הסכם נהר הקולורדו

הסכם נהר הקולורדו (באנגלית: Colorado River Compact) נחתם בשנת 1922 בין שבע ממדינות ארצות הברית שבאזור אגן הניקוז של נהר הקולורדו בדרום-מערב ארצות הברית ונועד להסדיר את חלוקת זכויות המים בנהר בין השותפים להסכם. ההסכם נחתם על ידי נציגים משבע המדינות בהן זורם נהר הקולורדו בדרכו למפרץ קליפורניה במקסיקו במפגש במלון בישופס לודג' (Bishop's Lodge) בסמוך לעיר סנטה פה בירת מדינת ניו מקסיקו.

חוק הנהר

נהר הקולורדו מנוהל ומופעל תחת הסכמים רבים, חוקים פדרליים, פסקי דין וצווים, חוזים ותקנות הקובעות קווים מנחים הקרויים יחד "חוק הנהר" (The Law of the River).

תכולה

ההסכם מחלק את אגן הנהר לשני אזורים, החלק העליון (במדינות קולורדו, ניו מקסיקו, יוטה וויומינג) והחלק התחתון (נבדה, אריזונה וקליפורניה). ההסכם מחייב את המדינות באגן העליון לוודא שהספיקה השנתית של מי הנהר הזורמים לאגן התחתון לא תרד מתחת ל-9.3 מיליארד מ"ק מים בתקופה בת עשר שנים רצופות. כמות זו נקבעה בהתבסס על דפוס ירידת הגשמים כפי שנצפו בשנים לפני חתימת ההסכם ב-1922. הנחת היסוד הייתה שהכמות שצוינה בהסכם תאפשר חלוקה שוויונית פחות או יותר של המים בין שני האזורים (כלומר שהאגן העליון יקבל גם הוא 9.3 מיליארד מ"ק מים לשנה). סך כל כמות המים השנתית שחולקה, כ-20 מיליארד מ"ק, הייתה הכמות שנמדדה באותה תקופה בליז פרי (Lee's Ferry - "המעבורת של לי", המקום היחיד לאורך הנהר שפעלה בו מעבורת משום שהייתה אליו גישה נוחה לשתי הגדות), 26 קילומטרים במורד הנהר מסכר קניון גלן של ימינו, אתר ששימש רשמית כגבול בין האגן העליון לאגן התחתון. בפועל התברר שמדידה זו הייתה תוצאה של אחת מהעונות הגשומות ביותר של דרום מערב ארצות הברית ב-800 השנים האחרונות. על סמך מדידות בתקופה האחרונה ספיקת הנהר השנתית הממוצעת בליז פרי היא כ-16.7 מיליארד מ"ק.

המדינות בתוך כל חלק נדרשו להחליט בינן לבין עצמן כיצד לחלק את 9.3 מיליארד מ"ק (293 מ"ק לשנייה) מים ביניהם. ההסכם אפשר את קיום ההשקיה הנרחבת של דרום מערב ארצות הברית, כמו גם מיזמי פיתוח של המדינות השותפות להסכם ופרויקטים של מערכות להובלת מים שיזמה לשכת הטיוב של ארצות הברית. פרויקטים אלו כללו, בין השאר, את סכר הובר ואגם פאוול.

מכסות המים הנוכחיות באגן התחתון נקבעו ב-1928 כחלק ממיזם קניון בולדר (Boulder Canyon Project), בעוד שמכסות המים הנוכחיות באגן העליון נקבעו על ידי הסכם האגן העליון של נהר הקולורדו (Colorado River Basin Compact) של 1948. כאמור הגבול בין האגן העליון של נהר הקולורדו לאגן העליון נקבע בליז פרי השוכנת במדינת אריזונה לא הרחק מגבולה של אריזונה עם יוטה. משום כך נקבעה לאריזונה מכסת מים הן באגן העליון, שבה יש לה חלק קטן, והן באגן התחתון. המכסות הנוכחיות הן

