הגירה פנימית
הגירה פנימית (בגרמנית: Innere Emigration; בצרפתית: émigration intérieure) או "גלות פנימית" הוא מושג המתאר סופרים גרמנים שהתנגדו לנאציזם ובכל זאת בחרו להישאר בגרמניה לאחר שהנאצים תפסו את השלטון בשנת 1933. את המונח טבע פרנק תייס (Frank Thiess) בתגובתו לדבריו של תומאס מאן בשידור ב-BBC בנושא האשמה הגרמנית. הרעיון עשוי לחול על סיטואציות דומות בהן אנשים חשים ניתוק מארצם או מסביבתם ובכל זאת נשארים בהן.
מקור המושג
דלפין דה ז'ירארדן, כתבה בשנת 1839 על האצולה הצרפתית במהלך המונרכיה של יולי:[1]
- צעירים ממיטב חוגי החברה, הנושאים את השמות המפורסמים ביותר, מראים פעילות קדחתנית המוגברת עוד יותר על ידי הגירתם הפנימית והסלידות הפוליטיות שלהם. הם דוהרים, הם רוקדים ואלס, הם נלחמים כאילו אנחנו במלחמה, הם אוהבים כמו אנשים שעדיין יש שירים בלבם. הם לא נוכחים כמו שני צדדים בבית משפט, הו! שם הם היו פוגשים את עורך הדין שלהם או את הבנקאי שלהם; במקום זאת הם מעדיפים ללכת ל[מועדון ה]מוסארד, שם לפחות יפגשו את המשרת האישי שלהם או את החתן שלהם; נפלא! כך הם יכולים לרקוד מול אנשים כאלה מבלי להתפשר על עצמם.[2]
הסופר שטפן צווייג כתב בספרו "העולם של אתמול" על תחושתו בתור מתנגד למלחמת העולם הראשונה, יחיד בתחושתו זו מבין סובביו: "נותרה דרך אחת: להסתגר בתוכי ולשתוק כל עוד השאר קודחים וצועקים. לא קל היה הדבר. כי הבדידות בגלות, למדתי זאת די והותר, אינה קשה כבדידות במולדת. הרחקתי מעלי את ידידי הוותיקים, ולחפש חדשים לא הייתה השעה כשרה."[3]
בגלות, בארצות הברית בשנות הארבעים של המאה העשרים, עסק הסופר הגרמני תומאס מאן בסוגיית האחריות הגרמנית למלחמת העולם השנייה והשואה. הוא כתב כמה מאמרים בנושא, ביניהם "Deutsche Schuld und Unschuld" ("האשמה והחפות הגרמנית") ו-"Über Schuld und Erziehung" ("על אשמה וחינוך").[4] לאחר שקרא על שחרור מחנות הריכוז הנאציים בשנת 1945, אמר מאן בשידור ברשת BBC בשפה הגרמנית:
- הביזיון שלנו פרוס בפני העולם, מול ועדות החוץ שלפניהן מוצגות התמונות המדהימות הללו, ועדות המדווחות לארצותיהן על מאורעות אלה, החמורים מכל תועבה שהאדם יכול לדמיין. זו "בושתנו וחרפתנו", קוראים ומאזינים גרמנים! כי כל מה שהוא גרמני, כל מי שמדבר גרמנית, כותב גרמנית, גר בגרמניה - הוטמעה בו חשיפה מבישה זו.[5]
פרנק תייס טען שרק למי שחווה את החיים בגרמניה הנאצית הייתה זכות לדבר בפני גרמנים על אשמתם, וכי ה-"innere Emigranten" ('המהגרים הפנימיים') הראו אומץ מוסרי יותר מאלה שצפו באירועים ממרחק בטוח. בתגובה הצהיר מאן כי כל היצירות שפורסמו תחת שלטונו של היטלר היו בסימן "Blut und Schande" ('דם ובושה') וצריכות להיהרס. כתוצאה ממחלוקת זו, יש שעדיין מסווגים את הספרות הגרמנית מהתקופה הנאצית על ידי שיפוט מעמדם המוסרי של הכותבים, ולא על ידי אומדן התוכן הפוליטי או הערך האסתטי של כתביהם.[6]
בין הסופרים הגרמנים שמקורות חייהם עולה כי בתקופת המשטר הנאצי יישמו את "ההגירה הפנימית", היו אריך קסטנר והנס פאלאדה.
