הצטברות דיפרנציאלית
הצטברות דיפרנציאלית היא גישה לניתוח צמיחה ומיתון של הקפיטליזם. היא קושרת מיזוגים ורכישות, סטגפלציה וגלובליזציה, כחלקים אינטגרליים מההצטברות. הגישה הוצעה על ידי ד"ר יונתן ניצן וד"ר שמשון ביכלר מאוניברסיטת בן-גוריון.
הרעיון של הצטברות דיפרנציאלית מדגיש את המניע החזק של קבוצות הון דומיננטיות להתעלות מעל התשואה הממוצעת ולקבל תשואה גדולה יותר. הרעיון קשור לתפיסה של ההון כקטגוריה חברתית ולא כקטגוריה חומרית (כפי שניתן לראות מההוגים הנאו-קלאסיים) מכיוון שלדעתם הקפיטליזם אינו "מערכת כלכלית", אלא כל הסדר החברתי, ולכן קטגוריה של הון חייבת עקרונית להיות בעלת הגדרה מקיפה יותר.
יצירת הון היא תהליך של הסתכלות קדימה. מה שנצבר הוא בעלות על רווח עתידי, כלומר קצב ההצטברות תלוי בשני משתנים: ההסדרים התעשייתיים המשפיעים על הרווח, ממנו מופחתת התשואה הרגילה שלהם, ומתקבל ערכם הנוכחי.
ההשפעה של כושר התעשיות העולות על מפעלים קיימים היא לא רק מסובכת ובלתי ליניארית, אלא גם עלולה להיות חיובית או שלילית. אבל אז אם ההון אינו "מוחשי" יש קושי להעריכו. גידול בערך הכסף הוא בעל השפעה על כוח, במיוחד במצב של אינפלציה או דפלציה. כוח הוא בעל אופי יחסי.
משטרים של הצטברות
פירמה יכולה לצבור רווחים על ידי גידול בממד ה"רוחב", כלומר להעסיק עוד עובדים, או שהיא יכולה להתפתח במרחב ה"עומק", כלומר להגדיל את הרווח שמייצר כל פועל. כל התפתחות בכל אחד מהממדים יכולה להיות מחלוקת לשני מובנים, "פנימי" ו"חיצוני".
כלומר מתקבלות ארבע קטגוריות של הצטברות דיפרנציאלית:
- פנימית-רוחבית: מיזוגים (קניית עוד חברה או הצטרפות אליה)
- חיצונית–רוחבית: הקמת עוד מפעלים.
- עמוקה-פנימית : קיצוץ בהוצאות (הגברת הניצולת של העובדים ביחס לשכרם, או הוזלת מחירי הדלק).
- עמוקה–חיצונית : סטגפלציה (העלאה של המחירים בקצב גדול מהמתחרים).
| פנימית | חיצונית | |
|---|---|---|
| רוחבית | פתיחת מפעלים | מיזוגים ורכישות |
| עמוקה | סטגפלציה | קיצוץ בהוצאות |
הדינמיקה שבין המשטרים
המסקנות העולות מן האפשרויות השונות הן:
- מכל הארבעה הנפוצים ביותר הם המיזוגים ורכישות והסטגפלציה, שתנודותיהם נוטות להיות ביחס הפוך אחת לשנייה.
- מיזוגים ורכישות מביאים לגדילה חוץ פוטנציאלית יחסית לפתיחת עוד מפעלים. לטווח הארוך גדילה זו מביאה לנטייה לקיפאון של הקפיטליזם המודרני.
- הדפוס דמוי הגל של מיזוגים ורכישות משפיע על ההתפרקות המתקדמת של "כיסים" כלכליים-חברתיים, כשההון הדומיננטי עובר בהצלחה במיזוגים תעשייתיים ברמה הסקטוריאלית, הלאומית ולבסוף הגלובאלית.
- הפוגות תקופתיות במיזוגים נוטות להיות מתוגמלות על ידי סטגפלציה, מה שנראה כביקורת ברמה החברתית, אבל מה שתורם להצטברות הדיפרנציאלית ברמה הפרטנית.
- אסונות סטגפלציה "נפתרו" בעבר כשהון דומיננטי שבר את העטיפות הקיימות, ודחף לעולם מיזוגים רחב יותר של מטרות השתלטות אפשריות. בהינתן שאין מה לכבוש מעבר לעטיפה העולמית, הטענה היא שמשבר סטגפלציה מסוג זה יהיה קשה יותר להכניע.
סטגפלציה בתיאורית ההצטברות הדיפרנציאלית
תיאורית ההצטברות הדיפרנציאלית מבחינה שתנודות של סטגפלציה עומדות ביחס הפוך לתקופות שבהן מיזוגים ורכישות הן האסטרטגיה מרכזית של קבוצות הון דומיננטיות "להביס את השוק" או לעבור את התשואה הנורמאלית, הממוצעת על השקעות. אם יותר מדי אנשים יפעלו בדרך זו, התוצאה תהיה שוק לא מאוזן.
