הטבח בפריז (1961)
הטבח בפריז, בירת צרפת, התרחש ב-17 באוקטובר 1961, במהלך מלחמת העצמאות האלג'ירית (1954-1962). בהוראתו של מפקד המשטרה בפריז, מוריס פאפון, תקפה המשטרה הפריזאית קהל מפגינים אלג'ירי לא חמוש ושליו בן כ-30,000 איש בערך. הממשל הצרפתי הכיר בשנת 1998 בארבעים מקרי מיתה באירוע זה, אף על פי שמספר הקרבנות מוערך בכמאתיים.
הטבח ב-17 באוקטובר 1961 נראה מכוון, כפי שטוען ההיסטוריון ז'אן-לוק אינודי (Jean-Luc Einaudi), שזכה במשפט נגד מוריס פאפון בשנת 1999 – לאחר הרשעתו של פאפון בשנת 1998 בביצוע פשעים נגד האנושות על חלקו בפשעי משטר וישי בזמן מלחמת העולם השנייה. תיעוד רשמי ועדויות ראייה של שוטרי פריז מצביעים על כך שהטבח אכן בוצע בהוראת מפקח המשטרה פאפון. דוחות משטרה מראים שפאפון קרא לשוטרים באחת ההזדמנויות להיות "חתרניים" בהכנעת המפגינים, והבטיח לאחרונים הגנה מפני הגשת כתבי תביעה במידה אם ישתפו פעולה.[1] מפגינים רבים נהרגו בעת שנדחפו באלימות על ידי שוטרים לנהר הסן, כמה מהם נזרקו מגשרים לאחר שהוכו עד אובדן הכרתם. מפגינים אחרים נהרגו בחצר המפקדה של משטרת פריז, לאחר שנעצרו והובלו לשם באוטובוסים משטרתיים. שוטרים שהשתתפו בהרג בחצר המפקדה נקטו באמצעי זהירות והסירו מספרים מזהים ממדיהם. קצינים בכירים התעלמו מתחינותיהם של שוטרים אחרים שזועזעו בראותם את הברוטליות. השתקת האירועים שהתרחשו במפקדת המשטרה נאכפה אחר-כך על ידי איומים בפעולות גמול מצד השוטרים שנטלו חלק בהרג.
ארבעים שנה מאוחר יותר, ב-17 באוקטובר 2001, ברטראן דלנואה (Bertrand Delanoë), חבר במפלגה הסוציאליסטית (PS) וראש עיריית פריז, הציב לוח זיכרון לטבח על גשר סן-מישל.[2] לא ידוע בבירור כמה מפגינים נהרגו, אך ההערכות נעות בין 70 ל-200. בהיעדר אומדן רשמי, מנוסח הכיתוב על לוח הזיכרון לטבח כך: "לזכרם של אלג'ירים רבים שנהרגו במהלך הדיכוי העקוב מדם של הפגנה שליווה ב-17 באוקטובר 1961". ב-18 בפברואר 2007, יום לאחר מותו של פאפון, הועלתה הצעה לשנות את שמה של תחנת המטרו בז'נווילייה (Gennevilliers) ולקרוא לה "17 באוקטובר 1961" לזכר הטבח.[3]
רקע
ערך מורחב – מלחמת אלג'יריה
הטבח בפריז ב-17 באוקטובר 1961 התרחש על רקע מלחמת העצמאות האלג'ירית (1954-1962), שהפכה ליותר ויותר אלימה עם השנים. לאחר חזרתו של דה גול לשלטון במהלך המשבר של מאי 1958, ושינוי מדיניותו הפתאומי ביחס לעצמאות אלג'יריה, ה-OAS, ארגון טרור ימני קיצוני, השתמש בכל האמצעים כדי להתנגד לחזית לשחרור לאומי (FLN), דבר שהעביר את הלחימה למטרופולין, שם קיבלו סיוע מפעילים כגון ארגון ינסון (Jeanson network). הדיכוי מצד הרשויות הצרפתיות, הן באלג'יריה והן בערי צרפת, היה קשה במיוחד.
