המוסך למטרות מיוחדות
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| תחום שיפוט |
 רוסיה |
| משרד אחראי | שירות האבטחה הפדרלי |
| תאריך הקמה | 5 בינואר 1921 |
| מטה מרכזי | הקרמלין, מוסקבה |
המוסך למטרות מיוחדות (ברוסית: Гараж особого назначения) הוא שמה של יחידת סמך מבנית של שירות האבטחה הפדרלי של הפדרציה הרוסית. על פי החוק "אודות אבטחת המדינה", עובדי המוסך מבטיחים את תנועתם הבטוחה של נשיא הפדרציה הרוסית, ראש ממשלת הפדרציה הרוסית, ראשי שני בתי האספה הפדרלית של הפדרציה הרוסית, וכן מנהיגי כל המדינות הזרות המבקרים ברוסיה.
היסטוריה
בתקופת האימפריה הרוסית
בחצר משק הבית הקיסרי תמיד העניקו תשומת לב ראשונית לרכבים, שכן קיסרי רוסיה תמיד היו די ניידים. מכוניות הראשונות ברוסיה הופיעו בסוף המאה ה-19 ומיד משכו את תשומת ליבם של השלטונות.
האבות המייסדים של גוף המוסך הקיסרי נחשבים לשני נהגים מכובדים - שר משק הבית הקיסרי, הברון ולדימיר בוריסוביץ' פרדריקס והנסיך ולדימיר ניקולאייביץ' אורלוב. אורלוב מילא תפקיד מוביל במשיכת הקיסר לאמצעי תחבורה חדש, והפך, למעשה, לנהג האישי הראשון של ניקולאי השני
המכונית הראשונה שקנה הנסיך אורלוב, הופיעה בצארסקויה סלו בתחילת 1906. היא נרכשה בצרפת מדגם דלאוני-בלוויל עם גוף משולש-פייטון. המכונית סיפקה חידוש יקר ונדיר באותה תקופה - פנסים הופעלו באמצעות חשמל. עד מהרה נרכשו עוד ארבע מכוניות, כולן מותגי מרצדס.
כמעט במקביל לרכישת מכוניות, נבנו בנייני מוסך בצארסקויה סלו ובפטרהוף. בקומת הקרקע היו כמה חניות למכוניות, סדנאות ואחסון, כמו גם שירותים נלווים. הקומה השנייה שימשה כשיכון לעובדי המוסך.
במקביל להופעתן של המכוניות הראשונות, שהצי שלהן המשיך להתרחב בהדרגה, היה צורך דחוף במומחים מוסמכים המסוגלים לנהוג ולתקן מכוניות שרד. באמצע 1906 נפתח במוסך בית ספר מיוחד לנהיגה. למעשה, זה היה בית הספר הראשון לנהיגה ברוסיה. הנסיך אורלוב מינה את אדולף קגרס לנהלו.
בתחילת 1907 נפתרו הנושאים הבסיסיים העיקריים הקשורים להקמת המוסך הקיסרי הרוסי. למעשה, מוסך הוד מעלתו הקיסרית (Собственный Его Императорского Величества гараж) היה הגוף שממנו נוצר בהמשך "המוסך למטרות מיוחדות".
שר משק הבית הקיסרי הכין ב-18 בפברואר 1907 פתק לקיסר ניקולאי השני "אודות הארגון הזמני של יחידת הרכב". מסמך זה הוא שהניח למעשה את היסוד להפיכתו של גוף חדש ליחידה עצמאית קבועה של משרד משק הבית הקיסרי.
באותה עת היו ארבע קטגוריות של מכוניות במוסך של הוד מלכותו הקיסרית. הראשונה כונתה "מכוניות הוד מלכותו", או "קיסריות" - מכוניות אלה שימשו רק את ניקולאי השני, הקיסרית אלכסנדרה פיודורובנה וילדיהם. הקיסר העדיף את מכוניות דלאוני-בלוויל הצרפתיות.