האגן העליון, סה"כ ספיקה 293 מ"ק לשנייה
קולורדו	51.75%*	150.7 מ"ק לשנייה
יוטה	23.00%*	67 מ"ק לשנייה
ויומינג	14.00%*	40.8 מ"ק לשנייה
ניו מקסיקו	11.25%*	32.8 מ"ק לשנייה
אריזונה	0.70%	2.0 מ"ק לשנייה
*אחוזים עם כוכבית הם אחוזים מהסך הכל "אחרי" הפחתת חלקה של אריזונה. האחוז של אריזונה הוא מהסך הכל.
האגן התחתון, סה"כ ספיקה 293 מ"ק לשנייה
קליפורניה	58.70%	172 מ"ק לשנייה
אריזונה	37.30%	109 מ"ק לשנייה
נבדה	4.00%	12 מ"ק לשנייה

בנוסף לכך הוקצו 1.9 מיליארד מ"ק מים בשנה ממימי נהר הקולורדו למקסיקו, כתוצאה מההסכם בנוגע לשימוש במימי הנהרות קולורדו טיחואנה וריו גרנדה, שנחתם ב-3 בפברואר 1944, והפרוטוקול הנלווה שנחתם ב-14 בנובמבר 1944. כמו כן, יכול האגן התחתון לקבל תוספת של 1.4 מיליארד מ"ק בשנה בתנאים של עודף מים.

היסטוריה

ההסכם היה תוצאה של משא ומתן בין המדינות שנמשך על פני כמה שנים. שבע המדינות הקימו קודם לכן את הליגה של דרום מערב (League of the Southwest) ב-1917 לקדם פיתוח לאורך הנהר. הקונגרס של ארצות הברית אישר למדינות לחתום הסכם לחלקות משאבי הנהר. ההסכם אושר על ידי הקונגרס ב-1922 באותה שנה בה נחתם. כחלק מההסכם, נקבע שם הנהר לכל אורכו. עד אז כינו התושבים המקומיים את חלקו העליון של הנהר עד המפגש עם הנהר גרין בשם "גרנד ריוור" ("Grand River"). לשינוי זה הייתה התנגדות בקרב תושבים מקומיים רבים ביוטה ובקולורדו, והשם החדש נאכף באמצעות חקיקה של הרשות המחוקקת בשתי מדינות אלו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20.

ב-1934 הזעיקה אריזונה, שלא הסכימה להחלטה של קליפורניה לסכור את הנהר ולהסיטו, את המשמר הלאומי של ארצות הברית ואפילו הקימה "חיל ים" שמנה שתי ספינות. הנושא הוסדר בסופו של דבר בבית המשפט.

ההסכם היה שנוי במחלוקת גם בזמן שנחתם. מדינת אריזונה לדוגמה הייתה מאוכזבת ממכסת המים שהוקצתה לה כחלק מהאגן התחתון וסירבה לאשרר את ההסכם עד 1944. אריזונה חלקה על ההקצאות הספציפיות שקיבלה עד שבית המשפט העליון של ארצות הברית תמך בהקצאה בהחלטה מ-1963 בפסק הדין אריזונה נגד קליפורניה. ההסכם סיים שנים רבות של מחלוקות, והכשיר את הדרך להפעלת מיזם מרכז אריזונה (Central Arizona Project), שאושר על ידי הקונגרס ב-1968.

פיתוחים עתידיים וסוגיות

מאז שנחתם הסכם נהר הקולורדו השתמשה קליפורניה במים העודפים שנותרו ממדינות אחרות, יחד עם זאת קיים חשש שגידול האוכלוסייה בדרום מערב לא יותיר יותר עודפים לשימושה של קליפורניה. ב-2001 חתם ברוס בביט (Bruce Babbitt), מזכיר הפנים של ארצות הברית, על הסכם ביניים, שבו נקבע כיצד יחולקו המים העודפים מנהר הקולורדו בין קליפורניה, אריזונה ונבדה במשך חמש עשרה השנים הבאות שבמהלכן צריכה קליפורניה ליישם שיטות שימור על מנת לצמצם את צריכת המים של המדינה ואת התלות במי נהר הקולורדו.