המשטרה הלאומית בצרפת
על-פי ההיסטוריון ז'אן-לוק אינודי, מומחה לאירועי טבח 1961, ניתן להבין כמה מהסיבות לדיכוי האלים של הפגנת ה-17 באוקטובר לאור הרכב כוח המשטרה בצרפת, שכלל עדיין חברים לשעבר בכוח המשטרה בזמן משטר וישי בתקופת מלחמת העולם השנייה, ששיתפו פעולה עם הגסטאפו בכליאת יהודים, למשל בפשיטה בוול'ד'איב (Vel'd'hiv), ב-16 ביולי 1942.
מרבית קציני המשטרה שעוכבו לאחר שחרור פריז ב-1944 בשל צורות קיצוניות של שיתוף פעולה (כולל סיוע לבריונים של מפלגת ההמון הצרפתית, ה-Parti Populaire Français), שולבו מחדש לאחר מכן בכוח המשטרה הצרפתי. לעומת זאת, הקריירה של כמה קציני משטרה שהיו בעבר חלק מהרזיסטנס עוכבה מטעמי אנטי-קומוניזם, משום שרבים מבין חברי המחתרת היו קומוניסטים ואילו שרים קומוניסטים לא כיהנו בממשלה מאז מאי 1947. יתרה מזו, אפילו קציני משטרה שהיו חלק מהרזיסטנס השתתפו בעברם בפשיטות אחר יהודים ואחרים שנרדפו בזמן משטר וישי, שאם לא כן היו מאבדים את משרתם, כך טוענים אינודי ומוריס רזפוס.[4]
הקריירה של מוריס פאפון כראש המשטרה של פריז בשנות ה-60, תחת השר ואלרי ז'יסקר דסטן, שכיהן כנשיא צרפת בשנות ה-70, מצביעה על כך שהייתה גזענות ממוסדת במשטרת צרפת לפחות עד שנות ה-60. למעשה, פאפון לא נשפט והורשע על פשעיו נגד האנושות עד השנים 1997-98, בשל אחריותו לגירוש 1,560 יהודים, כולל ילדים וקשישים, בין השנים 1942 ו-1943.
מינוי מוריס פאפון לראשות משטרת פריז (מרץ 1958)
- ערך מורחב – מוריס פאפון
לפני מינויו למפקד משטרת פריז, שימש פאפון מאז 1956 כמושל מחוז קונסטנטין באלג'יריה, שם השתתף באופן פעיל בדיכוי ובעינויים של האוכלוסייה האזרחית.[5] ב-13 במרץ 1958, כ-7,000 שוטרים הפגינו בחצר המטה הכללי של המשטרה נגד העיכוב בקבלת "פרמיית הסיכון" שהוענקה להם בשל המלחמה, אף על פי שה-FLN עדיין לא החלה לפגוע בשוטרים באותו הזמן. בעידודו של קצין המשטרה, איש הימין הקיצוני ז'אן מרי לה פן, ניסו כאלפיים מהם להיכנס לארמון בורבון, מקום מושבה של האספה הלאומית הצרפתית, תוך כדי שהם צועקים "יהודים מלוכלכים! לנהר הסן! מוות למורדים האלג'ירים!". בהמלצת שר הפנים, מוריס בורז'ס-מונורי (Maurice Bourgès-Maunoury), מונה פאפון למחרת היום לנציב המשטרה. כשנתיים לפני כן, בקונסטנטין, אלג'יריה, הוא מילא את תפקיד "המפקח הכללי לאדמיניסטרציה ולמשימות מיוחדות" (IGAME - Inspecteur général pour l'administration en mission extraordinaire). "אזורים אסורים, מרכזי מעצר ('camps de regroupements'), עינויים, הוצאה להורג ללא משפט: זו מציאות המלחמה בה הוא [פאפון] היה המפקח". על-פי אנודי, בשנים הבאות יישם פאפון שיטות אלו גם במחוז הסן ובפריז.[6]
לאחר משבר מאי 1958 וכינונה של הרפובליקה החמישית החדשה בצרפת, תחת הנהגתו של שארל דה גול, שמר פאפון על מקומו. פאפון יצר "פלוגות מחוז", כוחות משטרה שהתמחו בדיכוי, ובהם התאמנו מגויסים חדשים למשטרה. פלוגות מחוז אלו נוצרו בעיקר עבור ותיקי מלחמת הודו-סין (1947-54) או עבור צעירים שחזרו לא מכבר משירות באלג'יריה.
