הנהר המלאכותי העצום

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלבי המיזם השונים
תצלום לוויין של המיזם סביב מאגר "המוכתר הגדול עומר" במדבר. הצבעים אינם אמיתיים
הובלת צינורות ענק, 1988
חפירת התעלות להנחת הצינורות, 1988

הנהר המלאכותי העצום (ערבית: النهر الصناعي العظيم, אנגלית: Great Man-made river) הוא מיזם של הובלת מים, משדות שאיבה במדבר סהרה בדרום לוב אל ריכוזי האוכלוסייה ברצועת החוף בצפון המדינה.

זהו אחד המיזמים הגדולים בעולם (מגה פרויקט) בתחום ההנדסה האזרחית. נכון ל-2007 הוא כולל כ-1,300 בארות וכ-4,000 ק"מ של צינורות בטון בקוטר 4 מטרים ומוביל 6,500,000 מ"ק מים ביום. המיזם כונה על ידי שליט לוב לשעבר, מועמר קדאפי, "הפלא השמיני של העולם". הפרויקט מבוסס על שאיבת מים פוסיליים מאקוויפרים שאינם מתחדשים.

רקע

האקלים במרבית שטחה של לוב הוא צחיח: בכ-95% ממנו כמות המשקעים השנתית הממוצעת נמוכה מ-100 מ"מ, ובכמחצית ממנו הכמות השנתית הממוצעת נמוכה אף מ-20 מ"מ. כתוצאה ממיעוט המשקעים ושיעור ההתאיידות הגבוה, כמות המים המתחדשים של לוב מוגבלת לכ-4.6 מיליארד מ"ק בשנה. גידול האוכלוסייה המהיר מאז אמצע המאה העשרים גרם לירידה בכמות המים המתחדשים הזמינים לנפש, מ-4,100 מ"ק לשנה ב-1955, ל-1,000 מ"ק לשנה ב-1990, ותחזית מ-2003 צופה ירידה ל-330 מ"ק לנפש בלבד ב-2025[1].

למרות נתונים אלו, הגדילה לוב את השטחים המעובדים בה, תוך גידול מתמיד בצריכת המים, שהביא לשאיבת יתר חמורה מהאקוויפרים באזורים הסמוכים לחופי הים התיכון. עקב כך נוצרה באחדים מהם המלחה כתוצאה מחדירת מי ים, ובאחרים ירד מפלס מי התהום באופן שהמשך השאיבה מהם אינו אפשרי. על מנת להמשיך לספק את הדרישה הגוברת, החלה לוב לחפש פתרונות חליפיים, ביניהם נשקלו התפלת מי ים, הובלת מים בצינורות מאירופה, או שימוש במי תהום מאקוויפרים בדרום המדינה, במדבר סהרה.

האקוויפרים בדרום הסהרה אינם מתמלאים מחדש, אלא מכילים מים פוסיליים שנאגרו בהם בתקופות קדומות שהיה בהן אקלים לח יותר באזור. אקוויפרים אלו הזינו במשך אלפי שנים נאות מדבר ובארות ששימשו את מעט התושבים והנוודים שם, אך רק במהלך חיפושי נפט בשנות ה-70 של המאה ה-20 הסתבר גודלם העצום.

האקוויפרים הפוסיליים מפוצלים למספר אגנים, בעומקים שונים בין 100 מ' ל-800 מ' מתחת לפני השטח. הגדול בהם הוא אגן כּוּפרה בדרום-מזרח המדינה, שהוא חלק מאקוויפר אבן החול הנובי ששטחו כ-350,000 קמ"ר (הנחלקים בין לוב, מצרים, סודאן וצ'אד). האגנים האחרים הם אגן סריר במזרח המדינה ובמרכזה, אגן מורזוק בדרום-מערב ואגן חמאדה בצפון-מערב. כמות המים הזמינים לשאיבה כדאית מבחינה כלכלית בכל האגנים מוערכת בכ-10,000 - 12,000 מיליארד מ"ק.

הקמת המיזם

לאחר השוואת עלויות בין החלופות השונות, המליצו מהנדסים על הקמת מערכת שתשאב את מי האקוויפרים במדבר ותוביל אותם צפונה. בעקבות ההמלצה, קיבלה מועצת העם הלובי באוקטובר 1983 החלטה לממן ולהקים את "הנהר המלאכותי העצום". ב-28 באוגוסט 1984 הניח מועמר קדאפי את אבן הפינה למיזם בחבל סריר. שנתיים לאחר מכן נחנך בברגה מפעל לייצור חוליות הצינור, העשויות בטון דחוס ומזוין במספר שכבות פלדה. למפעל זה, יחד עם מפעל נוסף שהוקם בסריר, כושר ייצור יומי של 200 חוליות צינור, בקוטר 4 מטר ובאורך 7.5 מטר. קוטר הצינורות במיזם נע בין 1.6 מטר ל-4 מטר.

