הודו הדנית
.svg) | |
| מפת ההתיישבות הדנית בהודו | |
| ממשל | |
|---|---|
| ראש המדינה | מלך דנמרק |
| שפה נפוצה | דנית, טמילית, הינדי, בנגלית, טלוגו |
| עיר בירה | פורט דנסבורג |
| היסטוריה | |
| הקמה | 1620 |
| פירוק | 1869 |
| ישות יורשת | |
הודו הדנית (בדנית: Dansk Ostindien) היא השם שניתן למושבות הדניות בהודו שהתקיימו בין 1620–1869. הדנים החזיקו במושבות ותחנות סחר באזורים שונים, בהם מקומות המשתייכים כיום לטמיל נאדו, קרלה, אנדרה פרדש, מערב בנגל ואיי ניקובר. הנוכחות הדנית-נורווגית באזור לא היוותה איום על המעצמות הגדולות ששלטו בהודו באותם ימים[1]. הנקודות בהן שלטו הדנים בהודו, בדומה למקומות אחרים בעולם, היו בדרך כלל דלות במשאבים והם לא הצליחו להשתלט על נתיבי סחר או לבסס מונופול, בניגוד לבריטים, הצרפתים והפורטוגלים[2][3].
חרף החסרונות שלהם בהודו, הצליחו החברות הדניות-נורווגיות לשמר את השליטה שלהן במושבות ולעיתים אף לנצל מלחמות בין מעצמות גדולות יותר כדי לבסס את מעמדן כמקום נייטרלי בו ניתן לסחור[4][5]. מסיבה זו, הנוכחות של דנמרק בהודו הצליחה להתקיים למשך שנים רבות, עד שבסופו של דבר, עם העלייה בכוחם של הבריטים בתת-היבשת, נמכרו כל האחזקות הדניות לבריטניה.
היסטוריה
הצלחת ההולנדים והבריטים בסחר בתבלינים במהלך המאה ה-17 הובילה לקנאה מצד הדנים והנורווגים, שרצו גם הם להשתתף בסחר[6]. ב-17 במרץ 1616, המלך כריסטיאן הרביעי העניק צ'רטר להקמת חברת הודו המזרחית הדנית, תוך שהיא קיבלה את המונופול על הסחר בין דנמרק לאסיה למשך 12 שנים[7]. עברו עוד שנתיים עד שהושג המימון הדרוש להוצאת המשלחת, במידה מסוימת בשל חוסר אמון מצד המשקיעים הדנים. בנוסף, נדרשה הגעתו של הסוחר והמושל הקולוניאלי מרשל דה בושוור ב-1618 כדי לדחוף להוצאת המסע הראשון. הוא טען שהגיע כשליחו של מלך קנדי (ממלכה בסרי לנקה של ימינו), ביקש סיוע צבאי נגד הפורטוגלים, והבטיח מונופול על הסחר עם האי[8]. הוא הצליח לשכנע את מלך דנמרק, חרף היסוסים מצד אנשי הממלכה[9].
המשלחת הראשונה
המשלחת הראשונה יצאה ב-1618 תחת פיקודו של האדמירל אוב גיידה. המסע לקח כשנתיים בטרם הגיעו לציילון ובמהלכו איבדו יותר מחצי מחברי המשלחת. כשהגיעו לאי במאי 1620, נתקלו חברי המשלחת במלך שכבר לא היה מעוניין בסיוע זר – אחרי שחתם על הסכם שלום עם פורטוגל שלוש שנים קודם לכן. בנוסף, גם אם היה מעוניין בקשר עמם, לא היה מלך קנדי השליט היחיד באי או אפילו "הכי מכובד בארץ זו".
אחרי שנכשלו בהגעה להסכם שבו דובר, השתלטו חברי המשלחת על מקדש קונסוואראם עד שקיבלו עדכון מהמנהל שלהם, רוברט קראפ. הוא יצא בספינת משא חודש לפני שיצאה המשלחת, ומול חופי קראיקל הספינה תקפה אוניות פורטוגליות והוטבעה, כשרוב הצוות נהרג או נלקח בשבי. קראפ ו-13 אנשי צוות הצליחו להימלט והגיעו לחוף, שם נלקחו בשבי על ידי מקומיים (הנאיאקים), שרצו לפתח קשרי מסחר. לאחר משא ומתן הושגו הסכמות לפיהן הדנים יוכלו לבנות "בית אבן" (פורט דנסבורג) ויקבלו שליטה על הכפר טרנקובר. ההסכם נחתם ב-20 בנובמבר 1620.
