הנרי אוסאווה טאנר
 |
הנרי אוסאווה טאנר (באנגלית: Henry Ossawa Tanner; 21 ביוני 1859 - 25 במאי 1937) היה אמן אמריקאי והצייר האפרו-אמריקני הראשון שזכה לשבחים בינלאומיים. [1] טאנר עבר לפריז, צרפת, בשנת 1891 כדי ללמוד, והמשיך להתגורר בה לאחר שהתקבל לחוגים אמנותיים צרפתיים. [2]
ראשית חייו
הנרי אוסאווה טאנר נולד בפיטסבורג, פנסילבניה, הראשון מבין תשעה ילדים; שני אחים, בנימין והוראס, מתו בינקות. אחת מאחיותיו, האל טאנר דילון ג'ונסון, הייתה האישה הראשונה שהוסמכה לעסוק ברפואה באלבמה.[3] אביו בנימין טאקר טאנר (1835–1923) הפך לבישוף בכנסייה האפיסקופלית המתודיסטית האפריקאית (AME), העדה השחורה העצמאית הראשונה בארצות הברית. הוא התחנך בקולג' אייברי ובסמינר התאולוגי המערבי בפיטסבורג, ופיתח קריירה ספרותית. בנוסף, הוא היה פעיל פוליטי שתמך בביטול העבדות. אמו של הנרי טאנר שרה נולדה לעבדות בוירג'יניהאך ברחה כפליטה לצפון שם הכירה והתחתנה עם בנג'מין טאנר.
המשפחה עברה מפיטסבורג לפילדלפיה כשטאנר היה צעיר. כשהוא היה כבן 13, הוא ראה צייר נוף שעובד בפארק פיימונט, שם הוא טייל עם אביו. הוא החליט שהוא רוצה להיות צייר.
חינוך
אף על פי שאמנים רבים סירבו לקבל חניך אפרו-אמריקני, בשנת 1879 נרשם טאנר לאקדמיה לאמנויות יפות בפילדלפיה, והפך לסטודנט השחור היחיד.[4] החלטתו ללמוד בבית הספר הגיעה בתקופה חשובה בתולדות ההכשרה המוסדית האמנותית. האקדמיות לאמנות הסתמכו זה מכבר על מושגי לימוד ישנים שהוקדשו כמעט לחלוטין ללימודי גבס והרצאות באנטומיה. זה השתנה באופן דרסטי עם הצטרפותו של תומאס אייקינס כ"פרופסור לרישום וציור" לאקדמיה בפנסילבניה. אייקינס עודד שיטות חדשות, כגון מחקר ממודלים חיים, דיון ישיר באנטומיה בשיעורים, וניתוחים של גופות להיכרות עם הגוף האנושי והבנתו. הוראתו של אייקינס וגישתו המתקדמת לחינוך לאמנות השפיעו עמוקות על טאנר. האמן הצעיר היה אחד התלמידים האהובים על אייקינס; שני עשורים לאחר שעזב טאנר את האקדמיה, אייקינס צייר את דיוקנו.
באקדמיה התבגר טאנר עם אמנים איתם שמר על קשר לאורך כל חייו, בעיקר רוברט הנרי, ממייסדי אסכולת אשקאן. במהלך זמן קצר יחסית באקדמיה פיתח טאנר ידע מעמיק באנטומיה ובמיומנות להביע את הבנתו את המשקל והמבנה של הדמות האנושית על הבד.
החיים באירופה
בתקווה להרוויח מספיק כסף כדי לנסוע לאירופה, טאנר הפעיל סטודיו לצילום באטלנטה בסוף שנות השמונים. המיזם לא צלח. במהלך תקופה זו פגש טאנר את הבישוף ג'וזף קריין הרזל, נאמן מכללת קלארק. הרזל ואשתו התיידדו עם טאנר, הפכו לפטרונים שלו והמליצו לו על עבודת הוראה במכללה. טאנר לימד ציור במכללת קלארק (אוניברסיטת קלארק אטלנטה) לתקופה קצרה. [5]
בשנת 1891 נסע לפריז, צרפת, ללמוד באקדמיה ז'וליאן. הוא הצטרף גם למועדון סטודנטים לאמנות. פריז הייתה בריחה מבורכת עבור טאנר; בתוך חוגי האמנות הצרפתיים, הגזע לא היה חשוב ביותר. טאנר התאקלם במהירות בחיי פריז. שם פגש את אתרטון קרטיס שהפך לחבר ולפטרון של אמנותו.