בספטמבר 1989 נחנך השלב הראשון של המיזם, המוביל מים בגראוויטציה משדות השאיבה בסריר ותאזרבו אל מאגר ביניים באג'דביה הסמוכה לחוף הים, וממנה למאגרי קצה בסירת ובבנגזי.

במקביל לחנוכת השלב הראשון הוחל בביצוע השלב השני, מג'בל חסאונה לעיר הבירה טריפולי ולערים נוספות בסביבתה. שלב זה נחנך ב-1996. כל אחד משני השלבים הראשונים מוביל כשני מיליון מ"ק מים ביום, וכעת מוקם צינור המחבר בין שניהם. שלבים נוספים מתוכננים בצפון-מזרח ובצפון-מערב לוב, וכן מתוכננת הוספת קו אספקה מאגן כופרה הדרומי למערכת תאזרבו – אג'דביה הקיימת, על מנת להגדיל את כמות המים במערכת זו כמעט פי שניים. יעד הקיבולת של הפרויקט מתוכנן להיות 6 מיליון מ"ק ביום עם השלמת כל שלביו.

על פי דיווחי ממשלת לוב, הפרויקט כולו מבוצע ללא סיוע חיצוני, וכולו ממומן מתקציב המדינה ומהיטלים על דלק, טבק ונסיעות בינלאומיות. עד כה הושקעו במיזם למעלה מ-19 מיליארד דולר אמריקני, ומשערים כי עלות הקמתו הכוללת תהיה מעל 25 מיליארד דולר.

תהליך ההקמה - נתונים

הקמת הפרויקט דרשה השקעות עצומות בפיתוח תעשיות ותשתיות התומכות בייצורו. שני מפעלים גדולים הוקמו לייצור חוליות צינורות הבטון הדחוס. משאיות ענק יוצרו במיוחד להובלת חוליות אלה מהמפעלים למקומות הנחתן. מאחר שמשאיות אלה אינן יכולות לנסוע בכבישים רגילים, נסללה רשת של דרכי הובלה במיוחד למיזם, באורך כולל של למעלה מ-3,700 ק"מ. עבודות עפר נרחבות, בנפח כולל של כ-250 מיליון מ"ק עד כה, נעשות בעת הנחת הצינורות, בשוחות שעומקן 7 מ' ורוחבן 10 מ'. לאורך תווי הצינור הוקמו מספר מאגרים בנפח כולל של כ-55 מיליון מ"ק. בבנייתו נעשה שימוש בכ-30 מיליון טונות חול וחצץ, כמות המספיק לבניית 20 פירמידות בגודל הפירמידה הגדולה של ח'ופו.

ספר השיאים של גינס מהדורת 2008 הכיר במיזם כמערכת ההשקיה הגדולה ביותר בעולם.

ביקורת על המיזם

המיזם, המבוסס על שאיבת מים ממאגרים תת-קרקעיים לא מתחדשים, אינו עומד בעקרונות של פיתוח בר קיימא. הביקורת מנקודת מבט זו נשענת על שתי טענות: המיזם גורם לאובדן משאב מתכלה, והוא מעתיק משאב ממקום אחד לאחר, ללא פיצוי סביבתי הולם.

ההחלטה להקים את המיזם התבססה על תחשיבי כדאיות כלכלית שלו בהשוואה להתפלת מי ים, וללא התייחסות להיבטים הסביבתיים. בעת שנערכו התחשיבים היה הפרש העלויות גבוה מאוד, אולם מתחילת שנות ה-2000 חלה ירידה משמעותית בעלויות התפלה, וההפרש הולך ומצטמצם. בעקבות זאת יצא ב-2003 מומחה לובי להנדסת מים בקריאה להפסיק את ההשקעה בנהר המלאכותי הגדול ולהשקיע במקום זאת בפיתוח מערכות התפלה. לדבריו, בעוד כמה עשרות שנים, כשמאגרי המים יאזלו, יהיה ממילא צורך בפתרונות חדשים להספקת מים, ואז לא יהיה מנוס מהקמת מתקני התפלה בכל מקרה. לפי "הרשות לניהול הנהר המלאכותי העצום" (GMRA), ניתן יהיה להפיק מים מהמאגרים עוד כ-225 שנים. הרשות אינה פוסלת תכנון מפעלי התפלה חדשים, אולם עליהם לכלול פתרונות הולמים לבעיות הסביבתיות שהם יוצרים, הכוללות הצטברות פסולת של תמלחות, פליטות חום וזיהום אוויר.

יש הטוענים שהוויכוח הפנימי בלוב מתחשב בנזקים סביבתיים רק אם הם מתרחשים סמוך לריכוז בני אדם, בעוד שנזקים לסביבה מדברית שוממה אינם חשובים בעיניה. כך למשל, היא אינה נותנת דעתה לכך שריקון האקוויפרים הפוסיליים ייבש נאות מדבר ובארות, ויחסל את חיי הבר באזורים צחיחים אלו.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ • Alghariani, S.A. (2003). ‘Water Transfer versus Desalination in North africa: Sustainability and Cost comparison'. Occasional Paper 49, SOAS Water Issues Study Group. University of London
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0