אם בשנים 1906–1908 מכונית המצעד העיקרית של ניקולאי הייתה דלונה-בלוויל משולש פיטון 40 כ"ס, אז בשנת 1908 קיבל המוסך דגם חזק יותר עם מנוע של 70 כוחות סוס ומרכב מסוג לנדאו, שכאשר חלקו העליון נפתח לחלוטין, הפך לפייטון.
בשנת 1909 נוספה לימוזינה לנדאו, שנבנתה על ידי בונה כלי רכב פריזאי אחר — Kellneretsesfils ("קלנר ובניו"). בספרות המודרנית לימוזינה זו מכונה SMT, שהיא הקיצור ל־Sa Majestele Tsar, שפירושו בצרפתית "הוד מלכותו הצאר".
הקטגוריה השנייה כללה מכוניות סוויטות או "פרשות". השלישית כללה מכוניות שנרכשו עבור מפקד הארמון. הקטגוריה הרביעית כללה משאיות. בנוסף למוסך הקיסרי, במשרד מפקד הארמון, שהיה אחראי על ההגנה ואבטחת הריבון, היה חניון גדול.
בנסיעותיו, ניקולאי השני העדיף מכוניות פתוחות. החלטה זו הוכתבה לא רק על ידי כעניין של טעם, אלא גם מבחירה פוליטית של הצאר. הוא האמין שהמלוכה צריכה להיות גלויה לעם ואף על פי שהמאבטחים שכנעו אותו שוב ושוב להסתובב בעיר במכונית סגורה, ניקולאי השני, ככלל, נסע בלימוזינות פתוחות. גם בחורף.
מלחמת העולם, אליה נכנסה האימפריה הרוסית בקיץ 1914, שינתה את חייה של המדינה כולה. השינויים השפיעו גם על המוסך הקיסרי, שקיבל משמעות מיוחדת במהלך שנות הלחימה. בשלב זה, סוף סוף עבר ניקולאי השני מסוס למכונית. כל הנסיעות בקו החזית התקיימו ברכב. בעיקר בשל תכונות כמו מהירות ואמינות. במהלך השנים הללו, המוסך הצטייד במכוניות רולס רויס, טורקט-מריי ודגם ווקסהול. קרונות מיוחדים נוצרו להובלת מכוניות ברכבת למסירתם למרחקים ארוכים.
שתי מכוניות המוסך הראשונות יוצרו בתחילת 1915 ועד מהרה החלו לפעול. כל רכב בעל ארבעה צירים בת עשרים מטרים הייתה יכולה להכיל חמש מכוניות, חדרי שירות לתיקונים, חלפים, נפט ודלק. מכוניות נכנסו ויצאו ממנו לאורך מסילות מתכת מיוחדות - רמפות שהורכבו באחד מקצות המכונית. על פי הנוהג שהיה באותן שנים, מכונית המוסך חוברה לרכבת הסוויטות, שתמיד נעה יחד עם הרכבת הקיסרית.
פעילויות המוסך של הוד מלכותו הקיסרי לא היו מוגבלות רק להסעת המשפחה הקיסרית עם אנשי חצר ותחזוקת המכוניות עצמן. כמה שנים לאחר הופעתם, סדנאות מוסכים בצארסקויה סלו הפכו גם הן למעין מעבדת מחקר וייצור ליצירת רכבי שטח חצי מסלוליים לתנועה בעונת החורף. הרעיון ליצור כלי רכב כאלה היה של הנהג האישי של הקיסר, הצרפתי אדולף קגרסה. מהירות הרכב הייתה 30–40 קמ"ש.
ב-2 במרץ 1917 חתם הקיסר ניקולאי השני על התפטרותו. בכך הסתיים סיפור המוסך של הוד מלכותו הקיסרי.
מלחמת האזרחים
מהפכת פברואר בשנת 1917 סימנה את סופה של רוסיה הקיסרית. לאחר כניסתו של הקיסר ניקולאי השני וסירובו של אחיו, הדוכס הגדול מיכאיל אלכסנדרוביץ', לתפוס את כס המלוכה, עבר השלטון לידי הממשלה הזמנית. במהלך אירועי המהפכה בפברואר, הוקם גוף ממשלתי נוסף - סובייט פטרוגרד של עובדים וחיילים, שאיחד נציגים של מפלגות סוציאליסטיות שהשפיעו משמעותית על שכבות אוכלוסייה רחבות.
