הטיול הגדול

הטיול הגדול (מצרפתית: Grand Tour) היה טיול מסורתי שערכו גברים צעירים מהמעמד הגבוה באירופה ברחבי היבשת. המנהג היה נפוץ החל מתחילת המאה ה-17 ועד לשנות ה-40 של המאה ה-19, שאז החלה להופיע תחבורה מסילתית אפקטיבית באירופה. הטיול שימש למטרות חינוכיות, והיווה מעיין טקס מעבר. המנהג היה מזוהה במיוחד עם האצולה הבריטית ובעלי האדמות העשירים, אולם היה נפוץ גם במדינות צפון אירופה הפרוטסטנטיות ביבשת, והחל במחצית השנייה של המאה ה-18 גם בדרום אמריקה ובצפונה.

המטרה העיקרית של הטיול היה בחשיפה של הצעיר למורשת התרבותית של העולם הקלאסי ושל הרנסאנס. הטיול איפשר חשיפה ליצירות ייחודיות של אמנות, ארכיטקטורה, ומוזיקה, שבימים ההם הייתה הרבה פחות נגישה בלא הגעה פיזית למקום. הטיול היה נמשך בדרך כלל כמספר חודשים עד למספר שנים. את הטיול היו עורכים בליווי של מורה או מדריך בעל ידע, אשר היה מכונה "קיקרון" (על שם החכם הרומי קיקרו).

היסטוריה

העיר רומא הייתה במשך שנים יעד לעולי רגל, בעיקר במהלך "שנות יובל" קתוליות. ספרו של תומאס קוריאט Coryat's Crudities, שפורסם בשנת 1611, היווה השפעה ראשונה על מנהג הטיול הגדול. השפעה נוספת היא הטיול של הארל מארונדל (Earl of Arundel), אשר הגיע לאיטליה ונאפולי, ואותו ערך עם אשתו וילדיו בין השנים 1613–1614. מדריך הטיול שלו היה האדריכל הבריטי המפורסם איניגו ג'ונס, אשר היה רק בתחילת דרכו באותה עת. בשנת 1648, לאחר הסכמי שלום מינסטר, בין ההולנדים לספרדים, החל המנהג לתפוס יותר תאוצה. לפי המילון האנגלי של אוקספורד, נעשה שימוש לראשונה במושג "הטיול הגדול", בספר The Voyage of Italy של הכומר הקתולי האנגלי ריצ'רד לסלס ( Richard Lassels), אשר פורסם לאחר מותו, בשנת 1670. בספר הוא הדגיש את ארבעת התחומים שטיול כזה יכול לעזור בהם: לשפר את האינטלקט, את הרמה החברתית, את הרמה האתית ואת הידע הפוליטי.

הרעיון לצאת לטייל למטרות סקרנות ולמידה החל להתפתח במהלך המאה ה-17. ספרו של ג'ון לוק משנת 1690, An Essay Concerning Human Understanding, עזר לקדם את הטענה שהידע מגיע לאדם מהעולם החיצוני, ומהגירויים החיצוניים של הסביבה אליה הוא חשוף. לכן, מי שרוצה ללמוד כמה שיותר, צריך לשנות את סביבתו, כדי להיחשף לגירויים חדשים. הטיול, אם כך, הפך לחיוני בשביל לפתח את החכמה והידע של האדם על העולם.

מסלול

האתרים והמדינות בהם ביקרו במהלך הטיול השתנו במהלך השנים. הבריטים לרוב התחילו את המסלול בעיר הנמל דובר, משם הפליגו לאוסטנדה, קאלה או לה הבר ביבשת אירופה. משם המשיכו בלוויה של מדריך וקבוצת משרתים, לעיתים כשהם שוכרים כרכרה גדולה, או להמשיך בטיול בסירה, עמה יכלו להגיע עד להרי האלפים.

הטיול כלל לרוב את פריז, שם היו המטיילים שוכרים מדריך הדובר את השפה (שנחשבה לשפת האליטה באירופה במאות ה-17 וה-18), ושם היו יכולים לקחת שיעורים בצרפתית, ריקוד, סייף ורכיבה על סוס. משם לרוב היו ממשיכים לאזורים העירוניים בשווייץ, לוזאן או ז'נבה, ומשם היו ממשיכים דרך הרי האלפים לצפון איטליה. שם היו מבקרים בטורינו, לעיתים במילאנו, ולעיתים מספר חודשים בפירנצה, שם היו מבקרים בגלריית אופיצי, ונחשפים לאמנות הרנסאנס הגבוה ולפיסול רומי. לעיתים היו עושים טיול קצר לפיזה, ומשם ממשיכים לפאדובה, בולוניה ווונציה, שנחשבה לאחד משיאי הטיולים בעיני הבריטים.

מוונציה היו ממשיכים המטיילים לרומא, שם ביקרו בהריסות רומא העתיקה, וצפו בציורים, פסלים וארכיטקטורה מהתקופה הנוצרית המוקדמת, הרנסאנס והבארוק ברומא. היו שהמשיכו לנאפולי ללמוד מוזיקה, ולעיתים היו נוסעים לבקר בהריסות הרומיות בערים פומפיי והרקולנאום. בתקופות מאורחות יותר, המטיילים הנועזים יותר, היו לעיתים לוקחים סירה לסיציליה, שם היו מבקרים עתיקות יווניות, או לעיתים אף מפליגים ליוון עצמה. לרוב נקודת הסיום של הטיול באיטליה הייתה בנאפולי או בפאסטום.

משם היו ממשיכים המטיילים לאזור דובר הגרמנית של אירופה, שם היו מבקרים באינסברוק, וינה, דרזדן, ברלין, פוטסדאם, ולעיתים היו גם מבלים זמן בלמידה באוניברסיטאות במינכן או בהיידלברג. משם היו המטיילים נוסעים להולנד או לפלנדריה, ומשם ממשיכים בחזרה לאנגליה.