הנודדים

הנודדים (ברוסית: Передви́жники – פֶּרֶדְוִויזְ'נִיקִי) הוא שמה של קבוצת ציירים רוסים שציירו בסגנון ריאליסטי. חברי הקבוצה העדיפו לצייר את תושביה של רוסיה (בעיקר את פשוטי העם והאיכרים) ובכך סגנונם נחשב לסגנון ריאליזם סוציאליסטי. בהעדפה זו יצאו חברי הקבוצה כנגד הנחיות האקדמיה הקיסרית לאמנות ומוסדות ההשכלה הרוסיים. חברי הקבוצה התאגדו יחד כקואופרטיב בשנת 1870 והציגו יחד תערוכות משותפות.

היסטוריה

אגודת הנודדים הוקמה בסנקט פטרבורג בשנת 1870 ביוזמת איוואן קרמסקוי, גריגורי מיאסויידוב, ניקולאי גה ווסילי פרוב, במסגרת מאבקם להציג באמצעות האמנות את השקפת עולמם הדמוקרטית, ומתוך התנגדותם למוסכמות שנכפו על אמני רוסיה על ידי האקדמיה לאמנות של סנקט פטרבורג. חברי הקבוצה פיתחו את עקרונות "ארטל האמנים" שהוקם על ידי קרמסקוי, וקרמסקוי היה לראש קבוצת הנודדים.

חברי הקבוצה הושפעו מרעיונותיהם של ויסאריון בלינסקי וניקולאי צ'רנישבסקי. במסגרת רעיונות אלה יצאו האמנים נגד הצנזורה, הצמיתות והענישה האכזרית שהייתה נפוצה אז ברוסיה. רעיונות אלה החלו לנבוע בקרב רפורמיסטים רוסיים בראשית המאה ה-19, אולם עבר זמן עד שחילחלו לעולם האמנות. ניתן לראות ביטוי ראשון לגישות אלה בשנת 1863 עת שארבעה עשר מתלמידי האקדמיה לאמנות הביעו מחאתם כנגד גישות האקדמיה השמרניות, ופרשו ממנה. שבע שנים לאחר מכן חברו יחד חברי הקבוצה והקימו את גרעין קבוצת הנודדים. כינוייה של הקבוצה מקורו ברצונם של חברי הקבוצה לנדוד ברחבי רוסיה, לצייר את תושביה ולהביא את האמנות אל העם באמצעות תערוכות נודדות.

חברי הקבוצה יצרו קוד אמנותי המתבסס על ביקורת פוליטית וחברתית באמצעות האמנות, ויצאו נגד הגישה האסתטית שהייתה נפוצה באקדמיה. הם טענו שאמנות צריכה לשמש ולקדם את החברה, והתנגדו לרעיון "אמנות לשם האמנות" שעליו התבססה האקדמיה.

בין השנים 1871- 1923 קיימה התנועה 48 תערוכות נודדות בסנקט פטרבורג, מוסקבה, קייב, קאזאן, אורל, ריגה, אודסה וערים אחרות.

חברי הקבוצה ציירו יצירות ריאליסטיות המציגות את פניה השונים של החברה הרוסית - לרוב מתוך מבט ביקורתי. היצירות הראו הן את העוני הרב של תושביה הכפריים של רוסיה, והן את יופיים של התושבים, עוצמתם הנפשית ואישיותם הייחודית.

היצירות הציגו אירועים הנוגעים לתנועת האמנציפציה של הצמיתים ברוסיה ובהם הציורים "מאסרו של המפגין", "הסירוב להתוודות" ו"בלתי צפוי" מעשה ידי איליה רפין, לצד אירועים היסטוריים המהווים אלגוריות למאבק לדמוקרטיה ומתן זכויות (כגון היצירה "הבוקר של ההוצאה להורג של הסטרלצים" מעשה ידי וסילי סוריקוב).

לקבוצה הצטרפו אמנים מכל רחבי רוסיה, ובהם מיקולה פימוננקו, מארק אנטוקולסקי, וסילי ורשצ'אגין, אנדריי ריאבושקין. כמו כן הקבוצה זכתה לתמיכת מבקר האמנות בעל ההשקפות הדמוקרטיות ולדימיר סטאסוב, ולתמיכת האספן העשיר פאבל טרטיאקוב אשר רכש רבות מהיצירות והציג אותן בגלריה שלו.

פופולריות הקבוצה הביא לניסיונות השלטונות הרוסיים להגביל את תנועת חבריה (במקביל לניסיונות השלטונות להשיב את פופולריות היצירות ה"מאושרות" על ידי האקדמיה). הניסיונות הביאו לעליית הפופולריות של יצירות חברי התנועה והגברת השפעתם, והחל משנות ה-90 של המאה ה-19 החלה האקדמיה להציג בתערוכותיה את יצירות חברי הקבוצה בשל השפעתם הרבה, וללמד את סגנונם של החברים בקבוצה.

בראשית המאה ה-20 פחתה השפעת התנועה. חלק מחבריה החלו להציג יצירות בעלי אידאולוגיה סוציאליסטית, ובשנת 1898 עלתה חשיבותה והשפעתה של תנועת האמנות מיר איסקוסטבה (עולם האומנות) על חשיבות הנודדים.

התערוכה ה-48 של התנועה, שנערכה בשנת 1923 הייתה האחרונה בתערוכות התנועה. באותה עת רוב חברי התנועה, שנותרו בה, הצטרפו לאיגוד האמנים של רוסיה המהפכנית, תנועה אשר שאפה לקדם באמצעות האמנות את האידיאלים של מהפכת אוקטובר ולשרת בכך את ברית המועצות.