התקופה שבין אירועי המהפכה בפברואר לאוקטובר הפכה לדף האחרון בתולדות המוסך הקיסרי לשעבר. העליות והמורדות של גורל עובדיו ואף מכוניות השרד שיקפו את הדרמה של נקודת המפנה בהיסטוריה של רוסיה.
כל רכוש המשפחה הקיסרית הועבר לרשות הממשלה הזמנית, אותו גורל חיכה גם למוסך של הוד מלכותו. בתחילה הוא נקרא בפשטות "המוסך הקיסרי לשעבר" ואז הופיע במסמכים השם "בסיס הרכב של הממשלה הזמנית", או "בסיס הרכב של הממשלה הזמנית והדומה הממלכתית". השם הרשמי של המוסך לשעבר של הוד מלכותו הקיסרי ויחידת האורוות של משרד משק הבית הקיסרי הפך לבסיס הרכב והאורווה של הממשלה הזמנית, כשהשינוי התרחש פחות מחודש לפני שזו נפלה, ב-4 באוקטובר 1917.
מצארבקויה סלו, שבו לאחר עלייתו לכס נהג להתגורר ניקולאי השני עם משפחתו, רוב הבסיס החומרי של המוסך הקיסרי לשעבר הועבר כמעט מיד למוסכים שונים בפטרוגרד. המיקום העיקרי של המוסך היה השטח העצום בו שכנו בעבר אורוות החצר של משרד משק הבית הקיסרי בכתובת: כיכר קוניושנאיה, בניין 2. היו גם סדנאות מאובזרות היטב, מחסני חלפים המשיכו לעבוד וגם בסיס הרכבים של הממשלה הזמנית התמקם כאן. ניהול המוסך התבצע במקור על ידי משרד התחבורה המאוחד, ומאז 27 באפריל 1917 על ידי מחלקת הרכב שתחת הממשלה הזמנית.
אך מלבד חילופי ההנהגה, המוסך הצליח להימנע משינויים אנושיים משמעותיים. מרבית המשרות הפנויות בבסיס הרכב של הממשלה הזמנית המשיכו להיות תפוסות על ידי פקידי משרד משק הבית הקיסרי לשעבר ועובדים מן השורה. תחת הבעלים החדשים, גם מטרת המוסך הקיסרי לשעבר לא השתנתה. משימתה העיקרית הייתה עדיין אספקת שירות התחבורה לצמרת המדינה. ביניהם, ראשית כל, היו שרי הממשלה הזמנית. בסוף יולי 1917 היו 54 מכוניות ברשות הממשלה הזמנית: 39 רכבי שרד, 10 משאיות ליווי וחמישה אוטובוסים ואמבולנסים.
בנוסף לחברי הממשלה הזמנית, יושב ראש הדומה הממלכתית וחברי הדומה, הובאו מכוניות לקומיסר ומפקד העיר פטרוגרד, למפקדת ארמון טברידה, לוועדת החקירה הצבאית, הוועד הפועל של הסובייט, ועדות ומחלקות שונות. הרשימה, שתוארכה במרץ 1917, כללה שרים, חברי דומה, נציגי מחלקות שונות וראשי משימות דיפלומטיות בקרב האנשים אליהם הועברו הרכבים. בסוף אוגוסט הוקם בבסיס הרכבים של הממשלה הזמנית ועד נבחר של עובדים, דרכו הצליחו הבולשביקים לשלוט בגוף ישירות. כך, באוקטובר 1917 מילאו המכוניות תפקיד חשוב. על פי זכרונותיו של אחד מעובדי המוסך ו. קירילובה, "בבוקר ה-24 באוקטובר, הנהגים לקחו את השרים לפגישה בארמון החורף וחזרו למחסן הרכב. הרוח המהפכנית גברה. בערב בשעה 18.15 נשלחה הודעה טלפונית: 'שלחו מכוניות לארמון החורף.' הנהגת הבסיס הורתה לסגור את כל השערים ולא להוציא את המכוניות מהמוסך, ובכך לקחה על עצמה את האחריות המלאה. לאחר הפריצה לארמון החורף נעצרו כל השרים, למעט שר המלחמה, שמכוניתו חנתה כל הזמן הזה בפתח הארמון ובה עזב. בליל 24–25 באוקטובר, קבוצות מהפכניות רבות דרשו למסור להם מכוניות, אך מסמולני הגיעה הודעה טלפונית כי המוסך מועבר לרשות הוועדה המהפכנית הזמנית וללא רשותה המכוניות לא יוקצו לאיש...”
