליצור מחדש את מרקיזות באדן אשר הפכה בשנת 1806 לדוכסות הגדולה של באדן.

הנוכחות היהודית הראשונה באמנדיגן נרשמה בשנת 1716 כאשר קרל השלישי וילהלם, מרקיז באדן-דורלאך, בהשתדלותו של הרב יוזלא מברייזך, שתדלן המדינה, העניק מקלט לחמש משפחות יהודיות שגורשו מתורגאו (בגרמנית: Thurgau) שבשוויץ.[1][2]

בין השנים 1600 - 1800 הוציאו המרקיזים של באדן-דורלאך כ-120 צווים במטרה להסדיר את חיי היהודים בתחומם. המכשיר העיקרים להסדרת ההתיישבות היהודית לצורך השגת האיזון המיטבי בין הסוחרים היהודים לסוחרית הנוצרים, בהתאם לצורכי השוק, מאחד, וגביית מירב המיסים מהיהודים בתמורה לאבטחת ביטחונם מאידך, היה הוצאת כתבי חסות (בגרמנית: schutzbrief). קבלת כתב חסות הייתה הכרחית עבור כל יהודי שחי בעיירה או בכפר ושאף להקים משפחה ומשק בית, או עסק. בהתאם לחוק, כתבי החסות לא עברו בירושה ואפשר היה לבטל אותם בכל עת. ככלל, ליהודים העשירים היה קל יותר לקבל כתבי חסות מאשר ליהודים העניים, או ליהודים זרים שרצו להתיישב בעיר.

הקהילה היהודית באמנדינגן גדלה באופן מתמיד אך איטי ומנתה 164 נפשות בשנת 1804, אז כללה 15 זוגות נשואים, שתי אלמנות, 65 ילדים ו-13 משרתים.

הבית בו פעל המקווה מארח את המוזיאון היהודי משנת 1997

היהודים התפרנסו בעיקר ממסחר בבעלי חיים והיו בבעלותם חנויות קמעונאיות וחברות תעשייתיות, דוגמת מפעל נעליים ומזקקת יין.[2] היחסים בין היהודים לשכניהם הנוצרים היות טובים. היהודים הורשו להתגורר בכל חלקי העיר, במרכז העיר ובשכנות לתושבים נוצרים, כפי שמעידים בתי הכנסת והמקווה שנבנו בכיכר טירת הממשל. היו יהודים שהשכירו את בתיהם לנוצרים, וכאלה ששכרו בתים מנוצרים. כמוכן היו יהודים שליוו כספים מנוצרים ויהודים שהלוו כספים לנוצרים.[3]

בית הקהילה היהודית, בבעלות הקהילה היהודית מאז 1763. שימש כבית כנסת עד 1821.

באמנדינגן פעלו אגודות שונות לסיוע לנזקקים. בשנת 1823, קבוצת נשים הקימה באמנדינגן את "חברת עזרת נשים", ארגון התנדבותי שמטרתו לסייע לנשים חולות, בשנת 1825 הוקמה האגודה "ביקור חולים " ובשנת 1872 הוקמה קרן סיוע לאלמנות וליתומים נזקקים.[4][5]

בשנת 1845 הוקם בדוכסות הגדולה של באדן ארגון יהודי בשם "התאגדות ממלכתית כללית בדוכסות הגדולה של באדן לשיפור התנאים הפנימיים והחיצוניים של היהודים" (בגרמנית: Allgemeiner Landesverein im Großherzogtum Baden zur Verbesserung der inneren und äußeren Verhältnisse der Juden) בו השתתפו גם יהודים מאמנדינגן. מטרת הארגון הייתה איסוף נתונים על מצב היהודים בדוכסות והגשת הצעות שיפור לסנאט.[6] בישיבה שהתקיימה באמנדינגן ב-28 בספטמבר 1847 נדונו דרכים להשגת שוויות אזרחי ולשיפור מצב המסחר בעיר.[5]

יהודי אמנדינגן נדרשו לשרת בצבא הדוכסות כבר במחצית הראשונה של המאה ה-19 והמשיכו לשרת בו עד סוף מלחמת העולם הראשונה.

לוח זיכרון עבור חיילים שנפלו במלחמת פרוסיה-צרפת.

בשנת 1897 הוקמה באמנדינגן אנדרטה לזכר הנופלים במלחמת צרפת–פרוסיה (1870 - 1871), עליה חקוקים גם שמותיהם של שני חיילים היהודים שמצאו בה את מותם. בשנת 1920, הציבה הקהילה היהודית על הקיר המזרחי של בית הכנסת לוח זיכרון להנצחת 14 יהודים בני אמנדינגן שנלחמו במלחמת העולם הראשונה בשורות הצבא הגרמני ונהרגו בקרבות.[5]

בית הכנסת

הלוחות שהוצבו על קיר טירת המנהל לזכר בתי הכנסת ששכנו במקום. בלוח העליון, שהוצב בשנת 1968 נאמר:"In this square stood the SYNAGOGUE of the former Israelite religious community. It was established shortly after the founding of the community in 1716. Rebuilt in 1821 - expanded in 1922/23 - destroyed in 1938. "בלוח התחתון, שהוצב בשנת 1999 נאמר: The synagogue was destroyed during the Nazi era on November 10, 1938, demolished and torn down by Emmendingen citizens. The Jewish community was wiped out. In memory of the suffering of the Emmendingen Jews and as a warning against any relapse into fascism and racial madness.