פרט לחזרה קצרה מדי פעם הביתה, טאנר בילה את רוב חייו בפריז. שם הוא הוצג בפני אמנים חדשים רבים שעבודותיהם השפיעו על גישתו לאמנות. במוזיאון הלובר הוא נתקל ולמד את יצירותיהם של גוסטב קורבה, ז'אן בפטיסט שארדין ולואי לה ניין. [6] אמנים אלה ציירו סצנות של אנשים רגילים בסביבתם, וההשפעה ביצירתו של טאנר ניכרת.
טאנר המשיך את לימודיו אצל אמנים ידועים כמו ז'אן ג'וזף בנג'מין קונסטנט וז'אן פול לורנס. בהנחייתם החל טאנר לבסס מוניטין בצרפת. הוא התיישב במושבת האמנות אטפלס בנורמנדי.
מוקדם יותר צייר טאנר סצנות ימיות של מאבק האדם בים, אך ב־1895 הוא יצר בעיקר יצירות דתיות. המעבר שלו לציור סצנות תנ"כיות התרחש כשהוא עבר מהפך רוחני. במכתב שכתב להוריו בחג המולד בשנת 1896, הצהיר: "החלטתי לשרת אותו [אלוקים] בנאמנות רבה יותר." [7]
ציורו של טאנר "דניאל בגוב האריות" התקבל לסלון בפריז ב-1896. מאוחר יותר באותה שנה הוא צייר את "תחייתו של לזרוס". השבחים הביקורתיים ליצירה זו חיזקו את מעמדו של טאנר באליטה האמנותית ובישרו על הכיוון העתידי של ציוריו, שטיפלו בעיקר בנושאים מקראיים. לאחר שראה את "תחייתו של לזרוס", הציע מבקר האמנות רודמן ונאמאקר לשלם את כל ההוצאות עבור מסעו של טאנר למזרח התיכון. ונאמייקר הרגיש שכל צייר רציני בסצינות תנ"כיות צריך לראות את הסביבה ממקור ראשון וכי צייר בקליבר של טאנר שווה את ההשקעה.
טאנר נענה במהירות להצעה. לפני שהסלון הבא נפתח, הוא נסע לארץ ישראל. חקר מסגדים ואתרים מקראיים שונים, כמו גם מחקרי אופי של האוכלוסייה המקומית, אפשרו לו להמשיך בהכשרתו האמנותית. ציוריו פיתחו אווירה עוצמתית של מסתורין ורוחניות. טאנר לא היה האמן הראשון שחקר את המזרח התיכון באופן אישי: מאז שנות ה -30 של המאה ה -19 גברה ההתעניינות במזרחיות באירופה. אמנים כמו אז'ן דלקרואה, דייוויד רוברטס, ומאוחר יותר, אנרי מאטיס ערכו סיורים כאלה. [8]
שיעור בבאנג'ו
בביקור חוזר קצר בארצות הברית בשנת 1893, צייר טאנר את "שיעור הבנג'ו", בעודו בפילדלפיה. הציור נחשב ליצירתו הידועה ביותר ומציג גבר שחור קשיש המלמד נער, הנחשב לנכדו, כיצד לנגן בבנג'ו. קומפוזיציה שקטה זו בוחנת כמה נושאים חשובים. דמותו של גבר שחור המנגן בבנג'ו מופיעה בכל ספרי האמנות האמריקאית בסוף המאה ה -19.
טאנר יצר רגע רגיש של אינטראקציה אנושית. הזקן והילד הצעיר מוצגים בפעילות מרוכזת, שאינם מודעים לשאר העולם, חולקים תחושת מגע ושיתוף פעולה. הוא מציג את היושבים כיחידים עם פרטים דמויי דיוקן.
הציור של טאנר יוצר סצנה שלווה המדגישה צניעות ומשפחה. [9] ישנם שני מקורות אור נפרדים ומשתנים: זוהר לבן וכחול טבעי מבחוץ נכנס משמאל, ואילו האור החם מאח ניכר בציור מצד ימין. הדמויות מוארות במקום בו נפגשים שני מקורות האור. ייתכן ויש בכך ביטוי למצבו של טאנר במעבר בין שני עולמות, אמריקה בעבר וביתו החדש בצרפת.