כתוצאה ממהפכת אוקטובר בשנת 1917, המפלגה הבולשביקית עלתה לשלטון. מטבע הדברים, הבסיס האוטומטי של הממשלה הזמנית (לשעבר מוסך הוד מלכותו) הועבר לחלוטין לרשות הבעלים החדשים. המעבר התרחש במהירות וללא קושי רב. כבר בימים הראשונים, ב-27 וב-29 באוקטובר, אימצה הוועדה המהפכנית הצבאית החלטה על העברת כל כוח האדם והרכוש של בסיס הרכב לשעבר של הממשלה הזמנית לרשותה. לפיכך, החל מאוקטובר 1917 החלו להשתמש במכוניות של הממשלה הזמנית כדי לשרת את ההנהגה הסובייטית. הנסיעה הראשונה של לנין במכונית טורקט-מארי נערכה יומיים לאחר האירועים המהפכניים, ב-27 באוקטובר.
עובדים רבים במוסך הקיסרי ובבסיס של הממשלה הזמנית המשיכו לעבוד לאחר אוקטובר 1917. ביניהם א.ק. אושקוב - שבתקופת הצאר, עמד בראש המוסך הקיסרי, ואז שימש כראש בסיס הרכבים הממשלתי; מ.פ. פאבלוב, ששימש כראש המוסך הממשלתי; ג.ג. ליאונטייב שהיה עוזרו של מנהל המוסך, כמו גם מרבית הנהגים ועובדי הסדנה. לאחר מהפכת פברואר הם שירתו את הממשלה הזמנית, ואחרי מהפכת אוקטובר הם החלו לעבוד עם הנהגת ברית המועצות.
לאחר שעברה ממשלת ברית המועצות למוסקבה במרץ 1918, הועברו גם מכוניות המוסך הקיסרי לשעבר לבירה החדשה. בסוף שנת 1918, מכוניות המשרתות את לנין הועברו מבסיס הרכב הצבאי של מועצת הקומיסרים העממיים לקרמלין במוסקבה והושם במוסך צבאי. צעד זה סימן את תחילת הקמתה של יחידה נפרדת בהנהגתו של הנהג הבכיר סטפן גיל. השם הלא-רשמי של יחידה זו הופיע בשם "המוסך של יו"ר מועצת הקומיסרים העממיים", או "המוסך של לנין". אלא שעד מהרה הופיע שם אחר — "המוסך המיוחד".
לאחר הקמת ברית המועצות
על פי צו המחלקה המינהלית של מועצת הקומיסרים העממיים מיום 31 בדצמבר 1920, הופרד מוסך לנין ליצירת חטיבת משנה עצמאית הכפופה למחלקה המנהלית של הממשלה. כך, 1 בינואר 1921 הפך ליום הקמת המוסך המיוחד. במוסך היו רק 5 מכוניות ומספר נהגים זהה. המכונית הראשית בה השתמש לנין, בשנים 1921–1923, היה רולס רויס משנת 1914. לאחר מות לנין בינואר 1924 עבר המוסך לחלוטין לשליטת הפוליטביורו של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (בולשביקים), וקיבל שם חדש: "המוסך למטרות מיוחדות של מועצת הקומיסרים העממיים ומועצת העבודה וההגנה של ברית המועצות".
