הגיונות על הפילוסופיה הראשונית
 | |
| כריכת ה"הגיונות" במהדורה הלטינית הראשונה |
הגיונות על הפילוסופיה הראשונית, או בקצרה הגיונות (בלטינית: Meditationes de Prima Philosophia, בצרפתית: Méditations Metaphysiques), היא מסה פילוסופית מאת רנה דקארט. היא נחשבת ליצירתו החשובה ביותר של דקארט, ולפתיחת עידן הפילוסופיה החדשה.
במסה זו מנסה דקארט להוכיח את קיום הא-ל ואת הישארות הנפש, ועל כן הכותרת המלאה היא: "הגיונות על הפילוסופיה הראשונית שבהם מוכחים מציאות הא-ל וההבדל הממשי שבין נפש האדם וגופו". המסה התפרסמה לראשונה ב-1641 בלטינית, אך במהלך חייו פרסם מהדורה נוספת עם תגובות של פילוסופים בני זמנו ותשובותיו אליהן (התפרסמה ב-1642), וכן תרגום לשפה הצרפתית אשר אושר על ידו.
מבנה ההגיונות
ההגיונות כתובים בגוף ראשון, כמעין אוטוביוגרפיה, כאשר הדובר הוא דקארט עצמו, המתאר את התפתחות מחשבותיו. יש להניח שמטרתו של דקארט בכך היא להציג את הפילוסופיה שלו כחוויה אישית אשר הוא מציע לקורא. בעוד הפילוסופיה שקדמה לדקארט נועדה רק לקהל משכיל ואליטיסטי, ייתכן שמבקש דקארט להראות כי הפילוסופיה שלו מיועדת לכל, וכל אחד יכול לעבור את התהליך שהוא עבר. ייתכן וזו הסיבה שהספר תורגם לצרפתית עוד בימי חייו, ואושר על ידו. הספר נפתח באיגרת אל המחלקה לתאולוגיה בפאריס, אשר בה מנסה דקארט להסביר כי אין בכתביו כפירה בא-ל, אלא להפך, ספר זה יוכל להחזיר את האמונה לספקנים. הדעות חלוקות באשר למניעים של דקארט לכתוב איגרת זו, אך הרבה מסכימים כי כתב אותה על מנת שלא להסתכן בקונפליקט עם האינקוויזיציה.
מהלכים מרכזיים בהגיונות
דקארט פותח את הפרק הראשון בהגיונות בטענה שנוכח לדעת כי מספר דעות שהחזיק בהן בעבר התבררו כשגויות. הדבר גרם לו למשבר ביכולתו להבחין בין אמת לשקר. לפיכך, מבקש דקארט לפתוח במהלך ספקני, ולהטיל ספק בכל מה שניתן עד אשר יגיע לדבר אשר בו לא ניתן לפקפק, וזו תהיה האמת ממנה יוכל לבנות מחדש את מבנה הידע שלו. המהלך הוא מהלך הדרגתי, כאשר הספק הולך וגדל. כאשר מגיע דקארט לוודאות, הוא מתחיל בבניית הידע החדש, שאין להטיל בו ספק. זוהי דוגמה לכך שדקארט מבקש לפתח מתודה חדשה לעצם רעיון הידע.
טעויות החושים, טיעון החלום
על פי דקארט, דברים אשר נקלטים מרחוק על ידי החושים (כגון, ציפור הניראית מבעד לחלון) יכולים להיות מוטעים. לפיכך, יש להטיל ספק במידע המגיע מן החושים מרחוק. אף על פי כן, אין נטייה לטעות בדברים הקרובים לחושים, כמו למשל במספר האצבעות בידיך, ולפיכך אין להטיל בהם ספק. עם זאת, דקארט "נזכר" כי כאשר הוא חולם, גם חושיו הקרובים מטעים אותו, והוא יכול לשגות ולחשוב, למשל, שהוא פרפר. אין לו קריטריון להבחנה בין החלום למציאות, ולפיכך יש להטיל ספק בחושים כולם.
טיעון האל הרמאי וטיעון השד המתעתע
אף על פי שהחלום הוא שקר, מרכיבי החלום הבסיסיים נכונים גם במציאות. הצבעים אשר מרכיבים את החלום נכונים גם לגבי העולם הממשי, ואינם שקריים. כמו כן, אמיתות פשוטות, כמו העובדה שלמרובע ארבע צלעות, נכונות בהכרח ואין זה משנה אם מדובר בחלום או במציאות. לפיכך מהלך זה אינו גורם להטלת ספק בתבנית החומר, התפשטותו, מספרו, גדלו, כמותו וכולי.