סגנון ציור
טאנר צייר נופים, נושאים דתיים וסצינות של חיי היומיום בסגנון ריאליסטי. בעוד שעבודות כמו שיעור הבנג'ו תיארו סצנות יומיומיות מחיי אפרו-אמריקאים, מאוחר יותר צייר טאנר נושאים דתיים.
טאנר לא היה מוגבל לגישה ספציפית אחת לציור ולרישום. עבודותיו משקפות לעיתים קשב מוקפד לפרטים ולמשיחות מכחול רופפות ואקספרסיביות אצל אחרים. לעיתים קרובות שתי השיטות משמשות בו זמנית. טאנר התעניין גם בהשפעות שיכולות להיות לצבע בציור. קומפוזיציות חמות יותר כמו תחייתו של לזרוס (1896) וההכרזה (1898) מבטאות את העוצמה של רגעים דתיים. ציורים אחרים מדגישים גוונים חמים, שהפכו לדומיננטיים בעבודתו לאחר אמצע שנות ה -90.
עבודות כמו הרועה הטוב (1903) וחזרתן של הנשים ה"קדושות" (1904) מעוררות תחושה של דתיות קודרת והתבוננות פנימית. טאנר התנסה לעיתים קרובות עם אור בקומפוזיציה. מקור ועוצמת האור והצל בציוריו יוצרים מרחב ואווירה כמעט מוחשיים תוך הוספת רגש ומצב רוח לסביבה. טאנר השתמש גם באור כדי להוסיף משמעות סמלית לציוריו.
נישואין ומשפחה
בשנת 1899 נישא לג'סי אולסון, זמרת אופרה שוודית-אמריקאית. [10] ג'סי טאנר נפטרה בשנת 1925, שתים עשרה שנה לפני בעלה, והוא התאבל עליה עמוק לאורך שנות העשרים. הוא מכר את בית המשפחה בלס שארמס שם הם חיו ביחד.
שנים מאוחרות יותר
במהלך מלחמת העולם הראשונה עבד טאנר במחלקת המידע הציבורי של הצלב האדום, ובמהלכה צייר גם תמונות מקווי החזית של המלחמה. עבודותיו בהשתתפות חיילים אפרו-אמריקאים היו נדירות במהלך המלחמה. בשנת 1923 המדינה הצרפתית הפכה אותו לאביר של לגיון הכבוד על עבודתו כאמן.
טאנר נפטר בשלווה בביתו בפריז, צרפת, ב־25 במאי 1937.
הוא נקבר בבית העלמין סקו בסקאו, האוט-דה-סיין, שהוא פרבר של פריז.
גלריה
-
הסיין בפריז -
הרועה הטוב -
שער בטנג'יר -
טוויה ליד האח -
סדום ועמורה -
דניאל בגוב האריות
.jpg)
.jpg)
קישורים חיצוניים
- הנרי אוסאווה טאנר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Henry Ossawa Tanner, web.archive.org
- ^ Marcia M. Mathews (1995). Henry Ossawa Tanner: American Artist. University of Chicago Press
- ^ Halle Tanner Dillon, Encyclopedia of Alabama (באנגלית)
- ^ Finkelman, Paul, ed. (2006). Encyclopedia of African American History 1619–1895. 3. New York: Oxford University Press. p. 224.
- ^ Henry Ossawa Tanner, web.archive.org, 2006-01-10
- ^ Shaw, Thomas M. What Manner of Men? A Reconsideration across the Synapses of Art History of Three Paintings and their Images of Men of African Descent.Lanham, MD: University Press of America, 1997.
- ^ Woods, Naurice Frank. “Embarking on a New Covenant: Henry Ossawa Tanner’s Spiritual Crisis of 1896.” American Art, vol. 27, no. 1, 2013, pp. 94–103
- ^ Matthews, Marcia. Henry Ossawa Tanner: American Artist. Chicago: The University of Chicago Press, 1969.
- ^ Farrington, Lisa (2017). African-American Art A visual and Cultural History. New York, New York: Oxford University Press. pp. 97–98
- ^ Farrington, Lisa (2017). African-American Art A visual and Cultural History. New York, New York: Oxford University Press. pp. 97–98
32958045הנרי אוסאווה טאנר