בשנת 1727, רכש יהודי בשם מוזס גדעון בית בקרבת בניין המנהלה (בגרמנית: Burgvogtei), ברחוב Kirchstrasse 11, אשר שימש כבית ספר, ומשנת 1763 כבית כנסת. בשנת 1794, רכשו יהודי אמנדינגן יחד עם יהודי הכפר הסמוך מבנה גדול יותר עבור בית הכנסת.[3] בשנת 1821 נבנה בסמוך אליו, בכיכר בה שכנה טירת הממשל (בגרמנית: Schlossplatz), בית כנסת חדש אשר הורחב בשנת 1922. מבנה בית הכנסת הישן הוסב בשנת 1823 למרכז קהילתי בו נמצא גם מעונו של החזן, ששימש גם כשוחט ולעיתים גם כמורה בבית הספר היסודי. משנת 1830 פעלה בו ישיבה.[5]

בשנת 1835 הוקם מקווה טהרה במרתף של בית פרטי שעמד ליד "פלג הטחנה" (בגרמנית: Mühlenbach) החוצה את כיכר טירת הממשל. המקווה היה בשימוש עד שנת 1900 כאשר מי הנחל התחילו להזדהם. לאחר מכן שימש כבית מגורים עבור אחד משרתי בית הכנסת.[5]

המקווה התגלה מחדש בשנת 1988 ולאחר ששוחזר נכלל בין מוצגי המוזיאון היהודי של העיר שנפתח בשנת 1997 באותו בית. המקווה, מוגדר מבנה לשימור.

בית הכנסת הגדול נהרס כליל בליל הבדולח, בשנת 1938. מבנה בית הכנסת ברחוב קירששטראסה 11, שנבזז אך לא נהרס בליל הבדולח, הועבר בשנת 1999 לקהילה היהודית החדשה אשר שיפצה אותו ומשתמשת בו לצרכיה. בשנת 2006 נקרא הבית על שמו של סימון פייט (Simon Veit) (1851 - 1941) ממכובדי הקהילה היהודית שמצא את מותו במחנה גירס בצרפת.

בשנת 1968 ובשנת 1999 הוצבו על הטירה לוחות זיכרון המציינים את קיומו של בית הכנסת שנהרס ושל הקהילה היהודית שהושמדה. ברחבה שלפני הטירה מסומן באמצעות אבנים שחורות המקום בו עמד בית הכנסת.[7]

בית הקברות היהודי

בית הקברות היהודי הישן באמנדינגן הוקם בשנת 1717 ונסגר בשנת 1902. עד שנת 1809 הוא שימש גם את הקהילות היהודיות מהעיירות הסמוכות. בית הקברות הישן הוכרז מבנה היסטורי לשימור.

בשנת 1728 נקבע תקנון אשר הסדיר את דמי הקבורה שכל יהודי הייה חייב לשלם כדי שיוכל להיקבר בבית הקברות. התקנון החדש הזה החליף את התקנון הקודם שנוסח על ידי הרב יוזלא מברייזך. בין מנסחי התקנון החדש היה בנו של יוזלא, הרב דוד גינצבורג, שירש את תפקיד אביו כשתדלן המדינה. לגבאי בית הקברות הייתה סמכות מוחלטת לקבל החלטות בכל הנוגע לניהול בית הקברות.[1]

בית קברות יהודי נוסף נבנה בשנת 1899. הוא היה בשימוש בין השנים 1899 - 1940. משנת 1995 הוא חזר לשמש את הקהילה היהודית החדשה שהוקמה בעיר. בכניסה לבית קברות זה הוקמה על ידי רולף ווינשטוק (גר'), שורד המחנות היחיד מבני אמנדינגן, בשנת 1948, האנדרטה "לזכר קורבנות הנאצים 1933 - 1945" .[8][9]

האנדרטה לזכר קורבנות הנאצים

השמדת הקהילה

באמצע המאה ה-19 חיו באמנדינגן כ-400 יהודים שהיוו כ-12% מהאוכלוסייה.

התקופה שבין עלייתו של היטלר לשלטון (30 בינואר 1933) לבין התחלת הגירוש המאורגן של היהודים (1940) התאפיינה בחוסר שביעות רצון בקרב ההנהגה הנאצית הבכירה מהקצב האיטי שבו התנהלו ההגירה מרצון של יהודי גרמני, מדחיקת רגלי היהודים מעיסוקים שונים ומערעור מעמדם. עם התגברות גל האנטישמיות, עזבו חלק מהיהודית את העיר כך שבשנת 1933 נותרו בעיר 296 יהודים בלבד.

