הפניית הלחי השנייה
הפניית הלחי השנייה היא מונח נוצרי שמקורו בדרשה על ההר הקוראת לאדם שלא לנקום במי שפגע בו, עד כדי כך שיביא עצמו לקבל ברצון פגיעה נוספת. קטע זה יכול להתפרש כאילו הוא מבטא תמיכה בפציפיזם.
מקור הביטוי
מקור הביטוי בדרשת ההר בברית החדשה בבשורת מתי פרק ה'. והוא חלופה קוטבית ל"עין תחת עין". לפי הנצרות אין להתנגד לרשע. אם יסטור על הלחי הימנית, יש להושיט לו את הלחי השנייה. אם ייקח את הטוניקה יש לתת לו את המעיל, אם כופה ללכת עמו מיל, יש ללכת עמו שני מילים.
פרשנויות
אנרכיזם נוצרי
על פי פרשנות אשר לוקחת את הנאמר פשוטו כמשמעו, הקטעים קוראים לאי-התנגדות מוחלטת עד כדי סיוע לתוקפן. דבר זה מנוגד לחלוטין לפעילות להגנה עצמית שכל ממשלה מחויבת לה. לפיכך ניתן למצוא בפרשנות זו תמיכה באנרכיזם נוצרי. דבר זה בא לידי ביטוי אצל לב טולסטוי בספרו מ-1894: "ממלכת הא-לוהים שבתוכך".
התנגדות לא אלימה
המלומד וולטר ווינק, בספרו "Engaging the Powers: Discernment and Resistance in a World of Domination", מפרש את הקטע בקריצה כאילו בא לבטא חתירה מתוחכמת תחת מבני הכוח של התקופה.[1]
בתקופת היווצרות הנצרות, אומר ווינק, מכה על גב היד של אדם שנחשב לבן מעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר הייתה אמצעי לבטא בו סמכות ודומיננטיות. אם הנרדף "הפנה את הלחי השנייה", עמד התוקף בפני דילמה: יד שמאל שימשה למטרות לא נקיות, ולכן מגע בה לא היה מכובד. האלטרנטיבה, פשוט להכות את האדם, נתפסה כהצהרה שהתוקף והמותקף הם בעמדת שוויון. לפיכך, בהפניית הלחי השנייה, הנרדף תבע שוויון.
הקריצה ממשיכה בפרשנות על מסירת הגלימה בנוסף לטוניקה. החייב מסיר את החולצה מגבו, מצב האסור על פי הדין העברי כאמור בספר דברים (כד, י–יג). בכך שנתן למלווה גם את הגלימה, התערטל החייב. אבל עירום פומבי נתפס כמביא בושה על הצופה, ולא רק על האדם העירום, כפי שנראה במקרה של נח (בראשית ט, כ-כג).
הקריצה מפרשת את הפסוק הבא מדרשת ההר כשיטה לגרום לתוקף לעבור על החוק. החוק הרומי באנגריה איפשר לשלטונות הרומאים לדרוש מתושבי השטחים הכבושים לשאת מסרים וציוד במרחק של מיל אחד, אך אסר לאלץ אדם ללכת רחוק יותר ממיל בודד.
בין יהדות לנצרות
כמה מחכמי היהדות ציינו שגישת הושטת הלחי השנייה מבדילה בין שתי הדתות, מאחר שהיהדות אינה תובעת גישה כזו ממאמיניה. יובל שרלו סיכם את הניואנסים של ההבחנה בין הדתות מזווית יהודית ביקורתית בכותבו:[2]
בוודאי שיש מצבים בהם עדיף לתת את הלחי השנייה. הדבר הוא טוב גם לחינוכו האישי הפרטי של האדם, וגם לפתרון הבעיה החברתית או הכללית שנוצרה. התורה אינה אוסרת על האדם לוותר לעיתים, ואפילו מעודדת זאת. כך אמרו חז"ל: "תנו רבנן: הנעלבין ואינן עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (גיטין לו ע"ב). היהדות מתנגדת מאוד להפיכת עיקרון זה לעיקרון החובה המוטלת על האדם. אין ההדרכה המוסרית מנוגדת לטבע האדם להשיב מלחמה, ואין ההדרכה המוסרית מתכחשת לחובה לפעול לעיתים בדין או בנקמה. ההדרכה הנוצרית מתחפשת להדרכה של חסד, אך היא מנוגדת לטבע האדם, לאמת וליושר, ובשל כך היא גם קורסת, ואין כנוצרים עדות נאמנה יותר מנזקה החמור והגדול.
הערות שוליים
- ^ Wink, Walter (1992). Engaging the Powers: Discernment and Resistance in a World of Domination. Fortress Press. pp. 175–82. ISBN 978-0-80062646-4. נבדק ב-27 בדצמבר 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ הפניית הלחי השניה - הרב יובל שרלו - מורשת שו"ת, באתר shut.moreshet.co.il
