הנדריק קונסיאנס
 | |
| ציור של הנדריק קונסיאנס מ-1870 | |
| לידה | אנטוורפן הקיסרות הראשונה |
|---|---|
| פטירה | איקסל (אנ') |
| מדינה | בלגיה |
| עיסוק | חייל, מהפכן, סופר, משורר, סופר |
| זרם ספרותי | התנועה הרומנטית |
| יצירות בולטות | האריה של פלנדריה (אנ') |
הֶנְדְרִיק קוֹנְסִיאַנְס (בפלמית: Hendrik Conscience; 3 בדצמבר 1812 – 10 בספטמבר 1883) היה סופר בלגי. הוא נחשב לחלוץ הספרות בשפה ההולנדית בפלנדריה, וכתב בתקופה שבה השפה השלטת בקרב המעמדות הגבוהים, בספרות ובממשל בבלגיה הייתה הצרפתית. קונסיאנס נלחם כמהפכן בלגי ב-1830 והיה סופר בולט בסגנון התנועה הרומנטית הפופולרי בתחילת המאה ה-19. הוא ידוע בעיקר ברומן הלאומני הרומנטי שלו, "האריה של פלנדריה (אנ')" (1838), בהשראת ניצחונה של מיליציית איכרים פלמית על אבירים צרפתים בקרב דורבנות הזהב ב-1302 במהלך מלחמת צרפת-פלנדריה (אנ').
במהלך הקריירה שלו, הוא פרסם למעלה מ-100 רומנים ונובלות והשיג פופולריות ניכרת.[1] לאחר מותו, עם דעיכת הרומנטיקה, יצירותיו הפכו פחות אופנתיות אך עדיין נחשבות לקלאסיקה של הספרות הפלמית.[1]
ביוגרפיה
ילדותו
הנדריק היה בנו של צרפתי, פייר קונסיאנס, מבזאנסון, שהיה הגאי בצי של נפוליאון בונפרטה, ואשר מונה לסגן מנהל הנמל באנטוורפן ב-1811, כאשר העיר ההיא הייתה חלק מצרפת. אמו של הנדריק הייתה פלמית, קורנליה באלייה, והייתה אנאלפביתית. כאשר, בשנת 1815, נטשו הצרפתים את אנטוורפן לאחר קונגרס וינה, נשאר פייר קונסיאנס מאחור. הוא היה טיפוס חריג ועסק בקנייה ופירוק של גרוטאות של ספינות, שנמל אנטוורפן היה מלא בהם לאחר השלום.
הילד גדל בחנות ישנה המצוידת בסחורות ימיות, שאליה הוסיף האב לאחר מכן אוסף של ספרים בלתי ניתנים למכירה; ביניהם היו רומנים עתיקים שהציתו את דמיונו של הילד. אימו נפטרה ב-1820, ולילד ולאחיו הצעיר לא היה בן לוויה מלבד אביהם העגום והמרושע משהו. בשנת 1826 נישא פייר קונסיאנס שוב, הפעם אלמנה צעירה ממנו בהרבה, אנה קתרינה בוגרטס.
הרבה לפני כן פיתח הנדריק תשוקה לקריאה, ובילה את ימיו בין הכרכים העתיקים, הקרועים והמאובקים שעברו דרך עליית הגג של הבית בדרכם להשמדה. זמן קצר לאחר נישואיו השניים פיתח פייר סלידה מהעיר, מכר את החנות ופרש לאזור קמפין (אנ') שהנדריק קונסיאנס תיאר לעיתים קרובות כל כך בספריו; האדמה המישורית השוממת המשתרעת בין אנטוורפן לפנלו. כאן קנה פייר חווה קטנה עם גינה גדולה. כאן, בזמן שאביהם קנה ספינות בנמלים רחוקים, היו הבנים מבלים שבועות, לפעמים חודשים, עם אימם החורגת.
בגרותו והתחלת פעילותו כסופר
בגיל שבע עשרה עזב הנדריק את בית אביו כדי להיות מורה באנטוורפן ולהמשיך את לימודיו, שנקטעו עד מהרה בשל המהפכה הבלגית של 1830. הוא התנדב לצבא המהפכני הבלגי, שירת בטורנוט (אנ') ונלחם בהולנדים ליד אוסטמלה (אנ'), חל (אנ'), לבק (אנ') ולוון. לאחר מערכת עשרת הימים (אנ') של 1831 הוא שהה בקסרקטין של הצבא בדנדרמונדה, הפך למש"ק, עלה לדרגת רב-סמל. ב-1837 עזב את השירות וחזר לחיים אזרחיים. לאחר שהיה מעורב בצבא עם צעירים מכל תחומי החיים הוא הפך לצופה בהרגלים שלהם. הוא שקל לכתוב בשפה ההולנדית אף על פי שבאותה תקופה האמינו ששפה זו אינה מתאימה לספרות שכן צרפתית הייתה שפתם של המשכילים ושל המעמד השליט.
