קוומינטנג

הקְווֹמִינְטַנג (בסינית: 中國國民黨, פין-יין: Zhōngguó Guómíndăng, המפלגה הלאומית הסינית) היא מפלגה הפועלת ברפובליקה הסינית של טאיוואן.

המפלגה הוקמה זמן קצר לאחר סיומה של מהפכת שינהאי, מהפכה שהדיחה את שושלת צ'ינג הקיסרית מהשלטון בסין. לאחר נפילת השלטון הקיסרי לחמה המפלגה באדוני מלחמה, בתומכי הקיסר, ובאנשי המפלגה הקומוניסטית הסינית על שימור השלטון במדינה ואופייה העתידי. כשליטה בפועל של סין, נלחמה על קיומה של סין לאחר הפלישה היפנית והפסד בירת סין 1937, ובהמשך, במה שהתגלגל להיות מלחמת העולם השנייה ובמאבק לשיקום סין תוך כדי מלחמת אזרחים. המפלגה הפסידה במלחמתה כנגד הקומוניסטים וב-1949 נסוגה לאי טאיוואן שם הקימה את הרפובליקה הסינית, שבה שלטה כמפלגה יחידה עד סוף שנות השבעים. מבחירה מנהיגותית העבירה המפלגה את המדינה הסמכותנית, בה השליטה כארבעים שנים "טרור לבן", למערכת רב מפלגתית ובהמשך לדמוקרטיה. לאחר פתיחת המערכת הפוליטית בטאיוואן למפלגות נוספות המשיכה המפלגה להחזיק בשלטון עד לבחירות לנשיאות שהתקיימו בשנת 2000, אז הפסידה המפלגה את מקומה בשלטון למפלגה הדמוקרטית. בבחירות 2008 חזרה המפלגה לשמש מפלגת השלטון בטאיוואן, ומאז 2016 היא מפלגת אופוזיציה.

השקפותיה של המפלגה כיום ממקמות אותה במרכז-ימין מן הבחינה הכלכלית. ביחסי החוץ היא דוגלת בקו פייסני כלפי סין העממית ומתנגדת להכרזת עצמאות רשמית של טאיוואן.

דגלה של מפלגת הקוומינטנג, אשר עוצב כבר ב-1895, כולל את הכוכב בעל 12 הקרניים, המסמל את 12 שעות היממה הסינית המסורתית שמייצגות את רוח הקדמה.

ראשיתה של המפלגה

הקוומינטנג נוסדה ב-25 באוגוסט 1912 במחוז גואנגדונג בסין, על ידי סונג צ'יאו ג'ן וסון יאט-סן כהמשך של הברית המהפכנית אשר איגדה תחתיה מספר קבוצות מהפכניות לכדי מפלגה סוציאל-דמוקרטית.

עם ההכרזה על הקמת הרפובליקה הסינית ב-1912 זכתה המפלגה לרוב בקרב חברי הוועדה המכוננת של הרפובליקה, אולם ימי שלטונה לא האריכו ימים ועם עלייתו של יואן שה-קאי לשלטון הרפובליקה ב-1913, הוא פיזר את המפלגה, הגלה את סון ליפן והורה על התנקשות בחייו של סונג.

סון הקים מחדש את הקוומינטנג תחת מעטה חשאיות בזמן גלותו ביפן וב-1918 חזר לסין כדי לייסד מחדש את משטר הרפובליקה. ב-1923 הסכים הקוומינטנג לקבלת עזרה במלחמתו מצד ברית המועצות, לאחר שפניותיו לעזרה ממעצמות המערב הושבו בשלילה. נציגיה של ברית המועצות שנשלחו לסין על מנת לייעץ לקוומינטנג היו אלה שהביאו לבסוף לאיחודה של המפלגה עם המפלגה הקומוניסטית לטובת מלחמתן המשותפת בשאריות השלטון הקיסרי.

