ההלכות העיקריות בשחיטה
חמש הלכות למדונו חז"ל, בנושא שחיטה, וכל אחת מהלכות אלו מעכבת (פוסלת) את השחיטה. להלכות אלו אין מקור במקרא, והן בגדר הלכה למשה מסיני.
שהייה - הפסקת השחיטה לפרק זמן מסוים, והמשכתה לאחר מכן.
דרסה - שחיטת הצוואר באמצעות דחיסת הסכין, והפעלת כוח, ולא בהולכתו והבאתו הנה והנה.
חלדה - שחיטה כאשר הסכין מכוסה, בין בדבר שהוא חלק מן הצוואר כגון: הקנה או הוושט, ובין בדבר שאינו חלק מן הצוואר, כגון: מטלית שהייתה מונחת או קשורה, על הצוואר.
הגרמה - שחיטה, מחוץ לגבולות שנקבעו באורך הצוואר על פי ההלכה, כמקום השחיטה.
עיקור - קריעת הוושט או הקנה, ולא חיתוכם.
אף שאין מקור להלכות אלו במקרא, חז"ל[1] הביאו סמך[2] מן התורה לחמש ההלכות המעכבות בשחיטה. שנאמר: ” וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צידה (צָיִד)”[3]. נכתב "צידה", אך נקרא "ציד" בלא האות ה"א, מה באה ללמדנו ה"א יתירה זאת? - את קיומן של חמש ההלכות המעכבות בשחיטה.
ביאור ההלכות ופרטיהן
שהייה
אם התחיל לשחוט ושהה פרק זמן מסוים, בין שהרים ידו עם הסכין ובין שלא הרים ידו, ואחר כך המשיך לשחוט, שחיטתו פסולה.
על פי הכתוב בתלמוד, זמן השהייה הוא זמן שאורכת שחיטה אחת. כלומר: אם שוחט עוף, שהייתו היא הזמן שאורכת שחיטת עוף, אם שוחט בהמה דקה, שהייתו היא הזמן שאורכת שחיטת בהמה דקה, וכן גם בבהמה גסה. להלכה בימינו, נהוג להטריף בעקבות כל שהייה שהיא, שכן בימינו אין אנו בקיאים בשיעור זמן השהייה.
אם לאחר השחיטה, נמצא בקנה או בוושט חפץ זר, שנחתך בשחיטה, וודאי שהשוחט שהה בעת שנחתך החפץ, והשחיטה פסולה משום שהייה.
אם בשעת השחיטה, נתקלה ידו, או הסכין בקיר או בעמוד, השחיטה פסולה משום שהייה.
אם בשעת השחיטה, נבהל מרעש ששמע, או ממראה שראה, בוודאי שהשוחט שהה, ושחיטתו פסולה משום שהייה.
אם בשעת השחיטה, חתך בטעות את אצבעו, והבחין בכך תוך כדי השחיטה, בוודאי שהשוחט נבהל, והשחיטה פסולה משום שהייה.
אם שחט בסכין שאינה חדה, וכתוצאה מכך התארך זמן השחיטה, ראוי לפסול משום שהייה, ויש לעשות שאלת חכם.
אם מרט נוצה מצוואר העוף ויצא דם, אף על פי שמצד הדין לא היה מקום לחשוש לניקוב הוושט, המנהג הוא להטריף, ולכן כדאי, כאשר הנוצות אינן גדולות במיוחד, במקום למורטן, להרטיבם במעט מים, ולהזיזם לשני הצדדים, כדי ליצור מעין שביל ללא נוצות, במקום בצוואר אותו מייעד השוחט לשחיטה.
דרסה
התזת הקנה והוושט בבת אחת, ללא הולכה והבאה.
מי ששוחט עוף צריך להחזיק את הסימנים (הקנה והוושט) בשתי אצבעותיו, שאם לא כן עלולים הסימנים להישמט ויגיע לידי דרסה.
בשעת השחיטה יש להקפיד להניח את האצבעות על קת הסכין, ולא על גב הסכין שמא יגיע לידי דרסה.
לא ישחט עוף בסכין של בהמה בין דקה בין גסה שמא יגיע לידי דרסה.
לא ישחט בעת שהוא בגילופין שמא יגיע לידי דרסה.
אם השתמש בסכין קצרה (שאורכה פחות מסכום שני צווארים של הבהמה או העוף), ושחט בהולכה בלבד, הדין הוא שפסולה משום דרסה, אף על פי שאין זה ללא הולכה והבאה כלל, שהרי הולכה כן הייתה כאן. אלא שלא תיתכן שחיטה בסכין קצרה, וודאי שהייתה כאן דרסה.
חלדה
המשמעות של חלדה או החלדה, היא הסתרה וגילוי לסירוגין. הפרשנים אומרים שמקור המילה הוא ביונק חולדה, אשר לפעמים הוא מסתתר, ולפעמים הוא גלוי.
החלדת (הסתרה) הסכין תחת כל דבר שהוא בין שהוא גוף זר, ובין שהוא חלק מן העוף או הבהמה, פוסל את השחיטה.
דוגמאות להחלדת הסכין
- החדיר הסכין בין 2 הסימנים.
- שחט מתחת לשני הסימנים.
- הכניס הסכין מתחת לעור, או לצמר שבצוואר ושחט.
- שחט מתחת למטלית שעל הצוואר, בין שדבוקה, בין שקשורה ובין שכרוכה.
הגרמה
השוחט צריך לכתחילה לשחוט באמצע הצוואר, אולם אם לא שחט באמצע השחיטה כשרה, ואם שחט מחוץ לגבולות שכתבו חז"ל נחשב כהגרמה.
הגבולות:
בקנה: בצד הראש קנה משיפוי כובע ולמעלה [מקום בקנה אחר הטבעת הגדולה]
בצד הגוף ממקום הראה כאשר ניפחו אותה.
בעוף עד הזפק.
בושט: לצד הראש ממקום שמתכויץ ולצד הגוף ממקום שנראה ככרס.
עיקור
לשיטת רש"י סכין פגומה גורמת לקריעת ה"סימנים" ולכן שחיטה בסכין פגומה, פוסלת את השחיטה משום עיקור.
סכין שהקצה שלה חד כפגיון, הקצה החד עלול לחדור אל מתחת הקנה או הוושט ולקרוע אותם, והשחיטה תיפסל משום עיקור.
לשיטת הבה"ג והביאו השו"ע, הסימנים שנעקרו ו(או) נשמטו קודם שחיטה ממקומם בצוואר שלא בכח ושנשאר מחובר אפילו במיעוטו.
הערות שוליים
- ^ פסיקתא זוטרתא בראשית כז,ג
- ^ סמך אינו לימוד על פי אחת מן המידות שהתורה נלמדת בהן, אלא הוא רמז בלבד
- ^ ספר בראשית, פרק כ"ז, פסוק ג'
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