הפשיטות באוגוסט 1958
ב-25 באוגוסט 1958, התקפות גֶּרִילָה רצחניות בפריז הביאו למותם של שלושה שוטרים בשדרות דה ל'אופיטל שברובע השלושה-עשר ומול ה- cartoucherie de Vincennes בעיר. מפקד המשטרה בעיר, פאפון, ארגן בתגובה פשיטות מאסיביות נגד אלג'ירים בעיר ובאזורי ריכוזם בפרברי העיר. למעלה מחמשת אלפי אלג'ירים נעצרו ורוכזו בבית-החולים לשעבר "בוז'ו" (Beaujon), באולם ההתעמלות ז'אפי (Japy) שברובע השנים-עשר ובאזור ול'ד'איב (Vel'd'hiv) – אולם התעמלות זה וכן אזור ול'ד'איב שמשו כמרכזי מעצר תחת משטרו של פטן בזמן משטר וישי.[7] עיתונאית "ל'אומניטה", מדלן ריפו (Madeleine Rifaud), שהייתה חברת המחתרת הצרפתית FTP בעבר, כתבה בעיתונה: "בשני הימים האחרונים, מחנה ריכוז גזעני נפתח בפריז. אפילו לא הופעל כאן היגיון בבחירת אתר שלא יעלה באוב, עבור פטריוטים צרפתים שמציינים כיום את יום שחרור פריז, את האירועים שאירעו שם".[8]
כינון המליציות CIV ו-FPA
על-פי אנודי, "כבר בזמן זה, שוטרים התרברבו שיזרקו אלג'ירים לנהר הסן" (שם). "מרכז הזיהוי בונסן" (CIV – Centre d'identification de Vincennes) נוצר בינואר 1959, תחת פיקודו של מפקד המשטרה. לעיתים הובאו לשם עצורים אלג'ירים לשם אימות זהותם. "כוח משטרה מסייע" (FPA – Force de police auxiliaire) נוצר ב-1959. כוח משטרתי מיוחד זה, שפעל תחת מרכז תיאום נושאי האלג'ירים שבמשטרת צרפת ( Centre de coordination des Affaires algériennes de la préfecture de police) והיה בפיקוחו של הצבא, פעל במסגרת אחריותו של ניצב המשטרה פאפון. על הכוח, שמוקם במצודת נואסי, ברומנוויל (Fort de Noisy, Romainville), פיקד סרן רימון מונטנה, והא הורכב בלעדית ממוסלמים אלג'ירים - שגויסו באלג'יריה או בצרפת. בסתיו 1960 כלל ה-FPA כ-600 חברים. הוא פעל לראשונה ברובע ה-13 של פריז, שם החרים מלונות ובתי-קפה. ישנה שמועה לפיה נעשה שימוש בעינויים, בעיקר ברחוב הרוי מספר 9 (rue Harvey) וברחוב שאטו דה רנטייה מספר 208 (rue du Château des Rentiers). כמו כן, התרחשו היעלמויות שונות של האנשים. ארגון ה-FPA הרחיב את פעולתו לרובע ה-18 (רובע מהגרים בפריז), שם עוקלו שלושה בתי-מלון ברחוב דה לה גוט-ד'אור (rue de la Goutte-d'Or). הארגון פעל, בנוסף, בפרוורים החל מקיץ 1961, בעיקר באזור הצריפונים בננטר. קולות שונים מחו נגד פשעים אלו, אותם הכחישה המשטרה.[9] המגזין הנוצרי "Témoignage Chrétien" כתב: "לא ניתן להישאר אילמים כאשר בפריז שלנו אנשים משיבים לחיים שיטות של הגסטפו".[10] קומוניסטים וחברי ה-FLN התנגדו מרות לכוח השיטור המוסלמי – שכן זה איים לפגוע בארגון FLN בפריז – ושמועות על עינויים הופצו כדי לגרום לנסיגת הכוח.