לפיכך מעלה דקארט את היפותזת האל הרמאי. אם אלוקים הוא כל יכול, מכאן שבאפשרותו לגרום לנו לטעות באשר לעובדות פשוטות כמו היות המרובע בעל ארבע צלעות. עם זאת, הא-ל הוא טוב אינסופי (להשקפתו, משמעות המילה אל מכילה גם אינסוף מוחלט, טוב אינסופי, היות כל יכול וכו', פיתוח של השקפה זו ניתן לראות בהוכחה האונטולוגית שבהמשך), ולפיכך טיפשי להניח שיטעה אותנו.
אולי על מנת לחדד את הטיעון, הקשה לעיכול, מוסיף דקארט את היפותיזת השד המתעתע, או המלאך הרע. ייתכן כי יש שד מתעתע ורב עצמה הגורם לנו לטעות בכל אשר אנו חושבים, כיוון שהוא שד ולא א-ל, הוא עושה זאת בכוונה תחילה ומתוך זדון.
הוודאות
רבים טועים לחשוב כי הביטוי "אני חושב, משמע אני קיים" (או בלטינית, cogito ergo sum) מקורו בחיבור זה, אך למעשה מקורו בחיבורו הקודם של דקארט מאמר על המתודה. עם זאת, זוהי אכן נקודת הוודאות שאליה מגיע דקארט מתוך המהלך הספקני. לא משנה באילו טעויות ישויות כל-יכולות ינסו להוליך אותי שולל, עדיין יהיה סובייקט שהוא אני אשר יולך שולל. כל עוד יש לי תוכן מנטלי, אמיתי או שקרי, סימן שאני חושב אותו, יש ישות חושבת. לפיכך, אם אני חושב, אני קיים.
הוכחות הא-ל
דקארט מציג בהגיונות שלוש הוכחות לקיום הא-ל:
- ההוכחה האנתרופולוגית
עובדה היא שאני יצור מטיל ספק. לפיכך, אפילו אני מודע לכך שאינני יודע הכל. אם כך, הנני יצור בלתי-שלם. אם אני תופש את עצמי כיצור בלתי שלם, סימן שבראשי ישנו מושג של אי שלמות, ומכאן חובה שיהיה לי מושג כלשהו של שלמות. אינני יכול להיות המקור למושג זה, שכן אני הנני יצור בלתי שלם. הבלתי שלם לא יכול ליצור את השלם, שכן הסיבה תמיד שלמה יותר מהתולדה שלה. לפיכך יש ישות שלמה יותר, והיא הא-ל.
- ההוכחה הקוסמולוגית
אם אני קיים, ואני קיים כי אני חושב, חייבת להיות סיבה לקיומי. אינני יכול להיות סיבת קיומי, שכן אם הייתי סיבת קיומי לא הייתי חסר דבר. אם הייתי מסוגל לברוא את עצמי הייתי מקנה לעצמי את כל השלמויות אשר יש לי את המושג שלהן. גם אם אני קיים מאז ומתמיד, עדיין צריכה להיות סיבה לקיומי, שכן הזמן מחולק ליחידות, ומכאן שעלי להסביר מה סיבת קיומי ברגע נתון זה. אם נבראתי על ידי משהו בלתי שלם שאיננו א-ל, כגון על ידי הוריי, עלי להסביר את סיבת קיומם ואת סיבת קיומם של סיבת קיומם עד לכדי רגרסיה אינסופית. על מנת לסיים את הרגרסיה יש להודות כי בסוף השרשרת ישנו משהו שלם לחלוטין, הוא הא-ל, אשר הוא כה שלם שהוא גם סיבת עצמו, וסיבת הסיבות.
קיום הוא לא תכונה מהותית לדבר מלבד הא-ל. בתוך מושג הא-ל נכלל גם מושג הקיום באופן מהותי, ולפיכך לומר כי הא-ל לא קיים היא סתירה לוגית.
תרגומים לעברית
- 1976 - תרגום: יוסף אור, עריכה: ח.י. רות, ירושלים: הוצאת מאגנס
- 2001 - תרגום: יוסף אור, עריכה: יעקב גולומב הוצאת מאגנס
- 2001 - תרגום: דורי מנור, עריכה מדעית ואחרית דבר: אלחנן יקירה, תל אביב ידיעות אחרונות - ספרי חמד
- 2015 - לתרגומו של יוסף אור נוסף תרגום להשגות ולתשובות. תרגום ארזה טיר-אפלרויט ואלחנן יקירה, מבוא והערות אלחנן יקירה. הוצאת מאגנס
28819707הגיונות על הפילוסופיה הראשונית