ב-1 באפריל 1933, יום החרם הארצי[10] שאורגן על ידי מנהיגי המפלגה הנאצית המקומית, נתלו בעיר כרזות עם שמות כל בעלי העסקים היהודים, כרזות שעודדו את התושבים הגרמנים להחרימם. בשנת 1934 התלמידים היהודים הופרדו מהתלמידים הגרמנים ובשנת 1936 נאסר על היהודים למכור את תוצרתם בשוק.

בין 9 ל-10 בנובמבר 1938, בליל הבדולח (בגרמנית: Kristallnacht ), נבזז ונהרס מהיסוד בית הכנסת החדש, נבזז בית הכנסת הישן ששימש לצרכים קהילתיים ונהרסו בתים ועסקים רבים של יהודי העיר. היהודים המשיכו לברוח מאמנדינגן כך שבסוף שנת 1939 נשארו בה רק 138 יהודים.[11]

במבצע וגנר-בירקל (בגרמנית: Wagner-Burckel Action) (גר') שהתנהל בלילה שבין 22-23 באוקטובר 1940, נשלחו כל היהודים הנותרים למחנה המעצר גירס בצרפת. חלקם מתו במחנה וחלקם נשלחו משם למחנות ההשמדה סוביבור ואושוויץ. יהודים אחרים נשלחו ישירות למחנות הריכוז וההשמדה דכאו, טרזיינשטט, אושוויץ ואחרים.[12]

הקהילה היהודית החדשה

בשנת 1988 הוקמה באמנדינגן "האגודה להיסטוריה ותרבות יהודית" (בגרמנית: Verein für jüdische Geschichte und Kultur Emmendingen e.V) ביוזמתם של מספר תושבי העיר, במטרה לחקור ולגלות מחדש את ההיסטוריה של הקהילה היהודית שהושמדה על ידי השלטון הנאצי. האגודה סייעה במימון שיחזור המקווה העתיק ובפתיחת המוזיאון היהודי וממשיכה לתמוך בפעילות המוזיאון ובפעילותה של הקהילה היהודית שהוקמה מחדש בשנת 1995. האגודה דוגלת בדו-שיח בין הדתות, בדו-קיים מכבד בין בני אדם מזרמים שונים, ובכיבוד זכויות האדם ומתנגדת לאנטישמיות ולהפליה של מיעוטים חברתיים.

עם הגעת יהודית מברית המועצות לשעבר הוקמה בשנת 1995 באמנדינגן קהילה יהודית חדשה. לקהילה בית כנסת שהוקם בשנת 1999 ברחוב Landvogtei 5 בעיר העתיקה. בית הכנסת "אוהל שלום" פועל בבנין שנרכש לצורך זה על ידי המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, ונתרם לקהילה. בשנת 2006 נפתח בעיר בית ספר יהודי.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Gunter Boll, Die Emmendinger Friedhofsstatuten von 1728 im Friedhofsbuch der Judischen Gemeinde von Eichstetten am Kaisersthul
  2. ^ 2.0 2.1 Jewish Community of Emmendingen Kdö.R.
  3. ^ 3.0 3.1 Michaela Schmölz-Häberlein, Competition and cooperation: The ambivalent relationship between Jews and Christians in early modern Germany and Pennsylvania
  4. ↑ Benjamin Maria Baader, Gender, Judaism, and Bourgeois Culture in Germany, 1800-1870 - THE EMERGENCE OF JEWISH WOMEN’S SICK-CARE SOCIETIES
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 Die Synagoge in Emmendingen (Kreisstadt, Baden-Württemberg), www.alemannia-judaica.de
  6. ↑ Statuten des allgemeinen Landes-Vereins in dem Großherzogthume Baden zur Verbesserung der innern und äußern Zustände der Juden, 1845. (בגרמנית)
  7. ↑ Schlossplatz Emmendingen, www.tourism-bw.com (באנגלית)
  8. ↑ The cemeteries of Emmendingen
  9. ↑ New Jewish Cemetery - Podcast
  10. ↑ Boykott jüdischer Geschäfte, encyclopedia.ushmm.org (בגרמנית)
  11. ↑ Jüdische Gemeinde - Emmendingen (Baden-Württemberg), www.xn--jdische-gemeinden-22b.de
  12. ↑ Dr. Bernd Hainmüller , Dr. Christiane Walesch-Schneller, Die Rheinbrücke in Breisach: Der letzte Blick auf die Heimat der badischen Deportierten nach Gurs am 22./23. Oktober 1940
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הקהילה היהודית באמנדינגן40533661

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הקהילה_היהודית_באמנדינגן&oldid=2909453"