סתיו 1961
החזית לשחרור לאומי (FLN) החליטה לחדש את הפיגועים נגד המשטרה הצרפתית בסוף אוגוסט 1961; בין סוף אוגוסט וראשית אוקטובר 1961 אחד-עשר שוטרים נהרגו ושבעה-עשר נפצעו (באזור פריז והפרוורים). על-פי אנודי, "פיגועים אלו הביאו להתפשטות הפחד בין שוטרי פריז, אך גם הגבירו את התשוקה בנקמה ואת השנאה נגד הקהילה ככלל. לאורך כך חודש ספטמבר דוכאה האוכלוסייה האלג'ירית בצורה חמורה. בפועל, הדיכוי התבסס על מראה פיזי".[11] בפשיטות יומיות נגד אלג'ירים – שבדרך-כלל לא הבחינו בהם בין אלג'ירים לבין אוכלוסיות המהגרים השונות מאזור המגרב (מרוקאים או תוניסאים) ואף בין איטלקים וספרדים – נעצרו בני הקהילה בעבודתם או ברחובות. אחד מאמצעי הדיכוי, כפי שפורסם בדו"ח שפרסם הכומר ז'וזף קרלן מ"המיסיון של צרפת", היה זריקת העצור לנהר הסן כשידיו כבולות, במטרה להטביעו.[12]
על-פי אנודי, "באווירה זו, ב-2 באוקטובר, בזמן לוויתו של שוטר שנהרג בידי חברי ה-FLN, ניצב המשטרה [פאפון] הצהיר, בחצר המטה הכללי: 'על כל אחד שנלקח נחזיר עשרה!' קריאה זו [הייתה] עידוד להרוג אלג'ירים והובנה ככזו מיד. באותו היום, בעת ביקור בתחנת המשטרה במונרוג' (Montrouge), ניצב המשטרה הכריז בפני קציני המשטרה הנוכחים: 'עליכם לפעול בחתרנות במלחמה שמציבה אותכם מול אחרים. אתם תהיו מכוסים, אני נותן לכם את מילתי".[13]
האירועים
ב-5 באוקטובר 1961, מטה המשטרה הכריז בהצהרה לעיתונות על עוצר בפריז ובפרווריה בין השעות 20:30 בערב ועד לשעה 5:30 בבוקר, שכלל "פועלים אלג'ירים מוסלמים", "מוסלמים צרפתים" ו"מוסלמים צרפתים מאלג'יר" (פאפון השתמש בשלוש ההגדרות הללו, אף על פי שמאה וחמישים אלף האלג'ירים שחיו בפריז באותה תקופה נחשבו לצרפתים כהלכה, והחזיקו בתעודות זהות צרפתיות). האיחוד הצרפתי של ה-FLN קרא בעקבות הכרזה זו לכל קהילת האלג'ירים בפריז, גברים, נשים וילדים, לצאת ב-17 באוקטובר 1961 להפגנה שלווה נגד העוצר, שנתפס כאמצעי מנהלי גזעני. על-פי ההיסטוריון אנודי, לרשותו של פאפון עמדו 7,000 שוטרים, 1,400 חברי מסדר הביטחון הרפובליקאי (CRS) ומשטרת המהומות (gendarmes mobiles) לחסימת ההפגנה, שלא קיבלה את אישור המשטרה. המשטרה חסמה כל כניסה לעיר הבירה, את כל תחנות המטרו והרכבת, את שערי העיר וכיוצא בזה. ובכל זאת, מבין 150,000 אלג'ירים לערך שחיו אז בפריז, בין 30,000 ל-40,000 הצליחו להגיע להפגנה. פשיטות משטרה התרחשו בכל רחבי העיר; כאחד-עשר אלף איש נעצרו, והובלו באוטובוסי התחבורה הציבורית (RATP) לאזור פארק דז אקספוזיסיון (Parc des Expositions) ומתקני מעצר אחרים. העצורים כללו לא רק אלג'ירים, אלא גם מהגרים מרוקאים, תוניסאים, ספרדים ואיטלקים, שנשלחו למתקני מעצר בתחנות המשטרה, בחצר מטה המשטרה, בפלה-דה-ספורט שבשער ורסאי וכדומה.