בראש המוסך עמד הנהג האישי של לנין סטפן גיל. בשנת 1922 הוא הוחלף על ידי הנהג האישי של סטלין, פאבל אודאלוב, שעמד בראש המוסך עד 1953. סטלין העריץ באמת מכוניות אמריקאיות. לאחר ווקסהול הרועשת של הקיסרית אלכסנדרה פיודורובנה (המכונית הועברה לסטלין אחרי כמה בעלים), בהיותו בחזית צאריצין, קיבל סטלין רכב 12 צילינדרים Packard Twin Six. כשחזר למוסקבה לאחר מלחמת האזרחים, סטלין ביקש מיד מראש המוסך של מועצת הנציבות העממית למצוא בדיוק רכב פקארד כזה. באמצע 1936 נרכשו כלי הרכב המשוריינים הסמויים הראשונים של פקרד מתוצרת אמריקאית. שלדת הבסיס הייתה Packard בגרסתה החזקה ביותר - דגם Twelve, בשנת 1936 היא קיבלה את הכינוי 1408, וב־1937, 1508. הפקרד היה הרכב העיקרי של הסטלין במשך שנים רבות. במכונית זו הוא הגיע לוועידות טהרן, יאלטה ופוטסדם, בחן את ברלין המובסת. במקביל, סטלין חזר כל הזמן על כך שהשימוש באליטה הסובייטית במכוניות מתוצרת חוץ הייתה דוגמה רעה. לכן, בשנת 1935 אישרה הנהגת המדינה תוכנית לייצור מכונית נוסעים מקומית: ZIS-101, שהפך לרכב בייצור המוני ושימש מספר קומיסריום עממיים. במשך חמש שנים, בין השנים 1936–1941, יוצרו 8,752 מכוניות.
ב-28 ביוני 1940 אישר הפוליטביורו של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית החלטה "אודות ארגון ייצור כלי רכב משוריינים קלים במפעל הרכב על שם סטלין", שהיו אמורים להיות מבוססים על ה־ZIS-101. זו הייתה ההתפתחות הראשונה מסוגה בברית המועצות, כשהשימוש ב"מכוניות משוריינות" נועד להנהגת המדינה.
בזמנים שונים, החניון של המוסך כלל מכוניות מתוצרת חוץ ותוצרת מקומית. מאז המחצית השנייה של שנות ה-30, לאחר שליטה בייצור מכוניות שרד בברית המועצות החניון הפך למקומי כמעט לחלוטין, והורכב ממכוניות של המותגים GAZ ו-ZIL.
ב־1940 המוסך הפך לחלק מהמחלקה הראשונה של הנ.ק.ו.ד.. כמו כן, הוקצבה קבוצת רכב ומוסכים מיוחדת שביצעה תחזוקה של כלי רכב, במגדל התחמושת של הקרמלין במוסקבה ובזירות הרכיבה לשעבר (בניין זה ניזוק במהלך הפצצת הקרמלין במוסקבה בשנת 1941 ופורק לאחר מכן).מבאביב 1941 הוסמכו הנהלת המוסך ונהגי הרכבים העיקריים וקיבלו תארים מיוחדים העובדים הנ.ק.ו.ד.
בסך הכל, לפני המלחמה, המוסך סיפק שירותי תחבורה עבור 22 מנהיגי המפלגה והמדינה הסובייטית.
בתקופת מלחמת העולם השנייה
עם פרוץ הלחימה החלו עובדי המוסך לבצע תפקידים רשמיים במצב לחימה, באזורי החזית ובסביבה הקרובה למקומות הלחימה. ביוני-אוגוסט 1941 החל המובך לספק שירותי תחבורה עבור חרושצ'וב, גאורגי ז'וקוב, וסילבסקי ובוריס שפושניקוב. כל חלקי הכרום נצבעו על המכוניות, מכשירי הרדיו הוסרו והותקנו פנסים מיוחדים לנהיגה בחושך. חלק מהרכבים שימשו לנסיעה לחזית ולאזורי הלחימה.
