המכלול:מיזמים/פרקי הש"ס/הלוקח עובר פרתו

הלוקח עובר פרתו הוא הפרק השני במסכת בכורות, העוסק בעיקר בדיני בכור בפרק ? משניות ובתלמוד הבבלי הוא כולל ? דפים וממוקם בין הדפים ?

נושאי הפרק

הקונה עובר פרה מגוי

המשנה הראשונה עוסקת באדם שקנה עובר פרה של גוי, או שעשה עימו שותפות בפרתו כך שיש לגוי אחוזי בעלות בעובר הנולד, או שקיבלו ממנו להאכילו ולקבל חלק מוולדותיו, בכל מקרים אלו פטור העובר מדין בכור בהמה טהורה. בגמרא עוסק רבי אושעיא בדין אופן הקנין של גוי הקונה מיהודי ולהיפך, והוא קובע כי יהודי שנתן כסף לגוי כדי לקנות ממנו את בהמתו, נחשבת הבהמה שלו והיא חייבת בבכורה. כמו כן להיפך, לאחר שהגוי שילם על בהמת היהודי היא פטורה מדין בכורה מכיון שהיא שלו. בגמרא מובאים המקורות לכך ודעת החולקים.

כנסיון להקשות על דין זה, מביאה הגמרא ברייתא שבה נאמר כי מי שקונה חתיכות כסף מיד גוי ונמצא בהם צורת עבודה זרה, הוא יכול לחזור בו רק אם המשיכה הייתה לפני שנתן מעות. לכאורה יש כאן סתירה לדעת רבי אושעיא שקניין מידי גוי הוא בכסף בלבד, והגמרא מיישבת זאת באופנים שונים: לפי רבא אין כאן כל קניין מכיון שבוודאי זה מקח טעות, שאין בכוונת הישראל לקנות עבודה זרה, אלא שאם כבר שילם היהודי על כך והוא מחזירו נראה כאילו הגוי קונה חזרה עבודה זרה מהיהודי והדבר אסור, ואילו שאר האמוראים מיישבים את הברייתא באופן אחר.

קדושת קדשים בעלי מום

המשנה הבאה עוסקת בדין קדשים שיש בהם מום:

• קדושת דמים': אם המום היה לפני שהקדישם, יש להם דין "קדושת דמים" בלבד, ולכן לאחר פדיונם יש להם דין חולין לכל דבר; חייבים בבכורה ובמתנות כהונה, ומותר לגוזזם ולעבוד בהם, וולדן וחלבן מותר והשוחטם בחוץ פטור ואין בהם דין תמורה, ואפילו אם מתו קודם שנפדו, ניתן לפדותם אם רוצה להאכיל את בשר לכלבים. וכל זה רק בשאר קרבנות, אבל אם הקדישם למעשר בהמה, או אם חל עליהם דין בכור שאפילו בעלי מום חלה עליהם קדושה חמורה.
  • בגמרא מפורש ש'וולדות' המוזכרות במשנה הכוונה שהתעברו לפני פדיונם ונולדו לאחר מכן, אבל אם נולדו לפני פדיונם אסורים כדין וולדות קדשים. מתקיים דיון אם "נפדין תמימין" כלומר אם יש צורך לחכות עד שיפול בהם מום ורק אז לפדותם, או לא ולמסקנא נפדין תמימין.
  • בקביעת המשנה שהשוחטן בחוץ פטור, ישנה גרסא של רבי אלעזר בן פדת 'חייב', ולפי זה הכוונה לשוחט בהמה בעל מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שעובר בלאו.
  • הגמרא דנה בקביעת המשנה שניתן לפדות את בעלי החיים לאחר מיתתם, למרות שאין לאחר מיתתה אפשרות לקיים העמדה והערכה, ומסבירה שזאת דעת רבי שמעון בר יוחאי הסובר שדין העמדה והערכה הוא רק בקדשי מזבח ולא בבהמות שהיה בהן מום שהקדושה החלה בהם רק ל'דמים' (כספית). בדעת חכמים החולקים על רבי שמעון קיימת מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, לפי ריש לקיש הם סוברים הפוך, שדין העמדה והערכה חל רק על קדושת דמים ולא על קדושת הגוף, ולפי רבי יוחנן הם גם מודים שבעל מום מעיקרו אין בו דין העמדה והערכה בין בקדושת הגוף ובין בקדושת דמים, והחולקים עליו הם "תנא דבי לוי".
• קדושת הגוף': לעומת זאת אם המום נפל בהם לאחר שהקדישם, פטורים מהבכורה וממתנות כהונה ואפילו לאחר פדיונם אסורים בהנאה ואף וולדותיהם וחלבם אסורים, והשוחטם בחוץ חייב מדין שחוטי חוץ, ויש בהם דין תמורה, ואם מתו יקברו ולא ניתן לפדות.