למרות פשיטות אלו, בין 4,000 ל-5,000 איש הצליחו להפגין הפגנה שלווה באזור הגראן-בולבאר, שבין כיכר הרפובליקה לאופרה גרנייה, ללא תקריות מיוחדות. המפגינים, שנחסמו באזור האופרה על ידי כוחות משטרה, נסוגו לאחור. כשהגיעו לקולנוע רקס (כיום מועדון רקס בגראן-בולבאר), המשטרה פתחה באש על הקהל והסתערה לעבר ההמון, שגרמה למספר הרוגים. על גשר ניי (שמפריד בין העיר פריז לבין אזור הפרוורים) פלוגת משטרה וחברי FPA ירתה גם היא לעבר ההמון, וגרמה למספר הרוגים. אלג'ירים נזרקו וטבעו בנהר הסן במספר נקודות בעיר ובפרוורים, בעיקר מגשר סן-מישל במרכז פריז, שנמצא לצד קתדרלת נוטרדאם ובסמוך למטה המשטרה באיל דה לה סיטה.
"במהלך הלילה התחולל טבח בחצר מטה המשטרה, בו נהרגו עשרות אנשים. בפלה-דה-ספורט ובפלה דז-אקספוזיסיון, עצירים אלג'ירים, שרבים מהם כבר היו פצועים, נעשו לקרבנות שיטתיים של "ועדת קבלת הפנים". במקומות אלו התרחשה אלימות ניכרת ואסירים עונו. גברים גססו שם עד סוף השבוע. [...] הפשיטות, האלימות וההטבעות נמשכו בימים הבאים. במשך מספר שבועות, גופות לא מזוהות התגלו לאורך גדות הנהר. תוצאות הטבח מסתכמות בלפחות מאתיים הרוגים".[14]
בשנת 1961, מטה המשטרה דיווח רק על "שני אנשים שנורו למוות".[15] בעקבות עדותו של ההיסטוריון ז'אן-לוק אנודי במשפטו של פאפון, השר ואיש השמאל ז'אן-פייר שונמן (Jean-Pierre Chevènement) הורה על פתיחת חלקים מהארכיב המשטרתי. בספירה שנעשתה בחלקי ארכיב אלו נמצאו הוכחות לשלושים ושניים מתים. אנודי פרסם אז כתבה בעיתון "לה מונד", ב-20 במאי 1998, בה ערער על המספר הרשמי הזה, וביקר הן את המתודולוגיה של הדו"ח והן את הארכיבים בהם חקר. הוא הפנה את תשומת הלב לכך שארכיבים רבים הושמדו. מסמך שהכין פאפון לשר הפנים רוז'ר פרה וראש הממשלה שארל דה גול, לא הופיע בארכיונים. הדיווח התעלם, כמו כן, מהטבח שנעשה בחצר מטה המשטרה, ושמו של פאפון לא הופיע בו אפילו פעם אחת. אנודי סיכם את מאמרו (op-ed) בהכרזה: "בליל השבעה-עשר באוקטובר, 1961, טבח בוצע על ידי המשטרה על-פי הוראותיו של מוריס פאפון". בשל המשפט הזה הגיש פאפון תביעה נגד אנודי, בפברואר 1999, בשל העלבת עובד ציבור. באותו הזמן, הכירה המדינה בשנת 1998 בטבח והודתה ב-40 מקרי מוות. בתגובה לבקשת פאפון, פרסם בית המשפט פסיקה מעורפלת, בה, בעודו טוען שאנודי אכן "הכפיש" את שמו של פאפון, הכיר בכך שפעל מתוך "כוונה טובה" מחד, ומאידך, שיבח את "רצינותו ואיכותו של מחקרו של אנודי"- נקודה בעלת חשיבות רבה.[16]