השנים הראשונות
הממשל וההשקעות המקרטעות, בשילוב עם אובדן שני שלישים מכלי השיט בהם הפליגו הדנים, הובילו לכך שהשנים הראשונות של המושבה הדנית החדשה היו מתישות. למרות שהסחורות שהצליחו לחזור לאירופה היו רווחיות, עדיין הייתה המושבה בהפסדים משמעותיים. בנוסף, מיקום המושבה חשף אותה לגלי גאות ושפל שהרסו שוב ושוב את מה שנבנה. למרות שהשאיפות המקוריות היו להוות חלופה למושבות האנגליות וההולנדיות, המצב הכלכלי הקשה של המושבה ומלחמת שלושים השנים באירופה גרמו לדנים ולנורווגים לוותר על השאיפה, ולהפוך למקום נייטרלי במפרץ בנגל בו ניתן לסחור.
ב-1625 הוקם מפעל במושבה וכן הוקמו לשכות מסחר קטנות. למרות הצמיחה, ב-1627 היה המצב הכלכלי כה קשה ונותרו ברשות המושבה שלוש ספינות בלבד, כך שהיא לא הייתה יכולה לשלם גם את המחווה המוסכמת לנאיאקים, מה שהגביר בתורו את המתיחות באזור. הנוכחות הדנית–נורווגית הייתה לא רצויה גם בעיני ההולנדים והאנגלים, שראו בדנים כמי שנהנים מהגנת הציים שלהם מבלי לשלם על כך כל תמורה. עם זאת, לא היה ביכולתם לעשות דבר נגד הדנים, בשל הסתבכות מדינותיהם במלחמת שלושים השנים.
ההשפעה ההולנדית
השנים הבאות היו מטלטלות עבור המושבה. ב-1640 ניסתה דנמרק למכור את פורט דנסבורג להולנד, בפעם השנייה, אך ללא הצלחה. ב-1642 הכריזה דנמרק מלחמה על האימפריה המוגולית ועל הספינות שפשטו על המושבה ושטו באזור. בתוך מספר חודשים הצליחו הדנים להשתלט על כלי שיט אחד, לצרף אותו לצי שלהם ולמכור את הסחורות. שנה אחר כך, הגיע למושבה וילם לייל, מנהיג המושבה החדש. באותה שנה הכריזו הולנד ושוודיה מלחמה על דנמרק–נורווגיה. ב-1645 החל שווי המפעלים של דנמרק–נורווגיה ליפול בעקביות, ובמקביל הנאיאקים החלו לפשוט על המושבה. לבסוף, ב-1648, כריסטיאן הרביעי, מי שהיה פטרון המושבה, נפטר והחברה פשטה רגל.
נטישה
היעדר רווחים הובילו את המשקיעים לפעול במשך שנים לפירוק החברה. המלך כריסטיאן הרביעי התנגד לכך עד מותו ב-1648. עברו שנתיים בלבד עד שבנו, פרדריק השלישי, פירק את החברה.
למרות הסגירה, המושבה היוותה נכס מלכותי ואנשיה לא היו מודעים להתרחשויות במולדתם. במשך השנים מספר הדנים והנורווגים הלך ופחת בצורה טבעית בשל עזיבות ומחלות, ופורטוגלים ומקומיים החלו לעבוד בשמירה עליה. לבסוף, ב-1655, נותר רק דני אחד בטרנקובר. הוא המשיך להיות נאמן לארצו, ושמר על המושבה מול מצורים רצופים מצד הנאיאקים על כך שלא שילמו את המחווה, תוך שהוא מחזיק בספינות שעגנו במפרץ. הוא השתמש בהכנסות ממכירתן כדי לשפר את ההגנה על המושבה, בנה חומה וניהל משא ומתן עם הנאיאקים.
הדיווחים ששלח לאירופה שכנעו בסופו של דבר את הממלכה לשלוח לו סיוע. פריגטה אחת נשלחה למקום והגיעה במאי 1669, כשהיא מסיימת 19 שנים של בדידות.