אף על פי שבקרבת מקום, מעבר לנהר הסכלדה, הייתה להולנד ספרות משגשגת בת מאות שנים, שנכתבה בשפה ששונה רק במעט מההולנדית המדוברת בבלגיה, הדעה הקדומה הבלגית כלפי "פלמית" התמידה. צרפתית הייתה השפה שבה השתמשו הפוליטיקאים שהקימו את בלגיה בשנת 1830. שפה זו היא שנבחרה להיות השפה הלאומית של בלגיה. וזו הייתה שפתו של המעמד השליט בבלגיה. שום דבר לא נכתב בהולנדית במשך שנים כאשר עצמאותה של בלגיה הפכה לעובדה ב-1831, והפרידה בין בלגיה ומחוזותיה הפלמיים לבין הולנד. לא היה עוד צורך לגשר על הפער בין שתי השפות. לכן, כמעט עם ראיית הנולד של נביא כתב קונסיאנס ב-1830: "אני לא יודע למה, אבל אני מוצא בשפה הפלמית רומנטיות, מסתורין, עומק, אנרגטיות, אפילו פראיות. אם אי פעם אקבל את הכוח לכתוב, אני אשקיע עצמי בקומפוזיציה פלמית".
קריירה ספרותית
שיריו, לעומת זאת, שנכתבו בהיותו חייל, היו כולם בצרפתית. הוא לא קיבל פנסיה כשהשתחרר, וחזר לבית אביו ללא עבודה, הוא קיבל החלטה מודעת לכתוב בהולנדית.[1] קטע מכתביו של לודוביקו גוויצ'ארדיני עורר את הדמיון שלו, ומיד הוא כתב סדרה של קטעים קצרים שזמנם במהלך המרד ההולנדי, שכותרתם "שנת הנודד" (In 't Wonderjaer; 1837). הספר יצא לאור בהוצאה עצמית כשעלות ההדפסה הייתה כמעט שכר של שנה.
האריה של פלנדריה
אביו חשב שזה כל כך וולגרי של בנו לכתוב ספר בהולנדית, עד שגרש אותו מביתו, והסופר המהולל לעתיד יצא לכיוון אנטוורפן, עם רכוש שכלל שני פרנקים וצרור בגדים. חבר ותיק לבית הספר מצא אותו ברחוב ולקח אותו הביתה. עד מהרה גילו אנשי המעמד הגבוה, בהם הצייר גוסטף ואפרס (אנ'), עניין בצעיר האומלל. ואפרס אפילו נתן לו חליפת בגדים ובסופו של דבר הציג אותו בפני לאופולד הראשון, מלך הבלגים שהורה לצרף את "שנת הנודד" לספריות של כל בית ספר בלגי. אבל בחסותו של לאופולד פרסם קונסיאנס את ספרו השני, "פנטזיה", ב-1837. עבודה קטנה בארכיון הפרובינציאלי פתרה אותו מהלחץ של המחסור, וב-1838 הוא זכה להצלחה הגדולה הראשונה שלו עם הרומן ההיסטורי "האריה של פלנדריה (אנ')" (De Leeuw van Vlaenderen), שעדיין נחשב כאחת מיצירות המופת שלו, שהשפעתו השתרעה הרבה מעבר לתחום הספרותי. למרות ההצלחה המסחרית של הספר, עלויות ההדפסה הגבוהות שלו הביאו לכך שקונסיאנס לא קיבל כסף רב ממכירותיו.
במהלך המאה ה-19, סופרים, משוררים ואמנים רבים בעלי תודעה לאומנית במדינות שונות באירופה הפכו דמויות מההיסטוריה והמיתוסים של ארצותיהם לאייקונים רומנטיים של גאווה לאומית. עם האריה של פלנדריה עשה זאת קונסיאנס בהצלחה עם דמותו של רובר מבתונה (אנ'), בנו הבכור של גי דה דאמפייר, רוזן פלנדריה, צלבן, ובעיקר מנקודת מבטו של קונסיאנס, גיבור בולט במאבק לשמור על האוטונומיה של פלנדריה כנגד כל הסיכויים.
היסטוריונים האשימו את קונסיאנס באי-דיוקים היסטוריים, כמו תיאור הגיבור שלו כמי שהשתתף בקרב דורבנות הזהב, שלמעשה הוא לא עשה זאת. כמו כן, צוין שבמציאות "האריה של פלנדריה" לא דיבר הולנדית. גם לא אביו, הרוזן של פלנדריה גי דה דמפייר. עם זאת, רובר מבתונה, "האריה של פלנדריה", עדיין מוצג כסמל לגאווה ולחופש הפלמי, מה שנובע מהתיאור הרומנטי, אם כי השגוי, של קונסיאנס. התיאור של קונסיאנס שימשה גם השראה ל"האריה הפלמי (אנ')" (De Vlaamse Leeuw), ההמנון הלא רשמי של לאומנים פלמים במשך שנים רבות, שרק ב-1973 הוכר רשמית כהמנון פלנדריה.
