החבר (רטוריקה)

הֶחְבֵּר (בלועזית: אנתיממה; מיוונית ἐνθύμημα, enthymeme) הוא המקבילה הרטורית של הסילוגיזם בלוגיקה. ההחבר הוא היסק חסר, כלומר היסק שאחת מהנחותיו הושמטה, והוא בנוי על הנחה אחת ומסקנה. הסיבה שבגללה מושמטת אחת ההנחות של הטיעון היא שאותה הנחה ידועה כבר לקהל-היעד, או מוסכמת ומובנת מאליה. על-פי הפילוסוף היווני אריסטו, ההחבר הוא אמצעי השכנוע החזק ביותר.

אטימולוגיה

ההחבר הוא תרגומה העברי של המילה אנתיממה (enthymeme) מהשפה היוונית. ביוונית, מורכבת המילה אנתיממה מ"תימוס" (thymos), מילה המציינת נפש, ומהמילה אֵן (en), שמשמעה "תוך". לפיכך, משמעות המילה אנתיממה ביוונית הוא "בתוך הנפש". השם ניתן לצורת ההיסק הזה כיוון שאחת ההנחות של הטיעון מובלעת כבר "בתוך הנפש" של השומע.

הבחירה ב"החבר" כתרגום למילה אנתיממה נעשתה על ידי גבריאל צורן. צורן מסביר את הנימוקים שהביאו אותו לבחור בתרגום זה:

"לצורך התרגום בחרתי במונח שמבנהו המורפולוגי מתאים לזה של 'היסק' ומבחינה סמנטית מצביע על משהו פחות הדוק. כשם ש'היסק' קשור במסקנה כך קשור 'החבר' לחיבור. הבאתי בחשבון כי המלה 'החבר' במשמעה המילוני היא המקבילה העברית ל'אסוציאציה'. אבל בכל-זאת המלה העברית נראתה לי עדין 'פנויה' יחסית, ולא רווחת במשמעה זה, ומאידך אין להתכחש לכך שקיימת זיקה מסוימת בין הקישור הרטורי לקישור האסוציאטיבי"

— גבריאל צורן, בהקדמה ל"הרטוריקה" לאריסטו, בהערות שוליים, הערה מספר 4 בהוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר ת"א 2002

בימי הביניים תרגמו את האנתיממה כ"סימן".

הסבר

ההחבר הוא היסק לוגי, אך זהו היסק שחסר אחת מהקדמותיו. ההיסק הלוגי הוא בלתי תלוי במאזינים והוא קשור רק למונחים הנמצאים בטיעון עצמו. בחקירה הלוגית אין כל פניה לנמען, שכן ההוכחה עומדת בפני עצמה. לעומת זאת, ההחבר מובא בזמן נאום או במהלך ויכוח, לכן הוא תלוי בצד שני השומע את הטיעון. ההחבר הוא טיעון בעל תכלית רטורית.

בלוגיקה אנו מסיקים מסקנה מתוך מספר הקדמות. לדוגמה:

א. כל בני האדם הם בני תמותה

ב. סוקרטס הוא בן אדם

לכן:

סוקרטס הוא בן תמותה

בניגוד להיסק, בהחבר לא מציעים את כל ההקדמות, אלא רק את אלו שרלוונטיות לבניית הטיעון, ועל ההנחות הידועות והמקובלות מדלגים, כיוון שממילא הן ידועות למאזין. לדוגמה:

"הלנה הייתה אצילת רוח, כי כך פסק תסאוס."

מסקנת ההחבר, "הלנה הייתה אצילת רוח", מוסקת מהקביעה ש"כך פסק תסאוס". ההנחה "מה שפסק תסאוס זה נכון" הושמטה מהטיעון, כיוון שהמאזין מסכים איתה מלכתחילה. ההיסק שעומד מאחורי ההחבר הזה נראה כך:

א. מה שפוסק תסאוס זה נכון

ב. תסאוס פסק שהלנה הייתה אצילת רוח

לכן:

שהלנה הייתה אצילת רוח, זה נכון.

ההחבר נבדל מן ההיסק גם ברמת הוודאות של הנחות הטיעון. בעוד שההיסק מבוסס על אמיתות הכרחיות, ההחבר מבוסס על דברים סבירים או מוסכמים בלבד.

ההחבר כטיעון רטורי

מטרת ההחבר היא השכנוע, על-כן תנאי הכרחי של כל החבר זה שהקדמותיו תהיינה מקובלת על קהל-היעד. על-כך כותב גבריאל צורן את הדברים הבאים:

"יכול ההחבר להיות מבוסס על אמת הכרחית או הסתברותית, הוא יכול לפרט את הנחותיו או לעבור עליהן בשתיקה, אך לעולם הוא לא יפעל כאמצעי שכנוע אם לא תהיה הנחת היסוד שלו גלומה בתוך השקפותיו של הקהל. יתר על כן, היכולת של ההחבר לוותר על ציון של אחת מהנחותיו, והתכיפות שבה הוא עושה זאת, מקורה בעובדה שאותה הנחה מקובלת על הקהל לחלוטין, והקהל יכול להשלימה. כך אפוא ניתן להבין כיצד ההחבר הוא 'גוף השכנוע'. זאת מפני שבצד התשתית הלוגית שלו, הוא מבוסס גם על מערכת היחסים שבין הדובר וקהלו, מערכת שהיא ייחודית לסיטואציה רטורית, והיא היחידה המאפשרת להגיע לתכלית המבוקשת של הרטוריקה, דהיינו השכנוע"

— גבריאל צורן, בהקדמה ל"הרטוריקה" לאריסטו

ראו גם

רטוריקה

לוגיקה

סילוגיזם

דדוקציה

חמשת הקאנונים

לקריאה נוספת

• אריסטו, "הרטוריקה", ספריית פועלים 2002
• נתן שפיגל, "אמנות השכנוע - הנואם וקהלו", הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס

קישורים חיצוניים

• יוחנן גלוקר, ללמוד את שיטותיה של הרטוריקה כדי שאנו, "הטובים", נוכל להשתמש בה למטרותינו המהוגנות, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2002