הסופרת אזאר נפיסי תארה משכיל איראני שיצא ל"גלות פנימית" לאחר המהפכה האיראנית:
- אפשר לומר עלי שאני פחדן. אני לא שייך למועדון שלהם, אבל אני גם משלם ביוקר. אני לא מפסיד, ואני לא זוכה. למעשה אני לא קיים. תביני, פרשתי לא רק מהרפובליקה האסלאמית אלא מהחיים עצמם. ("לקרוא את לוליטה בטהרן", ע' 240)
מחלוקת
הסוגיות המוסריות סביב הגירה פנימית הן נושא לוויכוח.[7] יש הטוענים כי סופרים מסוימים שנשארו מאחור בגרמניה מתחו ביקורת על המשטר הנאצי בדרכים עדינות, באלגוריות או במשתמע, בעוד שאחרים טוענים כי ביקורות כאלה היו "כה עדינות עד שהן בלתי נראות".[8] הוויכוח מסובך עוד יותר בגלל המדרגות השונות בהן היו נתונים לאיומים סופרים שונים, אישיותם השונה וכן העוצמה המשתנה של מחאותיהם. לגבי חלק מהכותבים שטענו שהם מהגרים פנימיים, נטען שעשו לביתם במהלך המלחמה, בעוד שאחרים נכלאו ויצירותיהם נאסרו.
באירוע ההיסטוריונים Deutscher Historikertag (אנ') בשנת 1998 היו מעורבים ההיסטוריונים פיטר שטלר (Peter Schöttler), גץ עלי ומייקל פלבוש (Michael Fahlbusch) בוויכוח בנוגע לתפקידם של היסטוריונים גרמנים בתקופת הרייך השלישי. השלישייה אתגרה את הגנתם של תיאודור שיידר (Theodor Schieder), ורנר קונצה (Werner Conze) וקרל-דיטריך ארדמן (Karl-Dietrich Erdmann) מבחינת נושא ההגירה הפנימית בטענה שאלו האחרונים היו מעורבים בקשרים עם השלטון הנאצי יותר מכפי שהיו מוכנים להכיר בכך בני הדור הבא של ההיסטוריונים הגרמנים, שרבים מהם היו תלמידיהם.
שימושים אחרים של המושג
המושג "הגירה פנימית" עשוי לחול בצורה רחבה יותר, ולכלול גם מקרים אחרים, כמו אמנים חזותיים. המושג עשוי לחול גם על מצב כללי יותר או מטאפורי: ניתוק נפשי מארצו או מסביבתו של האדם. לדוגמה, אנגלו-איריים אשר היו נאמנים לאנגליה ולא לאירלנד מולדתם, זוהו כמהגרים פנימיים.[9] כך גם תושבי קומונות בשנות השישים.[10]
ראו גם
- ספרות גרמנית: גרמניה הנאצית
- אשמה קולקטיבית גרמנית (אנ')
לקריאה נוספת
- Klieneberger, H. R. (1965). "The 'Innere Emigration': A Disputed Issue in Twentieth-Century German Literature". Monatshefte. 57 (4): 175.
- Sims, Amy (2005). "The unsettling History of German Historians in the Third Reich". In Donahue, Neil H.; Kirchner, Doris (eds.). Flight of Fantasy: New Perspectives on Inner Emigration in German Literature, 1933-1945. Berghahn Books.
- Wenke, Monika (2010). Aspects of Inner Emigration in Hannah Höch: 1933 – 1945 (Thesis). University of Cambridge. Retrieved 8 April 2015.
- Donahue, Neil; Kirchner, Doris (2005). Flight of Fantasy: New Perspectives on Inner Emigration in German Literature, 1933-1945. Berghahn Books. ISBN 978-1571810021.
הערות שוליים
- ^ de Girardin, Delphine (1860–1861). Oeuvres complètes de madame Émile de Girardin, née Delphine Gay.... Tome 4 / [introduction par Théophile Gautier]. Gallica. נבדק ב-2015-07-14.
- ^ Fleming, William (ביוני 1986). Arts and Ideas. Harcourt School. ISBN 9780030056697.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ שטפן צווייג, העולם של אתמול, (מחברות לספרות, 2012, ע' 190)
- ^ Chevalier, Tracy (2012). Encyclopedia of the Essay. Routledge. p. 526. ISBN 9781135314101.
- ^ Wyman, David; Rosenzveig, Charles (1996). The World Reacts to the Holocaust. JHU Press. p. 413. ISBN 9780801849695.
- ^ Watanabe-O'Kelly, Helen (2000). The Cambridge History of German Literature. Cambridge University Press. p. 443. ISBN 9780521785730.
- ^ Grenville, Anthony (באוגוסט 2012). "Thomas Mann and the 'inner emigration'". The Association of Jewish Refugees.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "The Fallacy of 'Inner Emigration'". Dialog International. 24 במרץ 2007. נבדק ב-8 באפריל 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Gray, Billy (Summer 2009). ""The Lukewarm Conviction of Temporary Lodgers": Hubert Butler and the Anglo-Irish Sense of Exile". New Hibernia Review / Iris Éireannach Nua. 9 (2): 84–97. doi:10.1353/nhr.2005.0038. JSTOR 20646499.
Their emotional withdrawal from Ireland led to a profound sense of social and political dislocation, which in turn encouraged a communal retreat, a loss of power, and a form of 'inner emigration' among the Anglo-Irish.
- ^ Gildea, Robert (2013). Europe's 1968: Voices in Revolt. Oxford University Press. p. 198. ISBN 9780191651274.
32698581הגירה פנימית