במהלך המלחמה, המוסך סיפק שירותי הובלה להנהגת המדינה במהלך ועידת טהרן בשנת 1943, ועידת יאלטה בשנת 1945, סיפקה שירותי תחבורה לביקורם של אורחים זרים מכובדים בברית המועצות (כולל וינסטון צ'רצ'יל וצ'ארלס דה גול) ולאחר הניצחון על גרמניה, נהגי המכוניות לקחו חלק בתחזוקת ועידת פוטסדאם.
ב־24 בפברואר 1945, על פי צו של נשיאות הסובייט העליון של ברית המועצות, קיבלה קבוצת עובדי הנוסך שהשתתפה בהבטחת ביטחון ועידת יאלטה עיטורים ומדליות.
לאחר סיום המלחמה ב-26 ביוני 1945, נחתם פקודת הנ.ק.ג.ב. של ברית המועצות לשליחת 12 שומרי ראש ו־2 נהגים לצ'יטה. משימתם הייתה הסעת מרשל ברית המועצות א.מ. וסילבסקי במהלך המלחמה עם יפן. המלחמה הכניסה התאמות משלה להתפתחות תעשיית הרכב המקומית, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה ההופסקייצור מכוניות ZIS-101, אך כבר ב-6 בינואר 1942 החלה העבודה על ייצור לימוזינה ממשלתית מדגם ZIS-110. סטלין העליון רצה לקחת לימוזינה של פקארד כדוגמה. שני העותקים הראשונים היו מוכנים בשנת 1944 ולאחר אישור הוועדה להגנת המדינה, הורכבו מכוניות ה-ZIS-110 הראשונות במפעל על שם סטלין.
הפדרציה הרוסית
ברוסיה שלאחר התפרקות ברית המועצות עד 7 במאי 2018 כל צי המכוניות היה ייצור זר בעיקרו.
צי הרכבים
צי הרכבים כולל יותר ממאה מכוניות של המותגים "אאורוס", "מרצדס-בנץ", "ZIL", "וולוו", "פולקסווגן" ואחרות, וכן אופנועים של המותגים "BMW" ו"אוראל", המשמשים את משמר הכבוד וצוותי האבטחה.
מכיוון שלא ניתן למקם את צי הרכבים בשטח הקרמלין, רכבי המוסך ממוקמים בשטח של האורוות המלכותיות לשעבר בבית מגדל בורוביצקאיה, כמו גם חניות מיוחדות תחת גשר האבן הגדול וגשר קרים.
- להלן המכוניות המקומיות של המוסך ושנות הייצור שלהן
- GAZ-12 "ZiM" (1950-1959)
- GAZ-13 "צ'ייקה" (1959-1981)
- GAZ-14 "צ'ייקה" (1977-1988)
- ZIS-101 (1936-1941)
- ZIS-101A (1940-1941)
- ZIS-110 (1945-1958)
- ZIS-115 (1947-1958) - גרסה משוריינת של ה- ZIS-110
- ZIS-110B (1949-1957)
- ZIL-111 (1958-1963)
- ZIL-111A (1959-1963)
- ZIL-111V (1960-1963)
- ZIL-111G (1962-1967)
- ZIL-111D (1964-1968)
- ZIL-114 (1967-1978)
- ZIL-117 (1971-1978)
- ZIL-4104 (1978-1983)
- ZIL-41045 (1983-1985)
- ZIL-41047 (1985-2008)
- ZIL-41041 (1986—? )
- ZIL-41072 "סקורפיון" (1988-1999) - רכב ליווי ואבטחה
- ZIL-4105 1 (1984-1985) - רכב על בסיס ZIL-41045
- ZIL-4105 2 (1987-1999) - רכב על בסיס ZIL-41047
- אאורוס ארסנל (2018—)
- אאורוס סנט (2018—)
ראו גם
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של המוסך למטרות מיוחדות (ברוסית)- אתר מוזיאון המוסך למטרות מיוחדות