ההיסטוריון ז'אן-פול ברונה (Jean-Paul Brunet) מצא עדויות מספקות להריגתם של למעלה מ-31 אלג'ירים, וטען שמספר של למעלה מחמישים קרבנות בהחלט מתקבל על הדעת.[17] ואולם, מסקנה זו לא התיישבה עם זו של דויד אסולן (David Assouline), לו ניתנה גישה מוגבלת למסמכים משטרתיים (שהיו אמורים להישאר חסויים עד שנת 2012) על ידי שרת התרבות קתרין טרוטמן. גם עם הגישה המוגבלת בלבד, מצא אסולן רשימה של 70 אסירים שנהרגו, והמסמכים אישרו את טענותיו של אנודי שהשופטים שטיפלו באירועים אלו, על-פי תביעת בני משפחות הקרבנות, זיכו באופן גורף את השוטרים. על-פי העיתון לה-מונד, שציטט את מנהל הארכיבים של פריז במאמר ב-1997, הרשימה התרחבה לתשעים הרוגים.[18]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Jean-Luc Einaudi: "La bataille de Paris : 17 octobre 1961", 1991
- ^ "Le 17 octobre 1961, la réalité d’un massacre face à un mensonge d’Etat (17 October 1961, the reality of a massacre against a state lie)", Le Monde, 16 October 2001.
- ^ Une station de métro près de Paris baptisée “17-Octobre-1961”, Liberté, 18 February 2007
- ^ Maurice Rajsfus). (Jean-Luc Einaudi and Maurice Rajsfus, Les Silences de la police - 16 juillet 1942, 17 octobre 1961, L'Esprit frappeur, 2001
- ^ Ibid.
- ^ Jean-Luc Einaudi and Maurice Rajsfus, Les Silences de la police - 16 juillet 1942, 17 octobre 1961, L'Esprit frappeur, 2001
- ^ Jean-Luc Einaudi and Maurice Rajsfus, 2001, op.cit., pp.73-74 for the 25 August 1958 FLN offensive; the detention of 5,000 Algerians; L'Humanité quote and the "boasting about throwing Algerians in the Seine".
- ^ שם
- ^ Jean-Luc Einaudi and Maurice Rajsfus, 2001, op.cit., p.75
- ^ Quoted by J.-L. Einaudi, 2001, op.cit., p.76
- ^ Op.cit., p.76
- ^ Report quoted by Einaudi pp.76-79, op.cit.
- ^ J.-L. Einaudi, op.cit., p.79
- ^ J-L Einaudi, op.cit., p.82-82
- ^ "17 octobre 1961 : la longue liste de", L'Humanité, 23 October 1997.
דוד לאזר, אלז'ירים ערכו מהומות בפאריס, מעריב, 18 באוקטובר 1961 - ^ Maurice Papon, Vichy and Algeria, dissertation by Stephanie Hare-Cuming, London School of Economics
- ^ Jean-Paul Brunet, Police Contre FLN: Le drame d'octobre 1961, Paris: Flammarion, 1999
- ^ 17 octobre 1961 : la longue liste de morts des archives de Paris", L'Humanité, 23 October 1997
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל פריז | ||
|
פורטל ההיסטוריה | ||
23893012הטבח בפריז (1961)