קיימת גם דאגה בנוגע לגידול באוכלוסייתה של נבדה והשימוש של המדינה במים. נבדה, שקיבלה את ההקצאה הקטנה ביותר מבין המדינות באגן הנהר התחתון, עלולה לגלות בעתיד הקרוב שהמים שמקורם בנהר הקולורדו לא מכסים את הצרכים ההולכים וגדלים של מדינה זו. עם זאת ב-2008 אמרה פט מולרוי (Pat Mulroy), המנהלת הכללית של רשות המים של דרום נבדה, שאיננה תומכת בשינוי חלוקת המים. היא טענה שמכיוון שכל המדינות באגן התחתון חוו גידול באוכלוסייה לא סביר שמכסת המים של נבדה תוגדל והיא אף עלולה לקטון. במקום זאת ייתכן שנבדה, כמו קליפורניה, תיאלץ לפתח שיטות שימור, כמו גם למצוא מקורות מים אחרים, על מנת לתמוך באוכלוסייה הגדלה של המדינה.

השפעת הסכם נהר הקולורדו על הסביבה

כאשר נחתם הסכם נהר הקולורדו ב-1922 היה הגורם המרכזי שדחף להכנתו הרצון של השותפות להסכם לפתח את החקלאות והיישובים שבתחומן. לרוע המזל גישה זו לא לקחה בחשבון סוגיות של איכות הסביבה. שימוש ושימוש חוזר במי הנהר כמו גם השימוש הנרחב בסכרים יוצר סביבה עוינת למיני הדגים המקומיים. סכרים חוסמים את מעבר הדגים, מצמצמים את השקעת הסחף ומשנים את טמפרטורת המים, כל אלו משפיעים לרעה על המערכת האקולוגית. ניצול המים גרם להתדרדרות של הדלתה של הנהר במקסיקו. מערכת אקולוגית, שהייתה פעם ירוקה ושופעת מכמויות הסחף הגדולות, כמעט ונעלמה כליל. על מנת להתחיל לצמצם את הנזק יהיה צורך להקצות למקסיקו כמויות מים גדולות יותר.

ביקורת ומשא ומתן מחודש

בשנים האחרונות הפך ההסכם להיות מקור לביקורת חריפה יותר, בעקבות קיטון מתמשך בכמות הגשמים השנתית באזור. ספציפית, מכסות המים שהוקצו התבססו על ההנחה שהספיקה השנתית הממוצעת של הנהר היא 20.2 מיליארד מ"ק (641 מ"ק לשנייה). מחקרים שהתבססו על תיארוך באמצעות טבעות עצים הגיעו למסקנה שהספיקה השנתית הממוצעת של הקולורדו כפי שנמדדה על פני תקופה ארוכה קטנה משמעותית ממספר זה. ההערכות כוללות 16.3 מיליארד מ"ק (516 מ"ק לשנייה), 16.7 מיליארד מ"ק (528 מ"ק לשנייה) ו-17.6 מיליארד מ"ק (559 מ"ק לשנייה). אנליסטים רבים הגיעו למסקנה שכאשר התנהל המשא ומתן על ההסכם כללה התקופה ששימשה כבסיס לחישוב הספיקה השנתית הממוצעת של הנהר (1922-1905) תקופות גשומות במיוחד יוצאות דופן. ושהבצורת של השנים האחרונות היא למעשה חזרה על תבניות מזג אוויר היסטוריות. הקיטון בכמות הגשמים הוביל לירידה נרחבת במפלס מי המאגרי המים באזור, בייחוד באגם פאוול, שנוצר על ידי סכר קניון גלן ב-1963, שבו היחשפותם של קניונים שהיו מוצפים במשך תקופה ארוכה עוררו קריאות ליזום ייבוש קבוע של המאגר.