בקונגרס המפלגה הראשון, שנערך בשנת 1924 ואשר כלל גם נציגים של המפלגה הקומוניסטית, קיבלה על עצמה המפלגה את הפילוסופיה הפוליטית של סון שנקראה שלושת העקרונות של העם – לאומיות, דמוקרטיה ורווחת העם.

מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים

במאבק השליטה במפלגה, לאחר מותו של סון יאט-סן, זכה בבכורה סגנו וגיסו צ'יאנג קאי שק, אשר כצעד ראשון שיגר מסע כיבוש אל עבר בייפנג (שהיום נקראת בייג'ינג) ותומכי הקיסר שבסביבותיה, ובעיקר איילי מלחמה אופורטוניסטיים שחלקו את סין לאזורי שליטה. בדרכו צפונה עצר צבא הקוומינטנג בשאנגחאי. עימותים בין כוחותיו של צ'יאנג לבין אנשי המפלגה הקומוניסטית בעיר החלו למעשה את מה שיתפתח בעתיד להיות מלחמת האזרחים הסינית. כוחות הקוומינטנג המשיכו בדרכם לבייג'ינג והשלימו את כיבושה בשנת 1928, שנה בה החלה המפלגה לראשונה בתולדותיה לקבל הכרה בינלאומית נרחבת כמייצגת של העם הסיני. לאחר כיבוש בייג'ינג החלה במדינה תקופה של פטרונות פוליטית מצד הקוומינטנג, שמשלה במדינה תוך הדרכת העם לגבי אופי ודרך החיים תחת משטר דמוקרטי לכאורה.

המסע הגדול צפונה והתקיפות על כוחות הקומוניסטים ודחיקתם מבסיסיהם בדרום המדינה מערבה, להרים, היה המשך של איחוד סין תחת דגל המפלגה. כוחות הקוומינטנג המשיכו להכות בכוחות הקומוניסטים ולהדוף אותם מבסיסיהם. פתיחת הדרך להמלטות הקומוניסטים מערבה וצפונה, איפשרה לקוומינטנג לכבוש עוד ועוד שטחי השפעה בליבה של סין. מצב הלחימה נגד הקומוניסטים לא פסק גם במרבית מהלכה של מלחמת סין–יפן השנייה, מלחמה שבחלק ממהלכה אולצו לשתף פעולה הקומוניסטים והלאומנים כנגד פלישת היפנים למדינה. היו אלה המרשל הצעיר (ג'אנג צ'ואליאנג) שניסה לאלץ את צ'יאנג קאי-שק לשתף פעולה עם הקומוניסטים בתקרית שיאן, והיו אלה האמריקאים שתמכו בקוומינטנג בתנאי שיישתפו פעולה עם הקומוניסטים.

לאחר כניעת היפנים בעקבות ההתקפה הגרעינית האמריקאית על יפן, התחדשה מלחמת האזרחים בסין בהיקף מלא. בהוראת צ'יאנג קאי-שק, נסוגו כוחות הקוומינטנג לערים הגדולות על מנת להגן על התעשייה ועל המערכת הפיננסית במדינה, כשהם מפקירים בכך את אזורי הכפר והספר לשליטתם המלאה של הקומוניסטים. לקראת סוף שנת 1949 שלטו הקומוניסטים ברוב שטחה של סין היבשתית, והדפו את הקוומינטנג, יחד עם כ-2 מיליון פליטים, לבסיסם החדש בטאיוואן.