יצירות אחרות
אחרי "האריה של פלנדריה" כתב קונסיאנס את "איך להיות צייר" (1843), "מה אם יכולה לשאת" (1843), "סיסקה ואן רוסמאל" (1844), "למברכט הנסמנס" (1847), "יקוב ואן ארטוולדה" (1849) ו"המגויס" (1850) ). בשנים אלו הוא הוא התפרנס משלל עבודות, תחילה במשך כשלושה עשר חודשים כגנן באחוזה כפרית, אך לבסוף כמזכיר האקדמיה המלכותית לאמנויות היפות של אנטוורפן. היה זה הרבה לפני שמכירת ספריו - שזכו לשבחים רבים, אך נרכשו לעיתים רחוקות - הפכה אותו לעצמאי כלכלית במידה מסוימת. עם זאת, רעיונותיו החלו להיות מקובלים. בקונגרס בגנט ב-1841 הוזכרו כתבי קונסיאנס כזרע שסביר להניח שיניב יבול של ספרות לאומית. לפיכך, המפלגה הפטריוטית התחייבה לעודד את תפוצתם, וכל תרומה חדשה של קונסיאנס התקבלה בברכה ככבוד לבלגיה.
בשנת 1845 מונה קונסיאנס לאביר במסדר לאופולד. כתיבה בהולנדית חדלה להיראות כוולגרית. להפך, שפת האדם הפשוט הפכה כמעט אופנתית והספרות הפלמית החלה לשגשג.
בשנת 1845 פרסם קונסיאנס את "ההיסטוריה של בלגיה" על פי בקשה של המלך לאופולד הראשון. לאחר מכן חזר לדמיין את חיי הבית הפלמיים שיהוו את החלק היקר ביותר ביצירתו. הוא כבר היה בשיא גאונותו, ו"רוזה העיוורת" (1850), "Rikketikketak" (1851), "הג'נטלמן האומלל" (1851) ו"הקמצן" (1853) הם בין החשובים ברשימה הארוכה של הרומנים שלו. אלה השפיעו מיידית על סיפורת עדכנית יותר, ולקונסיאנס היו חקיינים רבים.
תגובת הקוראים בני זמנו
בשנת 1855 החלו להופיע תרגומים של ספריו באנגלית, צרפתית, גרמנית, צ'כית ואיטלקית אשר זכו לפופולריות ניכרת מחוץ לבלגיה.[1] עד 1942, ההערכה הייתה כי תרגום גרמני אחד של יצירתו של קונסיאנס "הג'נטלמן האומלל" לבדו מכר יותר מ-400,000 עותקים מאז תרגומו.[1] הסופר הצרפתי, אלכסנדר דיומא האב, גנב את תוכן ספרו של קונסיאנס, "המגויס", כדי להכין יצירה משלו, תוך רווח מחוקי הקניין הרוחני הכאוטיים של אותה תקופה. כמו כן הופיעו תרגומים פיראטיים רבים.[1]
יחס הביקורת
ניתן לראות בבירור את רוב יצירותיו של קונסיאנס במסגרת האסכולה הרומנטית של הספרות, והם עושים שימוש נרחב במונולוגים רטוריים ורגשות. ההתפתחויות הבאות בהבנה הספרותית, במיוחד תנועת הריאליזם (אנ') שהופיעה בחייו של קונסיאנס, הביאו לכך שיצירתו נראית לפעמים "מיושנת ופרימיטיבית" לקוראים המודרניים. גם השימוש שלו בשפה ספג ביקורת. לפי תיאו הרמנס, קונסיאנס "לא היה וירטואוז לשוני, הנרטיבים שלו סנטימנטליים, עלילותיו לא אמינות והשיפוטים המוסריים שלו שמרניים עד כדי ראקציוניים". הרמנס, עם זאת, שיבח את יכולתו של קונסיאנס "למשוך את הקורא לתוך עולם בדיוני" ועל יכולתו להחיות קרבות וסצנות טבעיות באמצעות תיאור, כמו גם השימוש שלו בשינויי קצב כדי למשוך את תשומת לבו של הקורא.
שארית חייו ומותו
בשנת 1867 נוצרה משרת שומר המוזיאונים המלכותיים הבלגיים וניתנה לו לפי דרישתו של המלך לאופולד. הוא המשיך להפיק רומנים בקביעות רבה, כמעט שמונים במספר. הוא היה עד אז הבולט מבין אזרחי אנטוורפן. יום הולדתו ה-70 נחגג בחגיגות ציבוריות. לאחר מחלה ממושכת הוא נפטר בביתו באנטוורפן. הוא זכה להלוויה רשמית ונקבר בבית הקברות סחונזל (אנ') באנטוורפן. קברו הוא כעת אנדרטה לכבודו של הסופר הדגול.
קישורים חיצוניים
- כתבי הנדריק קונסיאנס בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- הנדריק קונסיאנס – אתר Find a Grave
- הנדריק קונסיאנס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- הנדריק קונסיאנס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
36160237הנדריק קונסיאנס