חברת הודו המזרחית הדנית השנייה
המסחר בין דנמרק למושבה התחדש והוקמה חברה חדשה. הוקמו מספר התיישבויות חדשות שנשלטו מטרנקובר, והיו באדווה שבחוף מלבר (1696) והתיישבות נוספת דרום–מזרחית לצ'נדרנגור, המושבה הצרפתית בבנגל (1698). בנוסף, הושגו הסכמות עם הנאיאקים והותר למושבה להתרחב ולכלול שלושה כפרים נוספים בסמוך לטרנקובר.
ביוני 1707 שלח פרדריק הרביעי שני מיסיונרים פרוטסטנטים גרמנים, הראשונים שהגיעו להודו, אחרי שבמשך השנים אסרו ההודים על כניסה לכנסיות. הם לא התקבלו בברכה גם על ידי הדנים עצמם, שחשדו בהם שמדובר במרגלים.
החברה הדנית האסיאתית
ב-12 באפריל 1732, המלך כריסטיאן הרביעי חתם על צ'רטר חדש שהעניק לחברה הדנית האסיאתית את המונופול על הסחר עם הודו וסין ל-40 שנה. בניגוד לשתי החברות הקודמות, שנכשלו בשל היעדר רציפות במסחר, כוונת המשקיעים הפעם הייתה ליצור המשכיות במסחר ולהרחיבו. במהלך השנים הבאות הסחר עם המזרח התייצב.
בנובמבר 1754, במפגש של פקידים דנים ונורווגים בטרנקובר, הוחלט ליישב את איי אנדמן במטרה לשתול פלפל, קינמון, קנה סוכר, קפה וכותנה. חודש אחר כך הגיעו ראשוני הדנים–נורווגים לאיי אנדמן, אולם היישוב שהקימו סבל מספר פעמים מהתפרצויות מלריה שגרמו לעזיבתו, עד לנטישתו הסופית ב-1848. הכיבוש הדני של האיים הוביל מעצמות אחרות כמו אוסטריה ובריטניה לפלוש גם הן לאיים.
תור הזהב של המושבה
בין 1772–1802 הסחר בין דנמרק ונורווגיה לבין הודו וסין גדל בצורה משמעותית בזכות שלושה גורמים מרכזיים: הראשון היה אובדן המונופול של החברה האסיאתית על המסחר ב-1772, מה שפתח אותו לכלל הסוחרים בדנמרק ובנורווגיה, וב-1777 השתלטה הממלכה על המושבות בהודו. הדבר הקל על החברה מבחינת ההוצאות אך לא פגע במסחר עם הודו, מה ששיפר מאוד את מצבה הכלכלי. הסיבה השנייה היא הגידול בסחר הבינלאומי והמלחמות בין אנגליה, צרפת והולנד. המלחמות הובילו את הסחר בין המדינות להתרחש במקומות נייטרליים כמו דנמרק–נורווגיה. הסיבה השלישית היא התרחבותה של חברת הודו המזרחית הבריטית בהודו. במהלך ההתרחבות, עובדים בחברה הצליחו לצבור הון גדול, אשר נאסר עליהם להביא עמם חזרה לאנגליה. כדי להימנע מכך, הם הלבינו את הכספים בהודו הדנית, מה שהזריק כמויות אדירות של כסף להודו הדנית במהלך שנות ה-70 של המאה ה-18. שווי המסחר, עם זאת, נותר תנודתי למדי.
המלחמות הנפוליאוניות ודעיכה
במהלך המלחמות הנפוליאוניות נקטה דנמרק–נורווגיה במדיניות של נייטרליות תוך שייבאה לאירופה סחורות הולנדיות וצרפתיות מהאיים ההולנדיים המזרחיים. פעילות זו הובילה למלחמות האנגליות במהלכן בריטניה ושוודיה הביסו את הצי הדני–נורווגי, ניתקו את הסחר שניהלה חברת הודו המזרחית הדנית וכבשו את מספר ערים למשך כשנה, בין 1801–1802, ושוב בשנים 1808–1815[10][11][12]. ב-1814 קיבלה נורווגיה עצמאות.