הקוומינטנג בטאיוואן

מפלגת שלטון יחידה

כבר ב-1947, לאחר מהומות 228 (שהחלו בפברואר 28), הכיל הקוומינטנג טרור לבן על אנשי טאיוואן, שחלקם שבטיים, חלקם האקה וחלקם מהגרים וותיקים ממחוז פוג'יין הסמוך, ושכחלק מהאימפריה היפנית לחמו גם נגד סין. בשנת 1950 נקבע במקום מושבה החדש של הרפובליקה בטאיוואן חוקי חירום כל צעד לעברם של "שלושת עקרונות העם" (ובכללם שאיפה למִינצ'וּ'אֵן, המקבילה הסינית לדמוקרטיה) עד לכיבושה החוזר של סין היבשתית. במהלך אותה התקופה סבלו תושבי האי ממה שנקרא אז "הטרור הלבן" - דיכוי פוליטי חריף שהונהג על ידי ראשי המפלגה. מוסדות המפלגה הועתקו מהעיר נאנג'ינג שביבשת, אל הבירה החדשה טאיפיי (באופן רשמי הם הועברו "זמנית", כיוון שטאיפיי היא בירה זמנית עד לכיבושה מחדש של נאנג'ינג). המפלגה בראשות הרפובליקה אף שימשה כחברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם עד להחלפתה ברפובליקה העממית של סין (סין היבשתית) ב-1971.

ב-1970 התירה המפלגה לראשונה קיום בחירות "משלימות" לפרלמנט שנועדו לבחור נציגים חדשים שיחליפו את נציגי המפלגה המזדקנים. למרות האיסור לקיום פעילות פוליטית שמהווה אופוזיציה למפלגה, הותר לנציגי ה"טאנגוואי" (מילולית: "מחוץ למפלגה") לקיים פעילות פוליטית.

במערכת רב-מפלגתית

בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלה המפלגה להפוך את המפה הפוליטית ממפה חד-מפלגתית למצב דמוקרטי רב-מפלגתי. שינוי זה הביא את המפלגה לראשונה בתולדותיה להתמודדות מול מפלגות אחרות בבחירות שנערכו בטאיוואן ב-1996, בחירות שבהן ניצחה הקוומינטנג.

המערכת שהתפתחה בטאיוואן כוללת כמה מפלגות, המאוגדות בשני מחנות פוליטיים - המחנה הכחול, שהקוומינטג היא המפלגה העיקרית בו, והמחנה הירוק, שבמרכזו המפלגה הדמוקרטית-פרוגרסיבית. אחת המחלוקות העיקריות בין המחנות היא שאלת היחס לסין העממית, והאפשרות של הכרזת עצמאות רשמית לטאיוואן. לעומת יריבתה, הרואה בטאיוואן אזור עצמאי ללא קשר הדוק לסין ולכן נוטה לתמוך בעצמאות טאיוואן ומפגינה יחס מרוחק כלפי סין העממית, הקוומינטנג רואה בטאיוואן חלק מסין השלמה, ולפיכך מתנגדת להכרזת עצמאות, ותומכת כיום בהידוק הקשרים עם סין העממית ואף באיחוד איתה במסגרת "מדינה אחת, שתי שיטות". בבחירות שנערכו בשנת 2000, הפסידה המפלגה לראשונה את השלטון למפלגה הדמוקרטית בפער ניכר. ב-2004 הפסידה שוב, אך הפער בינה ליריבתה הצטמצם, ובבחירות הבאות, שנערכו ב-2008, זכתה המפלגה ברוב גדול בבית הנבחרים ומנהיגה מא יינג-ג'יו נבחר לנשיא ברוב של 58%. מצב זה התחלף כאשר ב-2016 שבה הקוומינטנג לספסלי האופוזיציה, והפסידה אף באופן ניכר יותר בבחירות 2020. כאשר הקוומינטנג מתעקשת על אידיאלים מהעבר, של היותה השליטה של סין כולה, ולא מוותרת על כך, וכאשר תושבי "המדינה דה-פקטו" רואים את הפערים ההולכים וצומחים בינם לבין שכניהם ביבשת, את מותו של חלום "מדינה אחת שתי שיטות" בהונג-קונג, ואת איכות החיים ורמת החיים המזנקים, אליהם הגיעה טאיוואן תוך עשרות שנים בלבד, מפלגת הקוומינטנג הולכת ושוקעת.