בדצמבר 2007 חתם מזכיר הפנים של ארצות הברית על הנחיות זמניות בהן פורט כיצד יש לחלק את מימי נהר הקולורדו בתקופות של מחסור במים. ההנחיות תוארו כזמניות משום שהן בתוקף עד 2026, ונועדו לאפשר למפעילי המערכת לרכוש ניסיון בתנאים של התייבשות המאגרים, ובמקביל נחקרת ההשפעה של שינוי האקלים על הספיקה של נהר הקולורדו. הכללים קובעים שלוש רמות של תנאים של מחסור, תלוי בגובה מפלס אגם מיד:

• מחסור קל כאשר גובה מפלס אגם מיד מתחת ל-328 מטרים מעל פני הים, אבל מעל ל-320 מטרים מעל פני הים. במצב זה יקבלו מדינות האגן התחתון 8.73 מיליארד מ"ק לשנה, מתוכם 5.4 מיליארד מ"ק לקליפורניה, 3.06 מיליארד מ"ק לאריזונה ו-0.35 מיליארד מ"ק לנבדה.
• מחסור חריף כאשר גובה מפלס אגם מיד מתחת ל-320 מטרים מעל פני הים, אבל מעל ל-312 מטרים מעל פני הים. במצב זה יקבלו מדינות האגן התחתון 8.8 מיליארד מ"ק לשנה, מתוכם 5.4 מיליארד מ"ק לקליפורניה, 3.0 מיליארד מ"ק לאריזונה ו-0.35 מיליארד מ"ק לנבדה.
• מחסור קיצוני כאשר גובה מפלס אגם מיד מתחת ל-312 מטרים מעל פני הים. במצב זה יקבלו מדינות האגן התחתון 8.6 מיליארד מ"ק לשנה, מתוכם 4.9 מיליארד מ"ק לקליפורניה, 2.86 מיליארד מ"ק לאריזונה ו-0.35 מיליארד מ"ק לנבדה.

ב-15 באוגוסט 2008 קרא הסנאטור מאריזונה ג'ון מקיין לפתוח מחדש את ההסכם. בשל מעמדו של הסנאטור כמועמד מטעם המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008, ובשל מעמדה של מדינת קולורדו כמדינה שבה לא היה רוב לאף מועמד, זכתה הביקורת על ההסכם לתשומת לב לאומית.

מזכר 319 – ב-20 בנובמבר 2012 נחתם במסגרת הוועדה הבינלאומית לגבולות ומים של ארצות הברית ומקסיקו הסכם שכונה "מזכר 319" ("Minute 319"), שעדכן את חוק הנהר על מנת להתייחס לשאלה כיצד תושפע חלוקת המים השנתית בנפח 1.9 מיליארד מ"ק שהוקצבו למקסיקו מתנאים של בצורת או של עודף במים. בתנאים של עודף מים (כשפני אגם מיד מעל לגובה של 349 מטרים מעל פני הים) תוגדל הזרמת המים למקסיקו ב-49 מיליון מ"ק. במקרים שגובה פני האגם גבוהים יותר יוגדלו מכסות המים למקסיקו בצורה פרוגרסיבית עד לתוספת מקסימלית של 250 מיליון מ"ק לשנה.

מזכר 319 גם מפרט שכמות המים למקסיקו תצומצם בתנאי בצורת. החל ממכסת הבסיס של 1.9 מיליארד מ"ק לשנה תצומצם המכסה ב-62 מיליון מ"ק אם פני אגם מיד ירדו לגובה שבין 328 מטרים מעל פני הים ל-320 מטרים מעל פני הים, תצומצם ב-86 מיליון מ"ק אם גובה פני האגם ירדו לגובה שבין 320 מטרים ל-312 מטרים, ותצומצם ב-154 מיליון מ"ק אם פני האגם ירדו מתחת ל-312 מטרים מתחת לפני הים.

לקריאה נוספת

• Norris Hundley. Water and the West: The Colorado River Compact and the Politics of Water in the American West (University of California Press, 2009) 415 pp. the standard scholarly history; מסת"ב 978-0-520-26011-5
• Lawrence J. MacDonnell; et al. (באוקטובר 1995). "The Law of the Colorado River: Coping with Severe Sustained Drought". Water Resources Bulletin. 31: 825–836. {{cite journal}}: (עזרה); Explicit use of et al. in: |author= (עזרה)
• Jason Robison. "Review of Hundley, Water and the West," H-Water, H-Net Reviews. September, 2010. online
• Sandra Postel. The Colorado River Delta Series, National Geographic. March through May, 2013. online