בשנים 1864–1868 ניסתה ממלכת איטליה לרכוש את איי ניקובר מדנמרק במטרה לבסס מושבות חדשות לממלכה החדשה, והדבר השתלב עם העובדה שהדנים היו צפויים לעזוב[13]. ביאגו קארנטי, פקיד מטעם שר החקלאות והמסחר האיטלקי, הציע את הרעיון לראשונה ב-1865, וציין שמעבר להיות המושבה מושבת עונשין, יש לאיים פוטנציאל לדוגמה בתחום גידול הטבק. בנוסף, מושבה מרוחקת כזו הייתה מעניקה יוקרה לאיטליה המאוחדת. שר החקלאות האיטלקי אכן החל במשא ומתן שנעצר אחרי שנפלה הממשלה בה לקח חלק, והרעיון לא שב לשולחן המשא ומתן לאחר מכן.
המושבות הדניות נכנסו לתקופה של דעיכה, ובסופו של דבר השתלטו עליהן הבריטים שאיחדו אותן להודו הבריטית[14]. ב-16 באוקטובר 1868 נמכרה הבעלות על איי ניקובר שכבר היו בתהליך נטישה מאז 1848, לבריטניה, וסופחו על ידי בריטניה ב-1869[15].
שרידים
אחרי מסירת טרנקובר לבריטניה, היא איבדה את המעמד הנייטרלי שלה והסמכויות המנהליות שלה הועברו. העיירה ירדה בחשיבותה במהירות, אולם התקדמות הבריטים דרומה הובילה להפיכת טרנקובר למוקד פעילות מיסיונרית וכמקום הכשרת כמרים מקומיים. בסוף המאה ה-19, המיסיון שהוקם פעל באופן עצמאי לחלוטין, וכיום הוא משמש את הכנסייה הטמילית האוונגליסטית הלותרנית.
שרידי הנוכחות הדנית–נורווגית נותרו מקומיים לחלוטין בכפר הדייגים שקיים כיום במקום, וניתן למצוא אותם בחומת העיר הישנה. למרות שניתן לתארך רק מספר קטן של מבנים לתקופה הדנית, רבים מהמבנים בעיירה דומים לסגנון הקלאסי ותורמים לאווירה ההיסטורית. אחד המבנים החשובים שנבנו בימי הדנים הוא מבצר דנסבורג שנבנה ב-1620 והוכרז כמבנה לשימור על ידי ממשלת טמיל נאדו ב-1977.
מאז 2001 פועלים הדנים בגיוס מתנדבים ודרך סוכנויות ממשלתיות לרכישת ושיקום מבנים היסטוריים בטרנקובר.
קישורים חיצוניים
- Jensen, Uno Barner. "Trankebar blykas fra Christian 4". Dansk Mønt. נבדק ב-26 במאי 2022.
{{cite web}}: (עזרה)
הערות שוליים
- ^ Rasmussen, Peter Ravn (1996). "Tranquebar: The Danish East India Company 1616–1669". University of Copenhagen. אורכב מ-המקור ב-2 בפברואר 2014. נבדק ב-18 במרץ 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Felbæk, Ole (1990). "Den danske Asienhandel 1616–1807: Værdi og Volumen". Historisk Tidsskrift. 90 (2): 320–324.
- ^ Magdalena, Naum; Nordin, Jonas, eds. (2013). Scandinavian Colonialism and the Rise of Modernity. Contributions To Global Historical Archaeology. Vol. 37. Springer. p. 8. ISBN 978-1-4614-6201-9 – via SpringerLink.
Denmark and particularly Sweden struggled with upholding overseas colonies and recruiting settlers and staff willing to relocate.
- ^ Poddar, Prem (2008). A Historical Companion to Postcolonial Literatures: Continental Europe and Its Empires. Edinburgh University Press. p. 99. ISBN 978-0-7486-2394-5.
- ^ Feldbæk, Ole (1986). "The Danish trading companies of the seventeenth and eighteenth centuries, Scandinavian Economic History Review". Scandinavian Economic History Review. 34 (3): 204–218. doi:10.1080/03585522.1986.10408070.
- ^ Bredscdorff, Asta (2009). The Trials and Travels of Willem Leyel: An Account of the Danish East India Company in TRanquebar, 1639–49. Copenhagen: Museum Tusculuanum Press. p. 10. ISBN 978-87-635-3023-1.
