הלבוש המסורתי של הבדואיות
הלבוש המסורתי של הבדואיות בנגב מייחד אותן מנשים בתרבויות שכנות, ואת החברה הבדואית בנגב מכל חברות הבדואים הפזורות במזרח התיכון.[1]
מאפייני לבוש עיקריים
לבושן המסורתי של הנשים הבדואיות בנגב כולל את שמלת הת'וב השחורה המורכבת משלושה חלקים: חצאית, לבבית ושרוולים. החצאית, גולשת מקו המותן ועד הקרסול עשויה מארבע עד שש יריעות בד מלבניות המקושטות בנפרד ומחוברות זו לזו. חלקה העליון של השמלה עשוי משני ריבועי בד, לגב ולחזית. חלקו התחתון של הבד מתחבר ישירות לחצאית. החלק האחורי הוא יריעת בד אחת שלמה. בחזית- פתח צוואר ומחשוף צר. בקו הכתף, או בסמוך לו לאורך הזרוע, מתחבר השרוול, שגזרתו צרה ומגיע עד לכף היד .[2]
לבושן זה מאופיין בקישוטים רבים באזור הגב והחזה, ללא קישוטים באזור התחתון של השרוולים.
כאשר הנשים יוצאות לרשות הרבים, עליהן לעטות את הקונעה- יריעת בד רבועה ושחורה, המכסה את פלג גופה העליון עד הירכיים. השוליים העליונים עוטפים את ראשה ונופלים לצידי הגוף.[2]
הצבע העיקרי של לבושן הוא השחור, והוא משמעותי ביותר. עד כדי כך שאם בעבר לא היו בדים שחורים בנמצא, הנשים היו קונות בדים לבנים וצובעות אותם לשחור בעזרת שרף.
המלתחה של האישה הבדואית נתונה לשינויים גם אם איטיים בהשוואה לאופנה המערבית. הע'בא היא דוגמה לפריט לבוש שעבר זמנו. הע'בא עשויה בד שחור עבה ונתפרת כמעיל-שכמיה, ששוליו העליונים עוטפים את הראש. חזיתו אינה נרכסת והשוליים מונחים זה על זה. שפע הבד הגולש מבטיח כיסוי הולם, ומצניע את גוף האישה. פריט זה היה מיוחד לאישה הנשואה: כשאבי משפחת החתן היה בא לקחת את הכלה, הוא היה מכסה אותה בע'בא, כאות למתן חסות. פריט לבוש נוסף שנעלם הוא השבכה- משולש מטבעות בחזית המצח, והוא בשימוש הרווקה.[1]
פריט לבוש חדש יחסית הוא השאש- מטפחת ראש רבועה גדולה, העשויה בד כותנה לבן ודק. האישה עוטה את השאש בנוכחות אורחים ובעת יציאתה לרשות הרבים. הבדואים מעידים כי גילו של פריט זה הוא כשלושה-ארבעה דורות בלבד. עדות אחרת טוענת שהחלו להשתמש בשאש החל משנות הארבעים. במציאות של הנגב, השאש מקובל בקרב נשים בדואיות ופלאחיות כאחד, אלא שהבדואיות מקפידות לשמור על צניעותן ובצאתן לתחום הציבור הן עוטות עליהן את הקונעה השחורה. אף על פי שהשאש מצוי בשימוש הרווקה והנשואה, הצעירות הרווקות עשויות להחליפו במטפחת ראש צבעונית או במנדיל- מטפחת צבעונית קטנה, ששוליה נקשרים על העורף .[1]
משמעויות הלבוש
לא בכדי זוהי בחירת הצבעים. הלא אחד המאפיינים המרכזיים בהתייחסות התרבות האסלאמית בכלל והבדואית בפרט הוא הצניעות. כבודה של האישה במדבר הוא אחד מהערכים החשובים עליהם מקפידים הבדואים. הנשים הבדואיות לרוב משתדלות לשמור בקנאות על פרטיותן לעצמן.
על אף שאלמנטים זרים הושאלו במהלך התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי, מוטיבים מרכזיים בלבוש נותרו חזקים וניתן להבחין בבירור בין המוצאים השונים הודות לשמלה ולכיסוי הראש של הנשים. סוג הלבוש מסייע גם לקבוע את גילה של האישה ואת הסטטוס החברתי שלה.[3]
נשים שאינן נשואות נהגו ללבוש שמלות שחורות המקושטות בכחול ואילו הנשואות לבשו שמלות שחורות המקושטות אדום בחלק העליון. הסיבה לכך היא העובדה שהבדואים, בהיותם שייכים לחברה פטריארכלית, מעדיפים להלביש את הבנות הצעירות בלבוש מושך פחות, ובוחרים בכחול שנחשב לצבע קר יותר.
כיום, הנשים הבדואיות יכולות לבחור את צבע הבד של שמלתן מתוך קשת צבעים נרחבת יותר: חום, ירוק, תכלת, ורוד וסגול, אך מקומו המרכזי של הצבע השחור עדיין נשמר.[1]
הלבוש כאמצעי לביטוי
נשות המדבר השתמשו בביגוד שלהם כדרך לא מילולית להביע את עצמן, את רצונותיהן ואת ההשראות שלהן. זהותה של האישה התבטאה בעיקר בעזרת הצבעים והעיצובים: נשים שהיו מעוניינות בילדים היו רוקמות מוטיבים של ילדים על גבי הצד האחורי של הבגד שלהן. כמו כן היה שימוש במוטיבים מן הטבע שכלל עצים וכוכבים. הסיבה לכך היא הקוד המוסרי השמרני, כיוון שלא היה מקובל להביט על פניה של האישה או לבהות באזור הקדמי שלה. למרות זאת, להסתכל על צידה האחורי היה מקובל יותר.[3]
בחלוף השנים, ובעקבות התמורות שעברו על האוכלוסייה הבדואית בישראל, נשים רבות שימרו את המסורת הקודמת שלהן באמצעות לבושן. לדוגמה, כאשר נשים גורשו מביתן למקום אחר- הביגוד היה אמצעי עבורן לשמר את עברן במקום החדש אליו עברו, כיוון שכאמור לכל שבט או אזור גאוגרפי היו מאפיינים ייחודיים לו.[3]
הערות שוליים