סטגפלציה, שנראית כאסון ברמה החברתית, תורמת להצטברות דיפרנציאלית ברמה הפרטנית, כלומר להצטברות מהירה יותר של הון אצל קבוצות הון דומיננטיות על פני עסקים קטנים. מאז המאה ה-20 קבוצת הון דומיננטית שנהנתה מהסטגפלציה הייתה "קואליציית הנפט והנשק" בתקופות המשברים במזרח התיכון והעלייה במחירי הנפט. בעוד בתקופות ביניים של שלום "יחסי" האסטרטגיה הנפוצה הייתה מיזוגים ורכישות להצלחה יוצאת דופן.
דמיון לתאוריות הלם ההיצע בנוגע לסטגפלציה
לתיאורית ההצטברות הדיפרנציאלית דמיון לתיאורית הלם ההיצע. לפי שתיהן עלייה חדה במחירים נובעת ממחסור באספקה מסוימת. מיזוגים ורכישות מצטברים עלולים לנבוע מריכוז הכוח כדי להגביל את האספקה של מתחרים קטנים יותר.
תיאורית הלם ההיצע בכלכלה הפוליטית, מתמקדת בעיקר בהשפעה של "ארגון המדינות המייצאות נפט" (OPEC) לאורך תקופת המחסור בנפט, בדומה לתיאורית ההצטברות הדיפרנציאלית בעניין "קואליציית הנפט והנשק". אך בעוד התאוריה של הלם ההיצע גורסת שהסיבה לעליית מחירי הנפט הייתה מחסור אמיתי בנפט, תיאורית ההצטברות הדיפרנציאלית גורסת כי הסיבה לעליית מחירי הנפט נעוצה ביצירת הרגשה של משבר ויצירת תפיסה של מחסור.
דפלציה ומשברי הצטברות
ההצטברות הדיפרנציאלית מספקת נקודת מבט אלטרנטיבית על ה"שפל הגדול" של 1930 ועל המשבר הגלובאלי הפיננסי של 2008-2009. שני המשברים הם משברים של דפלציה, וכך משברים של הצטברות. עסקים מנסים לא רק לעקוף את התשואה הממוצעת, אלא גם מתאמצים להימנע מהאיום של דפלציה. דפלציה מביאה אי-יציבות חברתית ומאיימת על הצטברות ההון.
נטל החוב הכולל של 2008 מגדיל את הסיכויים לדפלציה יותר מאשר השפל הגדול. הטענה היא שהיחס בין החוב הכולל לתוצר מקומי גולמי ב-2002 היה 290%, בהשוואה ל-165% ערב ה"שפל הגדול" בארצות הברית, ומכאן שאם המחירים יתחילו ליפול, פירמות לא יוכלו לעמוד בתשלומי החובות שלהם, מה שיוצר סיכון של דפלציה של חוב, שרשרת של פשיטות רגל, והתרסקות של ההצטברות.
ניצן וביכלר טענו שהשפל הגדול הביא דפלציה, לא אינפלציה (לפחות לא מנקודת המבט המצרפית). גרדינר מינס מראה במחקרו משנת 1935 כי פירמות קטנות ובעל כוח מועט בשוק חזו בנפילת מחירים אך רק ירידה מתונה בתפוקה. פירמות גדולות יכלו לשמור על מחירים יחסית יציבים, ואפילו לעלות מחירים בכמה מקרים, ולתת לתשואה ליפול בכ-80%.
הם קובעים כי הגורמים למשברים האלו אינם משברים פיננסיים אלא משברים של הצטברות דיפרנציאלית. אינפלציה הייתה עוזרת לא רק למניעת הצטברות דיפרנציאלית, אלא גם למנוע את הסיכוי לדפלציה.
מכיוון שכמות המיזוגים ירדה בתקופת שנות האלפיים המוקדמות, נוצרה הישענות גדולה יותר על הכלי החברתי המשבש של אינפלציה כסטגפלציה. העלייה במחירי הדלק בין 2004 ל-2008 עזרה לייצב את האינפלציה, וביחד עם הייצור הזול יותר בארצות מתפתחות, הדפלציה ב-2008 הפכה לאיום ממשי.
ניצן וביכלר בוחרים להתמקד במגמות שוק, כלומר התקופות שבהן מניות (שערכן מיוחס לדולר) ירדו בערכן או שהשיא שלהן היה נמוך מהשיא הקודם. לפי חישוביהם מגמה זו נמשכת מ-1999, עובדה המצביעה על משבר הצטברות הרבה יותר עמוק.
ניצן וביכלר טוענים שאין שום דבר אוטומטי בעליות ובירידות של השוק. לכל משבר יש פתרון משלו. הם מזהים מספר מגמות שוק במאה האחרונה והפיתרונות הבלתי-צפויים ששינו את הקפיטליזם חזרה ל"התרוממות רוח חיובית":
- המשבר של 1905–1920 נפתר על ידי מעבר מקפיטליזם המתאפיין ב"ברונים שודדים" למפעלים ועסקים בקנה מידה גדול.
- המשבר של 1928-1948 הביא לרווחה הקיינסיאנית – מדיניות רווחה וממשלה גדולה. לא עוד קפיטליזם ללא רגולציה.
- המשבר של 1968–1981 גלובליזציה ניאוליבראלית שוטפת את העולם ומפסיקה את הרווחה קיינסיאנית.