In 1616 Danish merchants began to speculate on how they might get a share of some of the huge profits to be made out of the East India trade.
- ^ Olafsson, Jon (1907). "Indledning" [Introduction]. Jon Olafssons oplevelser som Ostindiefarer under Christian IV, medskrevne of ham selv [Jon Olafsson's experiences as an East Indiaman under Christian IV, written by himself] (בדנית). Copenhagen: Glydensalske boghandel, Nordisk forlag. pp. I.
Ved Oktroj af 16. Marts 1616 blev det dansk-ostindiske Handels-Kompagni oprettet med det hollandske Kompagni som Forbillede. [By 16 October 1616, the Danish-East India Trade Company was established with the Dutch Company as a Model.]
- ^ Larsen, Kay (1940). Guvernører, Residenter, Kommandanter og Chefer samt enkele andre fremtraedende personer i de tidligere Danske Tropekolonier [Governors, Residents, Commanders and Managers as well as some other significant persons in the former Danish Tropical Colonies] (PDF) (בדנית). Copenhagen: Arthur Jensens Forlag. p. 15. OCLC 1629536.
Efter Kontrakten med Kejseren skulde Danmark have Monopol paa Ceylonhandelen i 12 Aar [According to the contract with the king, Denmark was to have a monopoly on the Ceylon trade for 12 years]
- ^ Subrahmanyam, Sanjay (1989). "The Coromandel Trade of the Danish East India Company, 1618–1649". Scandinavian Economic History Review. 37 (1): 43–44. doi:10.1080/03585522.1989.10408131.
- ^ Strandberg, Elisabeth (1983). "Letter from Raja Serfoji II Bhonsle to Peter Anker". The Modi Documents from Tanjore in Danish Collections. Wiesbaden: Franz Steiner Verlag GmbH. p. 332. נבדק ב-26 במאי 2022.
Further, it was a great pleasure for us to hear that on the 17th August A. D. 1802, the Danish flag was (again) hoisted on the fort of Tranquebar.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Gani, Shahabuddin M. (1959). "Danish Settlement of Balasore". Proceedings of the Indian Historical Congress. 22: 356. JSTOR 44304322 – via JSTOR.
Mr. N. B. Edmonstone, Secretary to Govt. in the Political Govt. Dept., Fort William also sent orders on 27 January 1808, to the Magistrate of Cuttack, 'to issue orders to the officer commanding at Balasore to take possession in the name of His Majesty of all factories and buildings, all property and also all papers, accounts and records belonging to His Danish Majesty or the Danish East India Company situated in or near Balasore.
- ^ Rasten, Simon (2009). "The Tranquebar tribute during the reign of Rajah Serfoji II" (PDF). Review of Development and Change (1 ed.). 14: 44. doi:10.1177/0972266120090104. S2CID 199933051.
On 14 January 1814, the peace treaty was signed in Kiel, and in June 1815 the British Government in Madras received orders to surrender Tranquebar to the Danes. Subsequently, a special commission was appointed to take care of the formalities. The official transfer of sovereignty took place on 20 September when the newly arrived Danish Governor, Gerhard Sievers Bille took command of Tranquebar.
- ^ Battaglia, Roberto (1958). La prima guerra d'Africa [The First War in Africa]. Torino: Einaudi. p. 68. ISBN 978-88-06-35626-2. OCLC 797811924.
Poiché la Danimarca intendeva disfarsi di quelle isole deserte poste sotto la sua sovranità
- ^ Carey, W. H. (1907). "Chapter 14: The Danes in India". The Good Old Days of Honorable John Company: Being Curious Reminiscences Illustrating Manners and Customs of the British in India During the Rule of East India company from 1600 to 1858 Vol. II. Calcutta: R. Cambray and Co. p. 279.
- ^ Khan, Sirdar Mahomed Ismail (1869). "Annexation of the Nicobar Islands". India Office Records: Abstract of Letters from India 1869. London: Government of India. p. 191. נבדק ב-26 במאי 2022 – via Qatar Digital Library.
Under the authority of your Despatch of 20th January last, we have given directions that one of Her Majesty's Vessels should at once proceed to the Nicobar Islands, in order formally to take possession of them in the name of the Government of India.
{{cite book}}: (עזרה)
38073549הודו הדנית